מעל פסגת הר הכופים

כמו שאתם כבר יודעים, אני תל אביבי אמיתי, אני אוהב לראות את הים בבוקר, את תלמידות התיכון חוזרות הביתה בצהריים, את האורות הדולקים במשרדי חברות ההייטק עד שעות הערב המאוחרות, ואת המועדונים המתמלאים נערות פותות בסוף השבוע.

אבל, תמיד הייתה לי חיבה גם לירושלים, בכל זאת, אנחנו נשבעים בשמה, הר הבית בידינו, צנחנים בוכים בכותל, כמו שאמרתי תמיד לנעמה, זו עיר שעושה חשק לבקר בה פעם בשנה, אבל לא יותר מזה. משום מה, בשנים האחרונות אפילו את זה לא עשיתי, וחוץ מפגישות עם חברים ותיקים, שגם אותן אני מעדיף לערוך בקיסריה או באקירוב, אני לא מגיע לשם, משהו לא מתחבר לי בעיר הזו, יש אווירה כבדה מדי, נראה שהיא נעלמת מעבר להרי החושך.

והנה לפני כמה שבועות התקשר אלי ניר ברקת, ראש העיר החדש, שהוא כידוע איש הייטק שעשה את אחד הסיבובים המדהימים בהיסטוריה על צ'ק פוינט (איזה הימור מוצלח הממזר הזה עשה) והפך למולטי-מיליונר. בקיצור, הוא אמר לי: ה.גדול, אנחנו ממתגים מחדש את העיר, תבוא לביקור, אולי תפתח אצלנו מרכז פיתוח חדש? כשאיש יקר כמו ניר קורא לי לדגל, אני בא. ובאמת גיליתי בירושלים גטו קטן של אנשי הייטק מסכנים, שמוכנים לעבוד בשכר נמוך, רק שייקחו אותם, ככה זה כשהחלופות האחרות הן או להיות פקיד במשרד ממשלתי טחוב או לעבוד בתור איש סיסטם בישיבת "אש התורה". ניר סיפר לי שעירית ירושלים מוכנה לתת תמיכה כספית משמעותית לחברות שיגיעו לעיר שכוחת האל שלו, וכן סיפר לי על הנשים החרדיות. יש לי הרבה כבוד למסורת, ואומרים על המתכנתות החרדיות שהן יעילות, מדקדקות בעבודה, נאמנות לחברה, לא מבקשות העלאה וממלאות פקודות בלי שאלות מיותרות. בדיוק כמו שעובד צריך להיות, רק חבל שהן נכנסות להריון כל שני וחמישי, אבל שכר הרעב שלהן מאזן את זה.

בקיצור, הרעיון התחיל למצוא חן בעיני, למה שלא נפתח איזה מרכז קטן בהר חוצבים, נעקוץ קצת תמיכה ממשלתית, קצת תמיכה עירונית, וגם נעשה מעשה ציוני לפיתוח עיר הקודש. הדירקטוריון ימות על זה. האידיליה נקטעה מהר מאוד. חברים בהנהלה הבכירה של אינטל סיפרו לי שמתחילים לאיים עליהם בגלל שהם עובדים בשבת. ריבונו של עולם, המפעל הזה קיים כבר 25 שנה! מה נזכרתם עכשיו? האם שוב יורד קטר הצמיחה של המשק מהפסים בשביל עבודת אלילים מטופשת?

החלטתי שחייבים לעשות מעשה, אסור להיוותר ברוב הדומם, מה שהוביל את המדינה זו לאסונות בעבר. בדברים האלה, אתה יודע איך זה מתחיל אבל לא איך זה ייגמר: היום אוסרים עלייך לעבוד בשבת, מחר אני מוצא את עצמי באימון בוקר, רק שבמקום להיות בפארק הירקון עם רביד שלובשת טייץ צמוד, אני אהיה על גבעה בשומרון עם ביני"ש שלובש ציצית מיוזעת. אני לא אתן לזה לקרות. לכן, הקדשתי את השבת האחרונה לסיור מקצועי בירושלים, לקחתי את סתוית לאבו גוש (אלה ערבים טובים, הרגעתי אותה) סיפרתי לה קצת על קרבות הדרך לירושלים, הרי חשוב לי להרביץ ציונות בפקודים, ואח"כ התייצבנו בשערי מפעל אינטל.

