אני ויואל מחפשים עבודה. שנינו חרשים אך עבדנו בחברה הרגילה. כעת אנו בתקופה לא קלה ומחוסרי עבודה.

אני בעלת תואר שני במדעי הרפואה. בעלת ניסיון רב במעבדה (יודעת שיטות רבות).

יואל עבד כנהג חלוקה, טבח וקונדיטור.

מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט שכתבתי על כך:

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1329274

אם יש מישהו שיכול לעזור, נשמח מאד אם יפנה אלינו.

ממליצה מכל ליבי על ורד ויואל, הם מקסימים, ומי שיעסיק אותם יתברך

בשני חבר'ה חרוצים להפליא, מקצועיים מאוד, סימפאטיים, עצמאיים, נאמנים, ו"ראש גדול".

** ורד אנא הוציאי תגובה נוספת וצרפי קו"ח של שניכם כאן, מציעה שבנוסף תעתיקי גם לכאן את כל הטקסט שבפוסט כדי ששתמתגו כאן באופן יותר ישיר ובולט, לאנשים לא תמיד יש סבלנות לשוטט באינטרנט כדי לקרא, 

בהצלחה לשניכם.

תודה לך. את מקסימה.

אעשה כמו שהצעת.

אני ויואל, למרות שנולדנו חרשים, הצלחנו יחסית להסתדר בחברה הרגילה ואף לעבוד.

אחרי התיכון למדתי לתואר הנדסאית ביוטכנולוגיה ואח"כ המשכתי ללימודי תואר ראשון ושני במדעי החיים.

בתום לימודיי עבדתי במחקר באוניברסיטת ת"א למשך שנה אחת ולאחר מכן חיפשתי עבודה במקום אחר.

לשמחתי הרבה סיגמה אולדריץ (מפעל שמייצר ומוכר מוצרי מחקר לאוניברסיטאות, בתי חולים וכדומה) הזמינו אותי לראיון, למרות שידעו על חרשותי. הם נתנו לי הזדמנות (לאחר מכן יתברר לי שהם העסיקו עוד שני עובדים עם בעיות שמיעה) וכך התחלתי לעבוד שם במחלקת אבטחת איכות.

מאד נהניתי לעבוד שם ולמדתי שיטות רבות. היחס אליי היה נהדר. התייחסו אליי כשווה כמו כולם ואפילו הייתי ממלאת מקום של ראש המחלקה בזמן העדרותה.

יואל גדל בקיבוץ וכבר בהיותו נער צעיר אהב לעבוד.

הוא עבד בחקלאות ואח"כ עבד במפעל למברשות.

כשהכרתי אותו, הוא היה נהג חלוקה של מפעל המברשות של קיבוץ רוחמה.

כשהוא עבר לגור איתי, הוא עבד כנהג חלוקה של מפעל אחר. שם התחילו לו בעיות גב עקב הרמת משאות כבדים במשך שנים. כך שהוא עזב את העבודה לקראת לידת בננו הבכור.

כשאיתי נולד, המשכתי לעבוד בסיגמה אולדריץ. יואל נשאר בבית לטפל בו, עד שיגיע זמנו של איתי להכנס למעון של מיח"א (ארגון המטפל בילדים חרשים ולקויי שמיעה).  בתקופה הזו יואל למד קורסים- טבחות וקונדיטוריה.

כשאיתי נכנס למעון, נולדה אחותו שירה.

הפעם החלטנו שיואל יחזור לעבוד. הוא התגעגע לעבודה ולחברה של אנשים. הוא גם רצה מאד להגשים את חלומו ולעבוד בבישול.

החלטתי להתפטר מהעבודה בסיגמה, שם עבדתי 6 שנים, כדי לטפל בשירה.

מכיוון שילדינו נולדו חרשים, היה חשוב שאחד מאיתנו ישאר בבית ויטפל בהם. הם היו צריכים לקבל טיפולים במיח"א בשעות הבוקר פעמיים בשבוע ובנוסף ידענו, שעליהם גם לעבור ניתוח שתל קוכליארי בסביבות גיל שנה ולהמשיך בטיפולים לאחר הניתוח.

היה חשוב לנו להעניק לילדינו את כל מה שאפשר, כדי להפוך את חייהם ליותר קלים.

שנינו ידענו כמה לא קל להיות חרש בחברה הרגילה. גם האמהות שלנו טיפלו בנו ודאגו לנו. אמי התפטרה מעבודתה כשגילתה את חרשותי ומאז נותרה עקרת בית. אבי פירנס את משפחתנו.

הייתי שלמה עם ההחלטה לעזוב את העבודה ולטפל בשירה. נהניתי מאד מהטיפול בה ומחווית האמהות. ידעתי, שזו תקופה שלא תחזור ורציתי לנצל כל רגע ממנה.

