אהבה היא התופעה הנעלה ביותר ביקום, כך יגידו רבים. המעמיקים בנושא אולי יוסיפו שהאהבה היא מעין אנרגיה מופלאה שעשויה להטיב רבות אך לעתים עלולה גם להכאיב, לחנוק, להשתלט, לנתץ לרסיסים. להלן ניסיוני הדל לבנות מודל המנסה להשיב על השאלה: 'איך מגיעים מאהבה להסתאבות?' בלוויית ראיות  מתחום בריאות הנפש בישראל.

שלב ראשון - מטיפים לכל סטודנט במקצוע טיפולי ערך עליון: אהבת המטופל. אל תטעו, זה לא מס שפתיים. מתכוונים לזה! בהדרגה מחדירים זאת לסטודנטים קוגניטיבית, וטיפין טיפין מנחילים זאת אמוציונאלית; ידוע ומוסכם - בלי אהבת המטופלים אין אפשרות לטפל טיפול אמיתי.

שלב השני - אחרי שנים אחדות האהבה למטופלים הולכת ומתעצמת, ובעידוד כל המערכות הטיפוליות הפועלות על המטפל היחיד כמכבש, הופכת אהבת המטופל לאהבת יתר. כבר במקורותינו מדובר על 'אהבה המקלקלת את השורה', ידוע לכולנו הביטוי 'חיבוק דוב' ומוכרות שורותיו של המשורר חד העין 'רק שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי'.

אט אט הגולם מתחיל לקום על יוצרו. האהבה העצומה הופכת לשתלטנות החוצה את גבולות זכויות האדם של המטופל ומתערבת בענייניו באמצעים שאינם חוקיים ומבלי לקבל את רשותו והסכמתו על פי החוק. כי אהבת היתר במחיצת חולשתם האינהרנטית של המטופלים, מובילה מטפלים רבים להתחיל לחשוב במושגים כגון: "אנו יודעים יותר טוב ממנו למה הוא זקוק. אנו נפעל להטיב עימו בלי ליטול את רשותו, אולי אף בלי ליידעו כדי לחסוך התנגדויות, בוודאי כדי למנוע סירוב מוחלט לקבל טיפול". הם אינם מודעים שעוד לפני שעשו פעולה טיפולית כלשהי הם כבר נגועים בתופעה המכונה פטרונות והמטרה הנעלה כמובן מקדשת את האמצעים.

שלב שלישי - בני משפחה וחולים שנפגעו קשות, בעיקר במהלך אשפוזים מזוויעים, אוזרים אומץ ומתלוננים על המעשים המתבצעים בסתר בשיטות שאינן חוקיות. ב-2002 כתבה בחדשות וואלה חושפת קבל עם ועדה מה עלה בגורלן של אלפי התלונות של האומללים שזעקו ברוב מצוקתם אך צעקתם לא הגיעה לאוזני איש...

במאי 2004 רן רזניק, כתב הבריאות של הארץ, מפרסם כתבה חשובה ביותר החושפת את אווירת הפחד והטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים ואת השחיתויות הקשורות אליה בצמרת משרד הבריאות.

הפטרונות מתעצמת. חלה אסקלציה מסוכנת, והיא מחליפה הילוך בהתאם לכלל הברזל שאסור שיהיה כתוב או שאפילו יוזכר ברמז: 'עבור מטרה נעלה מותר ואף רצוי לעבור על החוק רק אסור בתכלית האיסור להיתפס!'

בהתאם, מתאפשרות התעללויות מזעזעות בבתי החולים הפסיכיאטריים שנחשפו בתוכנית כלבוטק (צולמו במצלמה נסתרת, חובה לכל אזרח במדינת ישראל לראות!) שכבר אינן נחלתו של המטפל הפנאטי היחיד, אלא מעורבים בהן מערכות-על  שונות המדריכות, מפעילות, מסוככות ומעודדות את הטיפולים האכזריים.

למי שלא שם לב הנה פרט קטן שלי אישית הדליק נורה אדומה; מהכתבה דלעיל עולות עדויות מכיוונים שונים שההנהלות של בתי החולים איימו לפטר כל איש צוות שיחשוף התעללויות ואפילו ימנעו ממנו למצוא תעסוקה במוסד אחר. הגענו לתחנה אחרונה: הסתאבות!

הפוסט הנוכחי מתחיל בצורה מאוד חיובית, הצורך באהבת המטופל.

