לחשוב מראש דרך ראי התקשורת

אני מאמין שמי שרוצה לכתוב ספר מצליח, או לפחות לכתוב ספר שהתקשורת בארץ תעסוק בו (זה לא תמיד הולך יחד), חייב כבר בתחילת התהליך היצירתי, לחשוב על החומרים מהם הוא בונה את הספר, ולשאול את עצמו – האם התקשורת תגלה בספר עניין, ולא רק זאת אלא, האם הקוראים יגלו עניין בספר כתוצאה מהעיסוק התקשורתי.

זה הופך אולי את תהליך היצירה לקצת פחות חופשי, אבל כידוע, אין חופש יצירתי גדול יותר מאשר זה המושג תוך מאבק במגבלות, חיצוניות ופנימיות.

במלים אחרות – תכתבו ספר על נושאים מעניינים, נושאים מעוררי מחלוקת, נושאים שגורמים לאנשים להתווכח, להתרגש, להתעצבן או לצחוק, והכי חשוב – נושאים שקשורים לביוגרפיה שלכם.

- 

העטיפה – הכי חשובה. הטקסט מאחורה מיד אח"כ

מחברים רבים לא שמים מספיק דגש על עטיפת הספר. עטיפת הספר היא הדבר המשמעותי ביותר שגורם לקונה להרים ספר ולעלעל בו.

נכון, גם להמלצות של חברים והמלצותיהם של מוכרי הספרים בחנות יש מקום רב בבחירת הספר, אבל אין מה לעשות – כריכה אטרקטיבית תגרום גם במקרים כאלה להקל מאד על הקניה.

מה הופך כריכה לאטרקטיבית? – על כך נכתבו תילי תילים של ספרים ומאמרים.

אני מייעץ שדווקא בפרט הקטן הזה – עיצוב הכריכה, וחשוב לא פחות – הכיתוב מאחור, מומלץ שייעשו בליווי של אנשי מקצוע המתמחים בדיוק בדבר הזה.

שוב, קרו מקרים.

גם ספרים עם שם עלוב וכריכה מכוערת זכו לתהילה.

גם מי שנתן לבת שלו לשרבט כמה מילים מאחורה מכר מיליוני ספרים.. אולי..

כמו שאומרים בטלוויזיה הרבה פעמים: אל תנסו את זה בבית.

לא מומלץ.  
-
שבעה ימים? גלריה הארץ? מוסף ספרים?

התקשורת היא שם כללי מדי לבמה למכירת ספרים.

איזו במה הכי מוכרת ספרים? ידיעות אחרונות? מעריב? ערוץ 2? גלריה הארץ? ואולי בכלל רשת ב? אני מאמין שכל הופעה תקשורתית תורמת למכירות הספר, אבל לפי ניסיוני יש מקומות שעושים ממש טוב לספרים, ויש כאלה שפחות או יותר לא מורגשים.

כמו בכל שאלה של יחסי ציבור ומיתוג, צריך לחשוב קודם לכל על קהל היעד של הספר.

אם הספר הוא ספר מקצועי העוסק בהשקעות אז גלובס הוא מקום הרבה יותר טוב, מאשר ידיעות אחרונות, למרות הבדלי התפוצה הגדולים בין שני העיתונים.

באופן כללי, לספרות שנקראת במקומותינו 'ספרות יפה' ההופעה המשמעותית ביותר היא בין דפי

'7 ימים'.

לא הרחק מאחורי השבועון היוקרתי והצפוף הזה נמצא מוסף הארץ, מפני שאת הארץ כידוע, קוראים אנשים חושבים, משכבה סוציואקונומית גבוהה יחסית, הנחשבים לשוחרי תרבות.

אחרי מוסף הארץ ניצבת לדעתי 'גלריה' של הארץ, ורק אחרי זה מגיעים הרדיו והטלוויזיה.

זה לא מדע מדויק. פעמים רבות ספר על מחשבים או אינטרנט שווה לדחוף קודם דווקא בYNET.

 הכל נמדד לפי קהלי היעד, ולפי אופי המדיה. יש אייטמים רדיופוניים, יש כאלה שיקבלו טיפול ראוי רק בכתבה בעיתון, ויש כאלה שזועקים טלוויזיה.

באופן טבעי, ברדיו קיימת יריעה הרבה יותר רחבה לדבר על ספרים מאשר טלוויזיה. טלוויזיה מחפשת דרמה שאפשר לראות בעין. רדיו מאתגר את הדימיון שלנו כמאזינים.

סרטים קל למכור בטלוויזיה, ספרים ברדיו ובעיתונות.

כל היתר הם חשובים, משפיעים כל אחד בתחומו, אבל אסור להסתמך על הופעה בודדת - על מנת ליצור מכירה מסיבית של ספרים.

