אודי חמודי שב מן הכפור 2
אני יודע היטב מהי מלחמת הזהויות פה (שפה אלימה משהו, לא ארז?)
אנחנו נלחמים על זה:
"|הדברים הללו דורשים עוד הרחבה, שכן אל מול מנגנון ההדרה שצוין כאן פועל מנגנון הפוך, מנגנון ההאדרה, שתשתיתו משותפת למנגנון הראשון. אל מול ההדרה של אמנים ניאו-שמרניים ('ימניים' בעגה התקשורתית השטוחה) טובים ומצוינים, מתקיימת האדרה של אמנים בינוניים עד גרועים, שזכותם היחידה היא השתייכותם הפוליטית-חברתית לממסד המסוים"
דוד ריב , חברם של החברימוס-קומרדנטוס ושותפם האידיאולוגי, צריך להחזיר את הכסף.
בינואר 2006 פרסמה דנה אריאלי-הורוביץ ריאיון עם האמן אבנר בר-חמא, שבו, בין השאר, קבל האמן על הדרתם של אמנים 'ימנים' מבמות התצוגה הקנוניות. כדוגמה, הוא הזכיר את אוצרת מוזיאון תל-אביב, אלן גינתון, שהתראיינה בנושא אמנות והתנתקות ואמרה שהיא לא מכירה אמן ימני דתי רציני ולכן אינה מציגה אמן כזה אצלה במוזיאון.
בתגובה לדבריו של בר-חמא, טענה גינתון כי לעולם אינה מדברת על אמנות ימנית או אמנות שמאלנית אלא על אמנות, ושהטלת חרם על אמנים "שהשקפתם, מסריהם, אמנותם, הזדהותם הפוליטית, זהותם המינית, או, לצורך העניין מקום מגוריהם, לא נוחים לנו מסיבה זו או אחרת היא צדקנית ומגוחכת בעיני".
אלא, שגינתון לא דייקה, בלשון המעטה. כשנה קודם לכן, בריאיון ליונתן אמיר, שפורסם בעיתון הירושלמי כל העיר, אמרה גינתון: "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזיאון [...] למתנחלים אמנם יש בתים גדולים וכסף – תנאים מצוינים ליצירה – אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית".
לשאלת המראיין: "אצרת השנה תערוכה שמציגה מבטים שונים על הנוף באמנות הישראלית. האם בתערוכה כזו לא מתבקש להציג גם את זווית הראייה של הצד השני?" ענתה גינתון: "אותי יותר מעניין להציג את נקודת המבט של אמנים פלסטינים". "ומה עם אמנים מתנחלים שמציירים, למשל, מחסומים בשטחים?", הוסיף המראיין להקשות. על כך השיבה גינתון: "השאלה אם השטחים הם חלק ממדינת ישראל היא עניין של הגדרה. האמן המתנחל היחיד שאני מכירה, למשל, גר בגילה. בכל מקרה, אין כרגע כל שיתוף פעולה בין אמנים תושבי ההתנחלויות לבין המוזיאון".
וגם על זה:
"בספרה יוצרים בעומס יתר, ראיינה דנה אריאלי-הורוביץ את האמן גרי גולדשטיין וחילצה ממנו תובנות משמעותיות ביחס לנושא הנדון כאן:
עולם האמנות על פי רוב שמאלני מאוד מאוד. הממסד האמנותי עוד יותר שמאלני, הייתי אומר רדיקלי שמאלני [...] השיח האמנותי בישראל מאז שנות הארבעים והחמישים של 'אופקים חודשים' היה נטול 'אני', כלומר נטול מִגדר, נטול מקום, נטול לוקאליות. האני, היהדות, הפֹה – זה הכול תופעה של העשר חמש עשרה שנים אחרונות. זה חדש באמנות הישראלית.
ברוב האקדמיות בעולם, באוניברסיטאות – זה המצב. הן תִפקדו כמאחז של שמאל ושל מרכסיזם, ובהמשך כמעוז של השיח הביקורתי של הפוסט-מודרניזם, ושל התקינות הפוליטית. יש שם סוג מסוים של שליטת מוחות שהוא קצת כמו ריאליזם סוציאליסטי, גישה שעל פיה הפוליטיקה היא יצירת אמנות שיש לפענח אותה. הדברים קשורים זה לזה.
יש תערוכה של דוד וקשטיין, שמוצגת כעת במוזיאון תל-אביב ['פיצוץ', 2003], אני לא יודע אם ראית. מכל מקום שם זה מוצג בצורה מרתקת. זו תערוכה מצוינת בכל המובנים, פרובלמטית בכל המובנים, היא מקבלת את הטיעונים של הקריקטורות האנטישמיות, תכנים אנטישמיים. היא מעניינת גם ברמה הפסיכואנליטית, כי הוא מדבר על הדברים בצורה החיצונית, הפוליטית, אבל מה שעולה משם זה התיעוב העצמי של היהודי. אני חושב שהתערוכה הזאת ראויה בכל המובנים להיות מוצגת במוזיאון ישראלי. אבל לעניין הממסד: זה ברור, לעבודה כזאת יש סיכויים הרבה יותר גדולים להיות מוצגת מאשר עבודה ימנית שמתקיפה את העמדות של השמאל."
המשחק הוא מכור, והמאני אין לו ריח. אפילו אם זה אפרטהייד מאני.
/null/text_64k_1#