אבל בהמשך אתה חוזר לאותה תזה שהובעה כאן רבות, שיוצרת תחושה של תסריט ידוע מראש שבסופו העיסוק הוא בפגיעה של המטפלים במטופלים.

התסריט לא הכרחי - לא בכל המקרים מטפל שנקשר למטופל עובר ל"אהבת יתר".

קראתי בעבר בבלוג האישי שלך והבנתי את הכאב שלך מהפגיעות האישיות שאותן אתה חווית בתסריטים מסוג זה,

אלא שזה רק תסריט אחד.

זה הזכיר לי עבודה עם נשים מוכות, כמו אשה שנפגעה מקשר של אדם שהיה אובססיבי לגביה ופגע בחופש שלה, היא מדמה שכל פעם שגבר מנסה לחזר אחריה מתחיל תהליך דומה שבסופו הוא יכלא אותה בתוך כלא אלים ואכזרי שבו היא רק שלו ואסור לה לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד ולעשות שום דבר שאיננו קשור אליו.

אכן, יש גברים כאלו שלוכדים קורבנות תמימים וכולאים אותם, אולם אישה שמשתחררת מכלא כזה, תצליח לבנות קשר מחודש ומוצלח במידה ותצליח להשתחרר מהתסריט, לגלות שיש גם גברים אחרים, שלא כל הגברים הם אובססיביים, שתלטנים ואלימים. בתהליכי טיפול, אנחנו רואים איך אישה כזו מנסה להפיל עלינו את האשמה שאנחנו כאלו - שעומדים ללכוד אותה ולהתעלל בה, צריך שוב ושוב להוכיח לה, שאלו השלכות שלה, להציג לה את הפערים בין הדימיון שלה ובין מה שקורה ביננו בהווה, להוכיח לה שוב ושוב, שהפעם "בן הזוג" שלה הוא אדם אוהב, שלא מתכוון לפגוע בה ולא לרכוש אותה.

באחד הפוסטים שלך, חשפת באומץ רב, את הפגיעה המוקדמת ממטפלת שנטשה. נשמע שעד היום לא התאוששת מאותה פגיעה מוקדמת, מאותה אהבה נכזבת, שקיווית שהיא תהייה יותר מרק מטפלת.

יכול מאוד להיות שנעשה שם עוול, יכול להיות שהיה מדובר בתהליך שניגדע, בגלל בעיות טכניות - מה שקורה אצלנו הרבה פעמים כשאנחנו שולחים מתמחים למחלקה לשנה, נגמרת השנה והקשר מתנתק לחלוטין, המטופלים שלפעמים הצליחו ליצור אמון חווים כאב וצער, שלפעמים מפרשים כפגיעה אישית.

כאשר אני פוגש משהו שהדעות שלו כל כך נחרצות כנגד הטיפול הפסיכולוגי, עולה בי תמיד השאלה - האם הוא סוחב טראומה כתוצאה ממטפל שלא היה מקצועי, או שהוא, מה שפרויד כינה: "לא ניתן לאנליזה", משהו שהפגיעה שלו לא מאפשרת לו להיכנס לטיפול המסויים שהותאם לו. ויניקוט, שרואה עצמו כפסיכואנליטיקאי עוסק בשאלה הזו, הוא בוחר בחירה שנחשבת עד אליו לבלתי אתית בטיפול ומחליט שמטופלים מסוימים לא יכולים לשאת את הבדידות של הטיפול ונזקקים לאחיזה פיסית. הוא מדמה את זה לתינוק שדורשים ממנו להבין שהוא צריך להפרד מאימא שלו. אין לו אפשרות כזו, כל מה שהוא צריך הוא שאם האמא שלו נטשה, משהו אחר יאחז בו. מעט מאוד מטפלים מוכנים לבצע את האחיזה הממשית הזו. 

לא סתם ויניקוט זכה לכל כך הרבה ביקורת, עד שכמעט נזרק מהאגודה הפסיכואנליטית - רוב המטפלים לא רוצים לשמוע שלפעמים הם צריכים לוותר על ההגנה שלהם, על הסטינג שכל כך שומר עליהם.

אגב, ויניקוט פעל בהיפוך ממה שאתה עשית כאן - הוא כתב את המאמר "לשנוא את המטופל" - אלא שבפועל אמר בדיוק מה שאתה רומז לו - הצורך להיות מסוגל לאהוב באמת, שהרי אם מותר לשנוא את המטופל, מותר גם לאהוב - זה החלק המפחיד. 

