'מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים

ומצאו חסיד אחד

אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?

לגלג עליו.

לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים

ונכשל באותן אבנים

אמר, יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך'

הנה כל התורה כולה על רגל אחת:

מה ששלך שלך באופן זמני. רשות הרבים היא שלך לתמיד. אנחנו שוכחים, בקלות רבה, שרשות הרבים היא גם שלנו - ורק שלנו. אנחנו מטפחים את רשות היחיד ולא זוכרים שאולי נפרד ממנה, נאלץ למכור אותה, סתם נעבור דירה.

אם רק היינו זוכרים שהרחוב, השדה, גן המשחקים או האוויר עצמו הם שלנו לתמיד, לא היינו מזדרזים כל כך ללכלכך ולזהם ולהרוס, לפעמים באופן בלתי הפיך. יום יבוא, ונתקל באבנים שהשלכנו, אנו או ילדינו ינשמו את האוויר שזהמנו, אולי נשתה את המים שהמפעל שלנו הרעיל, כי שכחנו שרשות הרבים היא שלנו. לא של אף אחד אחר.

"ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?"

כל התורה כולה על רגל אחת.  

 עוד על רשות הרבים ורשות היחיד אצל חז"ל

אהבתי וכיכבתי.

ישר כח!

אהבתי מאד.

הייתי מוסיפה על החשיבה הזאת את התפיסה שלמעשה שום דבר הוא לא רשותנו,

במובן שקיבלנו פיקדון, שעלינו לשמור עליו ולהעביר אותו הלאה.

אני לא רואה את זה כסתירה למשל, מכיוון שהמשל מנסה ללמד משהו ספציפי שקשור לסיטואציה ספציפית, כלומר - אם אתה כבר מסתכל על הדברים כ"שלי שלך", כדאי שתראה את רשות הרבים כ"שלי", בכדי שתהיה לך המוטיבציה לשמור עליו.

הצעד הבא הוא להבין שלרכוש אין חשיבות, ואילו להתנהגות שלנו כלפי ה"רכוש" יש השלכות מרחיקות לכת.

על זה אומרים- ישר כח

לצערי אין לי כוכבים, אבל שכר מצווה- מצווה!

יפה ! :-)

אני מכיר את הסיפור הזה מזמן, תודה שהזכרת לי אותו.

יש במקורות היהודיים עוד סיפורים שקשורים לאיכות הסביבה, ולתפיסה ששמירה על הסביבה קשורה ברווחת האדם.

למשל הסיפור המפורסם על חוני, שרואה איש זקן נוטע עץ, ושואל למה - הרי כשעץ ייתן פירות הזקן כבר לא יהיה בין החיים...

והזקן מסביר - זה למען בני, ולמען בניו של בני, והדורות הבאים...

כמה שזה שונה מהתפיסה בעידן שלנו - כאן ועכשיו ומהר ורק אני ועצמי ואפסי עוד...

סיפור יפה אבל אופטימי.

אבל האמת היא שכשאנחנו חומסים את משאבי הכלל (אדמה, אוויר, מים, זמן, נוף, ים, אור...) אנחנו רק מרוויחים. לכל אחד יש את האינטרס האישי לקחת כמה שיותר ממשאבי הכלל. הפגיעה האישית מגיעה בכמות קטנה מדי ומאוחרת מדי.

... וחוצמזה, אם אני לא אקח את זה אז השכן שלי יקח. מה אני פרייר?

כל עוד לגוף שלוקח לעצמו את ... חוף הים, האוויר של כולנו... כל עוד לגוף כזה יש יותר רווח מהפסד, אין שום אינטרס להפסיק את זה. קבלנים ימשיכו לזרוק זבל ברשות הרבים. מפעלים ימשיכו לזהם את האוויר. מלונות ימשיכו להשתלט על החופים.

סיפור יפה. מסר חיובי... אבל אופטימי.

סיפור יפה מאוד - על נחלת הכלל ועל העץ - מה שאולי פחות יפה הוא כמה זה עומד בניגוד גמור ל"דת" החדשה שקיימת היום - הקפיטליזם (הדת ברמה הפופלארית, תרבות הצריכה) וה"דת" הרשמית (של משרד האוצר, וה"מדענים" החברתיים) - הכלכלה הנאו קלאסית. התוכנית שלהןם לגבי נחלת הכלל היא פשוטה - לבטל אותה לגמרי (אם אפשר) ולהכפיף את כולה לשלטון ה"יעיל" של השוק.

היות וכיום כלכלנים הם ה"רבנים" החשובים. הנה אותו הסיפור של נחלת הכלל מפי ג'ון גלברייט

"חברת השפע" (The Affluent Society) הוא אחד מספריו הנודעים של גלבריית. הספר מתייחס להיסטוריה של הכלכלה ולבעיות הכלכליות של ארצות הברית. גלבריית טוען שמתן דגש לצמיחה כלכלית ולמיקסום של תפוקה בתהליך הייצור אינו מתאים לחברת שפע, כמו החברה האמריקאית. הוא טוען כי דגש זה מוביל לכך שניתן דגש חזק מידי לייצור לצורך צריכה פרטית (של מוצרים כמו מזון, מוצרי אלקטרוניקה, מכוניות וכו') וכי דבר זה בא על חשבון הוצאות נמוכות מידי על מוצרים ושרותים ציבוריים, פחות מידי זמן פנאי, פחות מידי בטחון כלכלי וכן לתוצאות לא רצויות נוספות.

גלבריית טוען שברור שככל שיש יותר שפע של מוצרי צריכה, גידול נוסף בצריכת מוצרים אלה הופך לפחות חשוב - למעשה זו מסקנה שאפשר להגיע אליה על ידי החלת הרעיון של תועלת שולית פוחתת על כלל מוצרי הצריכה במקום על מוצר יחיד. הוא טוען שנדרש משהו חיצוני או לא טבעי כדי שאנשים ימשיכו להוציא כסף. גלבריית מאשים כי תעשיית הפרסום, יוצרת ביקושים למוצרים חדשים, כחלק בלתי נפרד מתהליך הייצור.

(עוד השלכות של הניתוח הזה אפשר למצוא בקישור על גלבריית למי שזה מעניין אותו).  

אגב לגבי העץ - זה עומד בניגוד גמור להנחה הכלכלית על העדפת הווה וכל הצידוק לריבית מצד אחד ולהיוון העתיד (כלומר חישוב באופן שבו נזק ורווח עתידי הוא פחות חשוב) בתחשיבים כלכליים.