יואל בתקופה הזו עבד כטבח בפנימיה ואחר כך בקונדיטוריה של "מוזס". כך שיכולנו להסתדר כלכלית.

לפני 10 חודשים יואל עזב את העבודה במוזס. הוא סבל מבעיות גב חדשות, שהקשו עליו לעמוד שעות ארוכות בעבודה. הוא ניסה למצוא עבודה אחרת ולא הצליח. הוא התחיל לעבוד בכמה מקומות ללא הצלחה, כי העבודות היו קשות פיזית.

בינתיים ראינו הרבה נחת מילדינו, שגדלו והתקדמו כל כך יפה. איתי כבר שנתיים משתלב במסגרת רגילה והשנה שירה הצטרפה לגן רגיל של העיריה. ידעתי, שזה הזמן לחזור לעבודה.

גיליתי שהמשימה אינה פשוטה. המיתון בארץ מקשה למצוא עבודה. בנוסף יתכן שהעובדה שלא עבדתי מעל 3 שנים היא בעוכריי. גם חרשותי מהווה מכשול, שכן אני מציינת בקורות חיים שיש לי בעית שמיעה. אינני יכולה להסתיר את זה, כי זה יתגלה בסופו של דבר. אין לי ספק, שיש הרבה מעסיקים שישר רואים את העובדה הזו וזורקים את קורות החיים שלי לפח, כי הם אינם רוצים להתעסק עם זה.

גם אצל יואל זה קרה, שטילפנו וברגע שהובהר להם שיואל חרש ואינו יכול לדבר בטלפון, הם טרקו את הטלפון או התחמקו.

לצערי, יש דיעות קדומות כלפי החרשים. רוב האנשים מסיקים, שיהיה להם קשה לתקשר איתנו, חושבים שאנו מדברים שפת סימנים ולא יודעים לדבר, כשבפועל ששנינו בכלל לא יודעים שפת סימנים.

בימינו לא קל לאדם רגיל ושומע למצוא עבודה ועוד יותר קשה הדרך לאדם חרש או עם מגבלה.

כך ששנינו כעת מובטלים, מחפשים עבודה ומקווים לטוב.

שנינו רוצים להתפרנס בכבוד ויודעים שיכולים לתרום.

אני מחפשת עבודה בתחום שלי- ביולוגיה (בעלת תואר שני). עבדתי בעבר במעבדה (אבטחת איכות ומחקר) ויש לי ניסיון רב.

אני גם מוכנה לנסות תחומים אחרים של עבודה.

יואל היה בעבר נהג חלוקה, טבח וקונדיטור. כיום בעיות הגב מונעות ממנו לעבוד עבודות פיזיות. אני מקווה שימצא עבודה קלה או עבודה במשרה חלקית או נשמח לדעת אם יש לכם רעיון אחר לגביו. הוא לא למד באוניברסיטה וגם אין לו תעודת בגרות (בגלל שלא יכל לעשות בגרות באנגלית. לחרשים יש קושי עם האנגלית).

חשוב לציין, שהמגבלה שלנו מונעת לדבר עם אנשים בטלפון, אך יש כיום פתרונות כמו מיילים, קשר בפלאפון באמצעות הודעות SMS וכדומה.

אנו פונים אליכם בתקווה, שאולי אחד מכם יקרא ויהיה לו רעיון או קשר לאדם שמחפש עובד/ת.

מספיק אדם אחד שיוכל לעזור, ואז הרווחנו.

מקסימום לא תוכלו לעזור, אך לפחות נדע, שניסינו.

מי שיכול לעזור, מוזמן לפנות אלינו. 

ניתן לפנות אליי כאן בקפה דה מרקר או דרך מייל veredoriel@gmail.com

אשמח לתת קורות חיים למי שמעוניין.

ובקצרה:

למדתי לתואר הנדסאי ביוטכנולוגיה, אח"כ תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני במדעי הרפואה.

עבדתי שנה במחקר באוניברסיטת ת"א ולאחר מכן 6 שנים במחלקת אבטחת איכות בסיגמה אולדריץ.

יש לי ניסיון רב וידע בשיטות ביולוגיות רבות כמו FACS, ELISA, HPLC, היסטולוגיה, אימונולוגיה ועוד.

אני מחפשת עבודה בתחום המעבדה אך מוכנה גם לנסות עבודות אחרות.

יואל עבד בחקלאות ואח"כ כנהג חלוקה. לאחר מכן למד בישול וקונדיטוריה. הוא עבד בפנימיה כטבח ואח"כ כקונדיטור במסעדת מוזס.

הוא לא יכול לעשות עבודות פיזיות קשות בגלל בעיות גב.