אלון,

אני מבין שלא פתחת את כל הקישורים בפסקה המתחילה במילים: שלב שלישי -

אם תפתח את הקישורים ותעיין בהם בכובד ראש (כי הם מאור כבדים!), תיווכח שלא מדובר כלל וכלל ב"סיפור האישי שלי" אלא בתחלואים קשים ביותר של כל מערכת ברה"נ בישראל.

אם אתה עצמך היית מאושפז אומלל במחלקה סגורה הכותב בידיים רועדות תלונה ובפיק ברכיים משחיל אותה לתיבת התלונות במחלקה, והימים חולפים ואתה סובל מיחס נורא, ואין מענה למכתבך... אני מניח שהיית מתייחס אחרת לדברים.

אבל, אתה לא יחיד בעולם שמתקשה להבין, כבר מקדמא דנה ידוע שהשבע לא יכול להבין את הרעב.

צביאל

היטבת לתאר את 'חיבוק הדוב':
"המערכות הטיפוליות הפועלות על המטופל היחיד כמכבש", אט אט "הגולם מתחיל לקום על יוצרו. מתהווה שתלטנות החוצה את גבולות זכויות האדם של המטופל ומתערבת בענייניו באמצעים שאינם חוקיים ומבלי לקבל את רשותו והסכמתו על פי החוק ...המטרה הנעלה כמובן "מקדשת את האמצעים".

כל הכבוד לך על הגילוי הנאות ועל חשיפת האמת. מזל שיש ארגונים שפוקחים עין על העבריינים ואפשר לפנות אליהם.

צביאל, אני חולק עליך.

אני מכיר היטב, הייתי במקומות האלו, אמנם לא אני הייתי המאושפז, אבל ליוויתי אנשים קרובים שסבלו מאטימות.

באותה תקופה, ראיתי את הדברים באופן מאוד קשה והיו לי תלונות רבות לממסד.

גם כשעבדתי כמתמחה בפסיכיאטריה, עשיתי כל שביכולתי בכל פעם שראיתי דברים שמזכירים ולו במעט את מה שאתה כותב.

אני מטפל באנשים מכל המגזרים ומכל קבוצות האוכלוסייה ויודע, שיש חוויות קשות מאוד מסוגים שונים של ממסדים -

אחד שנפגע מהקיבוץ שבו גדל ועבר ייסורי גיהנום,

אחר שסבל בבית הספר שפעל בעויינות כלפיו רק בגלל שסבל מלקות למידה (הוגדר כמפגר והיום סיים תואר)

ואפילו כאלו שהמפחה שלהם הייתה גיהנום עבורם.

אבל אני רוצה להאמין שרוב המחלקות אינן כאלו, שרוב המטפלים שעובדים במוסדות הציבוריים אינם כה אטומים, בדיוק כמו שרוב המנהלים והמורים אינם כל כך שליליים וכמו שרוב המשפחות אינן כה אכזריות.

העניין הוא - שזה שאני מכיר אירועים חמורים שקרו במחלקה, מורים שנהגו בצורה זוועתית והורים שהיו טרוריסטים בביתם, לא הופך את כל המחלקות לשליליות, את כל הרופאים לחסרי כבוד לחולים, בדיוק כמו שלא כל המורים אטומים ולא כל ההורים אלימים.

הבעיתיות שאני חווה שוב ושוב בדברים שלך, היא ההכללה,

נוצרת תחושה מתוך הדברים שאתה מציג כאילו כל מי שעובד במוסד ציבורי לבריאות הנפש הוא עוין את המטופלים, אם לא בהתחלה אז לפחות אחרי תקופה "שהמערכת פועלת עליו".

המפגש שלי עם אנשי הקהילה המטפלת במגזר הציבורי הוא מגוון, ראיתי ביניהם אנשים יקרים ורגישים, שעושים מלאכתם נאמנה ולדעתי הכללת יתר עשויה לפגוע בהם.

האם תסכים איתי שרוב המטפלים במגזר הציבורי אינם נמנים על האנשים שפוגעים ורוב המוסדות אינם כה אטומים ?

האם אתה מקבל את ההנחה שלי, שאלו שפגעו הם היוצאים מהכלל ולא ניתן על פיהם לבנות את ההכללה ? 

אלון הבלתי מבין,

אם אתה מטפל הדבר הראשון המצופה ממך הוא להבין את המטופלים שלך
אם אינך מסוגל להבין את שצביאלי כותב וחווה, איך תוכל בכלל להכיל בני אדם?

דבר ראשון מבינים, זה הדבר הכי תרפויטי בעולם 

התגובה שלך היא הצטדקות - ומי מצטדק בדרך כלל?