מה אגיד לכם, המראות היו קשים. אלפי חרדים מתפרעים ללא רסן, זורקים אבנים, מגרשים עיתונאים, מנפצים חלונות של חברת הייטק בינ"ל. האם לא ניתן לייצר שבבים בארץ הזו? כשאחד הדוסים הוריד את דגל ישראל התלוי בפתח המפעל, אני כבר איבדתי שליטה, הרגשתי שאני נמצא בביירות ורציתי להפעיל שם כמה תרגולות שהיו מבטיחות שהארץ, או לפחות העיר, תשקוט ארבעים שנה. רק מגע ידה הרך של סתוית על גבי הרגיע אותי והעביר את אנרגיות האלימות שלי למקומות אחרים לגמרי. בתור ציוני נלהב תמיד כאב לי לראות ששורפים דגלי ישראל בל"ג בעומר, אבל כשפוגעים בחברה שמייצרת מוליכים למחצה מסיליקון (שהם הדבר השני הכי אהוב עלי שמיוצר מהחומר הזה) אני שואל את עצמי, איזה עתיד יש לנו כאן?

אבל לא איש כה.גדול ייתפס לייאוש. התקשרתי למקסין, מנכ"לית אינטל, שהיא חברה טובה ואישה עם ביצים של שור טיבטי, ואמרתי לה שהיא תמצא בצ'יטיה לא רק שותפה עסקית אלא גם חברת אמת. שמעתי שמתארגן מו"מ עם נציגי החרדים, ואני החלטתי להתערב בו עם ג'וקר משלי. ביקשתי מחיים, מנהל הפיתוח, שיעביר מסר למנהיגים החרדיים שאם הם ימשיכו להתנכל לאינטל ולרמוס את הסיכוי לעבודה יצרנית בירושלים, אני אדאג שכל עובדות צ'יטיה יופיעו בביקיני מול ההפגנה שלכם, ונראה אם המפגינים יחשבו על משניות וגמרא או על דברים אחרים.  חיים טען שזה לא מוסרי, אבל אני הסברתי לו שבמלחמה כמו במלחמה, החבר'ה האלה לא עובדים, לא מתגייסים, ועכשיו הם יפגעו בקודש הקודשים – תעשיית ההייטק?! יש גבול.

ואכן כשועל מו"מ ותיק ידעתי שהאיומים שלי יעשו את שלהם, והפשרה שגובשה על העסקת עובדים לא יהודיים מצאה חן בעיני, נעסיק ערבים כדי להרגיע את החרדים, הרי יש כ"כ הרבה אהבה בין שתי הקהילות האלה. במקביל קיבלתי סמס שהודיע לי אלי רייפמן עומד להשתחרר, אז בכלל סיבה כפולה לחגיגה. התכוונתי לסיים באופטימיות, אבל מקסין התקשרה אלי וסיפרה שלמרות שרוב החרדים קיבלו את הפשרה, חלקם מתנגדים אפילו לעבודה של לא יהודים. זו באמת כפיה שאין כדוגמתה, תכף תגידו שאסור להכין חומוס באבו גוש בשבת ושגם סו לינג צריכה להניח תפילין. היא ביקשה לדחות את רעיון הפגנת הביקיני בינתיים, ואני כמובן הסכמתי לבקשתה. אז מה יהיה בסוף? כולי תקווה שהדוסים ירדו מהעץ שטיפסו עליו, כמו שאומרים אם אין אינטל אין תורה.

ואם לא? אני אמשיך לעשות חיים בתל אביב, אבל אני מרחם על ההייטקיסטים הירושלמים. אני מקווה שהם כבר קנו איזה דירה בפרויקט שרונה או משהו, שיהיה להם לאן לברוח כשירצו לחזור לציביליזציה.