תוכניתני כל העולם התאחדו

שבוע שעבר היה כידוע חול המועד, זמן אותו הפרזיטים במגזר הציבורי מנצלים כדי לצאת לחופש על חשבון המיסים שלי, אבל מה שחמור יותר הוא שיש גם חברות הייטק שמחליטות לצאת לחופשה מרוכזת הזמן הזה. ההדממות האלה תמיד מלוות בכל מיני "מבצעים", שלם שלושה ימי חופש קח ארבעה וכל מיני שטויות כאלה. אצלנו בצ'יטיה לא יעלה על הדעת רעיון כזה, הבהרתי בישיבת ההנהלה, זה מקום עבודה יצרני, לא קייטנה. כל המשתתפים בדיון הנהנו בהסכמה, אני אוהב את העובדה שהכפופים אלי יודעים להעריך את צדקתי, וזה מחזק אצלי את התחושה שבחרתי נכון. רק חיים, סמנכ"ל הפיתוח, היה חייב לקלקל את החגיגה, והוא מלמל משהו על זה שחול המועד זה הזמן היחיד בשנה בו דתיים יכולים לטייל. כמו שהבנתם, חיים הוא דוס, אבל יש לו כיפה קטנה כזו וכשאני לוקח אותו לפאבים שאני אוהב, שיראה קצת בשר, הוא מכניס אותה לכיס, הוא באמת בסדר בד"כ. אבל הפעם הוא הרגיז אותי. חיימק'ה, אמרתי לו, אני יודע שאתם צריכים לחגוג את שמחת המשאבה שלכם או משהו כזה, אבל תקחו חופש אה? אנחנו נמשיך לעבוד כאן, ולא נראה לי שאלוהים שלך יפתח במקומנו.

כאמור, החלטתי לנצל את חול המועד לעבודה מאומצת, אך כבר ביום ראשון נכנסה אלי סתוית בחצאית חדשה שתחתיה לא היה קשה להבחין ביצירת האומנות של ויקטוריה סיקרט שקניתי לה לכבוד החג, בר רפאלי היא לא, אבל בכל זאת נעים להסתכל. ולעניינו, היא הודיעה לי ששני עובדים מעוניינים להיפגש איתי בדחיפות. כפי שאתם כבר יודעים, העובדים אצלי נמצאים בראש סדר העדיפויות, ולכן מייד פינתי את הלו"ז העמוס שלי, על אף שמדובר בימים שבין כסה לעשור, לקראת הושענה רבה, כמו שהדתיים אומרים.

ללשכתי נכנסו שני עכברי קיוביקלס שזיהיתי בצורה מעומעמת. ניכר היה שזו הפעם הראשונה שלהם אצלי, והם היו קצת בלחץ, אך עדיין הם העזו לומר שהם יוזמים התארגנות של העובדים בצ'יטיה. לא מדובר בהסתדרות, הם הרגיעו אותי, מדובר בהתארגנות מסוג חדש.  אין שום בעיה, אמרתי להם, למה לא, שיתאגדו, יקנו לעצמם כרטיסים בהנחה לפסטיגל וכל מיני חברות ידחפו להם מלאים שנשארים במחסנים ב"הנחה". שיהיה בכיף. אולי אפילו אגזור קופון אם נמכור להם מוצרי אלקטרוניקה שחברים שלי משווקים. מה אני לא אעשה כדי לדאוג לרווחת העובדים שלי.

כבר למחרת התכנסה אסיפת עובדים באולם המרכזי של החברה, וכשיצאו משם, התחילו לזרום אלי השמועות על מה שנאמר, ולאחר שעיכלתי את הדברים, חשכו אוזניי. דיברו שם על הסכמים קיבוציים, הגנה מפני פיטורין, חובת הוועצות עם הועד...וואו, מה עובר עליהם, הם חושבים שאנחנו מפעל טקסטיל? עוד מעט יבקשו שנלבש כולנו גופיות אתא ויהיו להם טענות על זה שאני משלם לרביד על האימונים האישיים שלי מתקציב החברה. היה ברור לי שאת הג'וק הקומוניסטי הזה צריך להרוג כשהוא עוד קטן. מייד קראתי ללשכתי את שני העכברים.

פניתי אליהם בנועם, שאלתי לשמם - פנחס, בן 38 וחיליק, בן 32. איזה צמד לוזרים. סימנתי לי לבדוק למה גייסנו אותם, וכן לעיין היטב בתיק האישי שלהם ולבדוק האם הם ראויים להשאר בצ'יטיה. מה אתם רוצים? הסכם קיבוצי? אתם רוצים להרוויח כמו סווטלנה פועלת הניקיון? אין לי בעיה עם זה. הם טענו שהם בסך הכל מבקשים את זכותם עפ"י חוק, והסבירו לי שהסכם קיבוצי היא הדרך הנכונה להסדיר את יחסי העבודה. התאפקתי על הדחף לדחוף להם משוט לפנים, והסברתי להם שעפ"י החוק מגיע להם שכר מינימום, ולא אופציות ומזדה, וחוץ מזה הסכם קיבוצי מתאים אולי לפועלי ניקיון, אבל בהייטק ייחתם הסכם כזה אחרי ביאת המשיח, או כמו שעזר ויצמן אמר לאליס מילר, כשגברים יתחילו לסרוג גרביים. בכלל, בשביל מה אתם צריכים הסכם קיבוצי? לא טוב לכם כאן, תלכו, תאמינו לי שלא חסרים לי מועמדים להחליף אתכם.

הם סיפרו לי שמדובר בתעשייה אכזרית, שבגיל 40 נזרקים המתכנתים לכלבים. נאלצתי להסכים איתם, ואמרתי שאם בגיל ארבעים לא הגעת לתפקיד ניהולי, כנראה שאתה לא מספיק טוב, ועלייך לפנות את הדרך לאחרים. ההייטק הוא קטר הצמיחה של המשק, וכמו שאמר דני גולדשטיין, שהוא איש יקר, אנחנו לא מחפשים צדק סוציאלי אלא שורה תחתונה. מי שזה לא מתאים לו, שיעזוב את הקטר, אולי יש לו מקום בקרון המטבח. 

לסיכום, אמרתי להם, אם אתם לא רוצים להתחיל לחפש עבודה בתור עוזרים פרלמנטריים של שלי יחימוביץ', אני מציע לכם להתעשת ולחזור לעבודה.

למחרת שלחתי לכל העובדים מייל, ובו התייחסתי לאיום האדום על החברה. הבהרתי כי צ'יטיה לא תוכל לעבוד תחת משטר עבודה קומוניסטי, ושאם חלילה יוקם פה ועד, אנחנו נאלץ לסגור את החברה ולהעביר את ההנהלה הבכירה להודו, שם עלויות הפיתוח זולות פי כמה (למזלי עכברי הקיוביקלס לא יודעים כמה שההודיות לא מושכות בעיניי). כמובן שאם נשרוד את המשבר הנוכחי,  נוכל לנסוע כל החברה יחד לטיול נחמד באירופה. אני בטוח שהעובדים יעשו את הבחירה הנכונה, בסופו של דבר עבור עובד הייטק הבחירה בין חיבוק עם עמיר פרץ לשופינג בפראג היא לא קשה. זו חוכמת חיים שאי אפשר ללמוד בשום אוניברסיטה, רק בשטח, סיכמתי לעצמי בסיפוק.