לדאבוני הצטדקות היא על מערכת ששליש מהמטופלים שלה מתים מוות לא טבעי (כלומר לפני גיל 65) -
יותר מטופלים מתו לפני הזמן בבתי חולים פסיכיאטרים מאז קום המדינה מאשר במלחמות ותאונות דרכים גם יחד
לא יעזור לכם, אי אפשר לרמות ולסמם את כל האנשים כל הזמן
אנשים מחפשים רוח
הפשעים של הפסיכיאטריה נחשפים ובגדול

ראו התגובה הבאה.

צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-17 10:34:49

אנא צפו באייטם הבא מהתוכנית 'כלבוטק'.

לנוכח התמונות הקשות היו שאמרו שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום, אבל הבעיה היא שכבר 60 שנה עוברים על כך לסדר היום. אין  מדובר בחריגות נדירות אלא בהלך רוח כללי של הצוותים הסעודיים במוסדות הפסיכיאטריים. גם כשמעשיהם אינם כה קיצוניים וחמורים הם מתאפיינים במה שאני מכנה מיקרו-אלימות. את יחידי הסגולה, בעלי החמלה, קשה מאוד למצוא, וגם הם שותפים לקשר השתיקה. 

המושג מיקרו-אלימות מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה. כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות. כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות - זו מיקרו-אלימות.

התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן ניכר גם לאחר שחולפים אימי החולי עצמו.

מה שהכי נורא זה שעוברים על כך בשתיקה. בשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות עצמו ב-17 מוסדות פסיכיאטריים. אתם לא תאמינו לי עד שתקראו זאת בעצמכם בעיתון "הארץ". הנה, להלן תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים, קטע קצר:

 

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 (בראשות הד"ר בועז לב, אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים".

 

כלומר, הטיוח מגיע עד הרמה הגבוהה ביותר בצמרת משרד הבריאות. מובן מאליו שאין לצפות לפחות מטיוח מלא של התלונות העולות מהשטח. אנא קראו את הכתבה הבאה שבה מדווח "הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות: "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".

 

אני שמחה לציין שגם ב"דה מרקר" התפרסמה כתבה חשובה על המחדל החמור שבהיעדר בקרה. הנה קטע קצר: "לכל בתי החולים הממשלתיים בישראל אין ולו מבקר פנים אחד [...] לשם ההמחשה: בקופת חולים כללית פועלים 30 מבקרי פנים, וקופת חולים כללית היא בכל זאת סוג של ארגון פרטי ולא משרד ממשלתי".

ההצעה שלנו לפתרון המצב היא פשוטה ואינה כרוכה במימון: מתן זכות בחירה לחולה לגבי מקום האשפוז. ברפואה הכללית יש לחולה מידה רבה של בחירה. החולים הפסיכיאטריים מופלים לרעה, וכתובת המגורים שלהם היא עקרון-אשפוז קשיח שאין חורגים ממנו בשום מקרה. כך הופך כל בית חולים למונופול באזורו.

להלן סעיף מס' 20 מעתירה מוקפאת לבג"צ (כל עוד הרפורמה הנצחית בפתח אין סיכוי שהעתירה תתקבל, ועל כך קראו בפוסט אחר שלי): "המצב שבו נפגע נפש מחויב לחזור ולהיות מטופל או להתאשפז אך ורק במוסד רפואי אחד ללא כל זכות בחירה, יוצר מצב שבו אין שום תחרות בין המוסדות הרפואיים ואין להם גם שום תמריץ להתייעל או להשתפר (ודומה כי מצבה החמור של רפואת הנפש בישראל הוא בגדר קונצנזוס); אך גם, ואולי בעיקר, משום שמנפגע הנפש נשללת האפשרות להתלונן על התנהגות אנשי צוות או על טיפול לא נאות (ובכלל זאת עד כדי התעללות ממש) - שהרי הוא ייאלץ לחזור ולהתאשפז באותו מקום בדיוק!"

 

צטט: אלון האס 2009-10-16 23:49:23

צביאל, אני חולק עליך.

אני מכיר היטב, הייתי במקומות האלו, אמנם לא אני הייתי המאושפז, אבל ליוויתי אנשים קרובים שסבלו מאטימות.

באותה תקופה, ראיתי את הדברים באופן מאוד קשה והיו לי תלונות רבות לממסד.

גם כשעבדתי כמתמחה בפסיכיאטריה, עשיתי כל שביכולתי בכל פעם שראיתי דברים שמזכירים ולו במעט את מה שאתה כותב.