בסופו של דבר כל כלי התקשורת חשובים, ושווה מאד מאד להופיע בכמה שיותר מקומונים, אתרי אינטרנט, תכניות רדיו, טלוויזיה וראיונות במגזינים.

ומה עם מוסף 'ספרים' של הארץ?

אגיד משהו שלא יפתיע רבים שמצויים בתחום הספרות – מוסף 'ספרים' של הארץ לא מוכר ספרים באופן ישיר – כלומר, אנשים לא קוראים בו ביקורות וצובאים על דלתות חנויות הספרים על מנת לרכוש עותק.

אך מוסף 'ספרים' של הארץ כן תורם למכירות של ספרים בצורה יפה ביותר בכך שהוא מהווה למעשה את התנ"ך של מוכרי הספרים ברשתות הספרים ובחנויות העצמאיות.

המוכרים מקפידים לקרוא את הביקורות ב'ספרים' על ספרים חדשים שיוצאים, דרך הכתבות הללו הם מחליטים לעיתים קרובות איזה ספרים לקרוא בעצמם, ולכן ההופעה במוסף 'ספרים' מהווה חוליה חשובה במכירה מתוך המלצה של בעל החנות שכפי שכולנו יודעים, היא אולי ההמלצה שמוכרת הכי הרבה ספרים, כי מי מאתנו לא נעזר פעם, פעמיים ואולי יותר בהמלצה של מוכר בחנות הספרים?

-

למכור את הסיפור הכי טוב שלך לעיתונאי הראשון

זו אולי התופעה הכי מעציבה ומרגיזה בלעשות יחסי ציבור לסופרים.

היות והם לא אנשי מקצוע ביחסי ציבור, והם אוהבים לדבר ולתקשר (הם לא סתם בחרו את הכתיבה הררי), אז הם עושים המון טעויות של טירונים, שאחת מהן, היא למכור את הסיפור הכי הטוב שלהם לעיתונאי הראשון שנקרה בדרכם ונאות לראיין אותם.

כפי שכבר כתבתי פה לפני מספר שבועות, יש סיפור של 7 ימים, יש סיפור של לאשה, יש סיפור של חדשות ערוץ 2, ויש סיפור שייכנס רק במקומון.

לסופרים יש לעיתים סיפורים של 7 ימים, אבל העיתונאי הראשון שפוגש בהם, גם אם הוא מעיתון דל תפוצה, או רדיו איזורי, מצליח לחלץ מהם פעמים רבות מדי את אותו סיפור מעלף, ולאחר מכן, יהיה קשה מאד למכור את אותו הסיפור ל- 7 ימים.

זכור לי סיפור בו לקוחה שלי, המשמשת כמתקשרת בשלל כשרונותיה, הצליחה לאתר את רוצחי בעלה בעזרת חושיה הטרנסצנדנטאליים, ולכוון אל הרוצח את שני בניה, אשר הפלילו אותו, לאחר ולהסגירו למשטרה, לאחר שחוקרי המשטרה הרימו ידיים בפענוח הפרשיה.

עניינתי את הלקוחה שלי לפגוש עיתונאית מקסימה ממגזין נשים ידוע, אך השבעתי אותה לא לחשוף בפני העיתונאית את הסיפור הכי טוב שלה, אותו היא אמורה למכור ל-7 ימים. 

הסברתי ללקוחה שלא ניתן להשתמש באותו הסיפור פעמיים, אך היא מיהרה להרגיע אותי: היא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה לפתוח את הנושא, לא רוצה להעיר שדים מרבצם, אז ברור, שהיא גם לא תדבר עליו עם העיתונאית מעיתון הנשים.

בעוד אני מכיר בין הכתבת ללקוחה שלי, ומתנהלת לה שיחה נעימה של תחילת ראיון, אני שומע ברוב פלצותי את הלקוחה שלי מתחילה לתאר את סיפור 7 ימים שלה לכתבת.

ניסיתי לסמן לה, ניסיתי לשנות נושא, אך היא כבר התחילה בשוונג, והתעקשה להמשיך ולמכור את הסיפור לכתבת.

פה, בשביל לא לשרוף גשרים מול הכתבת נדמתי, אבל נשבעתי שיותר אני לא סומך על הלקוחות שלי, ומפגיש אותם מראש קודם כל עם כלי התקשורת המשמעותי ביותר עבורם.

אגב, יצאה כתבה מאד מוצלחת, שהביאה ללקוחה הרבה עבודה, כך שבכל מקרה היא ואני יצאנו מרוצים, אבל מאז אין - מרואיינת של 7 ימים הולכת קודם כל להיפגש רק עם הכתבים של המוסף, ורק אח"כ אני חושף אותה לאחרים.  

 

רן שריר