אני מטפל באנשים מכל המגזרים ומכל קבוצות האוכלוסייה ויודע, שיש חוויות קשות מאוד מסוגים שונים של ממסדים -

אחד שנפגע מהקיבוץ שבו גדל ועבר ייסורי גיהנום,

אחר שסבל בבית הספר שפעל בעויינות כלפיו רק בגלל שסבל מלקות למידה (הוגדר כמפגר והיום סיים תואר)

ואפילו כאלו שהמפחה שלהם הייתה גיהנום עבורם.

אבל אני רוצה להאמין שרוב המחלקות אינן כאלו, שרוב המטפלים שעובדים במוסדות הציבוריים אינם כה אטומים, בדיוק כמו שרוב המנהלים והמורים אינם כל כך שליליים וכמו שרוב המשפחות אינן כה אכזריות.

העניין הוא - שזה שאני מכיר אירועים חמורים שקרו במחלקה, מורים שנהגו בצורה זוועתית והורים שהיו טרוריסטים בביתם, לא הופך את כל המחלקות לשליליות, את כל הרופאים לחסרי כבוד לחולים, בדיוק כמו שלא כל המורים אטומים ולא כל ההורים אלימים.

הבעיתיות שאני חווה שוב ושוב בדברים שלך, היא ההכללה,

נוצרת תחושה מתוך הדברים שאתה מציג כאילו כל מי שעובד במוסד ציבורי לבריאות הנפש הוא עוין את המטופלים, אם לא בהתחלה אז לפחות אחרי תקופה "שהמערכת פועלת עליו".

המפגש שלי עם אנשי הקהילה המטפלת במגזר הציבורי הוא מגוון, ראיתי ביניהם אנשים יקרים ורגישים, שעושים מלאכתם נאמנה ולדעתי הכללת יתר עשויה לפגוע בהם.

 

האם תסכים איתי שרוב המטפלים במגזר הציבורי אינם נמנים על האנשים שפוגעים ורוב המוסדות אינם כה אטומים ?

האם אתה מקבל את ההנחה שלי, שאלו שפגעו הם היוצאים מהכלל ולא ניתן על פיהם לבנות את ההכללה ? 

 

אתה לחלוטין לא מבין את מהות הטענות שלי, אך זה לא אשמתך, הן אכן מורכבות:

1.מתוך כ-20 בתי חולים לחולי נפש הקיימים כיום, רובם הגדול הגיעו בעשרים השנים האחרונות לכותרות העיתונים בעקבות פרשות התעללות בין כותליהם...

2. אני לא טוען שמתבצעים בבתי החולים הפסיכיאטריים מעשים סאדיסטיים גרידא. אלא, שמדובר בהתערבויות פרי מדיניות טיפולית מתוכננת ! (ואם תרצה אביא לך הוכחה מכתבת אינטרנט שחושפת שגם "קשירות" הן למעשה אקט טיפולי פר-אקסלנס, מבחינת הראציונל הרפואי).

3. תתפלא, אך הבעיה אינה הטיפולים האכזריים האלה (גם בתחום הפיזי קיימים טיפולים מייסרים מאוד ולאיש אין בעיה עם זה) אלא בעית הבעיות היא הרשות והזכות החוקית והמוסרית לבצע אותם. ודאי ידוע לך 80% מהמאושפזים נמצאים בסטאטוס של 'מאושפזים מרצון', אך בפועל לא טורחים ליידע אותם (בדבר הטיפולים שעומדים להעביר אותם בבית החולים) ולקבל הסכמתם מדעת ע"פ חוק זכויות החולה לביצוע הטיפול אלא רק מחתימים אותם על הסכמתם העקרונית לשהות בבי"ח. זו לא הסכמה חוקית המאפשרת התערבויות טיפוליות!

אגב, יש הבדל מהותי בין חוויית בי"ח פסיכיאטרי מזווית של איש צוות, לבין החוויה כמאושפז (למשל, אתה לא יודע מה קורה בבתי חולים רבים, בשעות הקטנות של הלילה, כשחולה לא יכול לישון ו"מטריד" את הצוות).

צטט: helene4 2009-10-17 07:53:28

אלון הבלתי מבין,

אם אתה מטפל הדבר הראשון המצופה ממך הוא להבין את המטופלים שלך
אם אינך מסוגל להבין את שצביאלי כותב וחווה, איך תוכל בכלל להכיל בני אדם?

דבר ראשון מבינים, זה הדבר הכי תרפויטי בעולם 

התגובה שלך היא הצטדקות - ומי מצטדק בדרך כלל?

לדאבוני הצטדקות היא על מערכת ששליש מהמטופלים שלה מתים מוות לא טבעי (כלומר לפני גיל 65) -
יותר מטופלים מתו לפני הזמן בבתי חולים פסיכיאטרים מאז קום המדינה מאשר במלחמות ותאונות דרכים גם יחד
לא יעזור לכם, אי אפשר לרמות ולסמם את כל האנשים כל הזמן
אנשים מחפשים רוח
הפשעים של הפסיכיאטריה נחשפים ובגדול

להלנה,

הוספת נתון מעניין...

תודה,

צביאל

צביאל אתה גורם לנו לתהות אם כוונת ה"מטפלים" במוסדות האלו היא לרפא.... 

מה קורה בבתי חולים רבים, בשעות הקטנות של הלילה, כשחולה לא יכול לישון ו"מטריד" את הצוות???

צביאל

מה זו אהבה?

זו שאלה שאין עליה, כנראה  תשובה טובה ומלאה.

אפשר לגשת אליה כדי לדעת  עליה ולו משהו, גם על דרך האלימינציה

וזאת דרך השאלה מה היא אינה אהבה.

כאשר מטפל עובר מאהבה למה שאתה מכנה "אהבת יתר" אהבת היתר כבר אינה אהבה.

היא משהו אחר.

מה שאתה מתאר היא , לדעתי, דרך למלא צורך בלתי מודע ,ברוב המקרים, של המטפל , כאשר הקשר לצורך של המטופל הוא קלוש או אבד ואז המטופל אינו במרכז אלא המטפל : "היודע כל ".

המילה "הסתאבות" מעוררת במקצת התגובות התרעמות .

איני בטוח שזו הסתאבות. ברוב המקרים זהו תהליך טבעי שבו מטפלים חסרי ניסיון וכאלו שלא עברו מספיק שנים טיפול בעצמם, אינם מודעים לעובדה שהם מטפלים בעצמם דרך מטופליהם.

המצב הוא גם בקרב מטפלים שהרוב, בהגדרה , הם ממוצעים ולא מצוינים.

השאיפה שכל אחד יטופל על ידי מטפל מצוין היא שאיפה שקשה מאוד למלאה.

צטט: אורדן חגי אורדן 2009-10-17 15:10:53

צביאל

 

מה זו אהבה?

 

זו שאלה שאין עליה, כנראה  תשובה טובה ומלאה.

אפשר לגשת אליה כדי לדעת  עליה ולו משהו, גם על דרך האלימינציה

וזאת דרך השאלה מה היא אינה אהבה.

 

כאשר מטפל עובר מאהבה למה שאתה מכנה "אהבת יתר" אהבת היתר כבר אינה אהבה.

היא משהו אחר.

מה שאתה מתאר היא , לדעתי, דרך למלא צורך בלתי מודע ,ברוב המקרים, של המטפל , כאשר הקשר לצורך של המטופל הוא קלוש או אבד ואז המטופל אינו במרכז אלא המטפל : "היודע כל ".

המילה "הסתאבות" מעוררת במקצת התגובות התרעמות .

איני בטוח שזו הסתאבות. ברוב המקרים זהו תהליך טבעי שבו מטפלים חסרי ניסיון וכאלו שלא עברו מספיק שנים טיפול בעצמם, אינם מודעים לעובדה שהם מטפלים בעצמם דרך מטופליהם.

המצב הוא גם בקרב מטפלים שהרוב, בהגדרה , הם ממוצעים ולא מצוינים.

השאיפה שכל אחד יטופל על ידי מטפל מצוין היא שאיפה שקשה מאוד למלאה.

ההסתאבות מתחילה בנקודה בה מטפלים - ובייחוד מטפלים בכירים ביותר כפי שהבאתי בקישורים - חושבים שמותר לעבור על החוק, כל עוד הם משערים במידה רבה של ביטחון שמתקיימים שני תנאים:

1. שלא יתפסו אותם בקלקלתם

2. שבמעשיהם, כמו בעניין טיוח התלונות הקולקטיבי (הבאתי קישורים), הם מגינים על המקצוע מפני פשלות וזעזועים (בתקשורת או בבתי משפט)

שכן במצב זה, האמצעים (טיוח תלונות נפגעי הנפש) מקדשים את המטרה (מניעת פשלות למקצוע).

מזכיר לך משהו?