הפטריוט האחרון

השבוע הייתה לי פגישה חשובה מאוד בצבא. לחזור לצה"ל, ולו לרגע, מרגש אותי תמיד. זו סביבה בה עוסקים בחשוב ביותר, בטחון המדינה, ועובדים ימים כלילות כדי שהאזרחים השאננים יוכלו להמשיך בחייהם. זו סביבה בה גברים צעירים מקבלים אחריות, ומפקדים בכירים עובדים צמוד לנערות תמימות. מה יכול להיות טוב מזה?

אבל לא, לא באתי למילואים, הפעם מדובר בעסקים בלבד. כבר בכניסה לקריה נתקלתי במראות מוכרים: נגד משועמם מחיל האוויר שהוצב שם כעציץ תורן חשב לעשות עליי אוונטות וניסה לבדוק לי את האוטו. אחינו, מה אתה חושב שאתה שומר בקניון? בניגוד אלייך, אני תרמתי רבות לביטחון ישראל ולא רק להעביר את הזמן בבטלה בשק"ם, לכן זכיתי באישור כניסה גורף לכל מחנות צה"ל (תמיד טוב שיש חברים במחלקת ביטחון מידע). לך תציק לג'ובניקים ממודיעין, אמרתי לו, בטח תמצא שם מישהו לא מגולח או משהו.

אחרי שעברתי את המכשול הזה בקלילות, הגעתי לפגישה. מדובר היה בהופעה בפני ועדה שתכריע לגבי מכרז צה"לי גדול במיוחד. מובן מאליו כי המוצר של צ'יטיה הוא הטוב בתחום, אנחנו רק צריכים להבהיר להם את זה, כדי שהבחירה תהיה קלה. לפגישה הבאתי איתי את אולגה, ראש צוות הJAVA- שלנו. ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה, ואומרים שאינני מקדם נשים במקומות העבודה, מה שאינו נכון. אני דווקא אוהב מאוד לקדם נשים, במיוחד כמו אולגה. אין מה לעשות, לרוסיות יש תכונות שאין לצבריות: היא רזה מאוד אך למרות זאת היא בעלת יתרונות בולטים, ובניגוד למהנדסת הממוצעת שעדיף לראות אותה רק עם משקפי שמש וממרחק ניכר, אולגה היא תאווה לעיניים. ממש שושנה בין החוחים. המקצועיות שלה חשובה כמובן, אבל מעבר לזה, ה.גדול יודע כיצד מוח של גבר, במיוחד קצין משועמם, עובד, והיה ברור לי שאחרי השואו שהיא תיתן המכרז יהיה שלנו.

וכך נכנסו לוועדה, אני בחליפה מהודרת שמשדרת "אני לא צריך את הכסף שלכם, אני פה בשביל הכיף" ואולגה על נעלי עקב ושמלה קצרה, כפי שהוריתי לה. בוועדה  ישבו מולנו שלושה עתודאים מתוסכלים שבמקום לפתח בעצמם נאלצים להיות "מנהלי פרויקטים" ורק לבחור חברות אזרחיות לקנות מהם תוכנה וראש הענף, סגן אלוף שמשמין מנחת. אני נתתי נאום ציונות קצר (כמעט ביקשתי שנשיר את התקווה בסוף אבל וויתרתי על הרעיון) והשארתי את הבמה לאולגה, שבאמת הפליאה לתאר את המוצר שלנו. רק חבל שהוא לא כ"כ מוצלח במציאות, חשבתי ביני לביני, אבל כולנו יודעים שחשוב יותר איך המוצר נראה במצגת לפני המכירה מאשר אחר כך, בשביל זה יש שירותי תמיכה שעליהם הם ישלמו לנו כסף טוב.

אחרי הדיון ישבתי עם מני הסא"ל, עישנו יחד סיגר קובני טוב (כידוע לכם אני אוהב לתמרץ את אנשי המגזר הציבורי). הוא אמר לי: אני מרוויח חצי מהמקבילים שלי באזרחות, אבל כשאתה, ה.גדול, תפטר בעוד כמה שנים את מי שלמד איתי בטכניון והם יגלו כמה כיף לחכות בתור בלשכת התעסוקה, אני כבר אצא לפנסיה ואצחק כל הדרך אל הבנק. תכל'ס צודק, אדם חכם, הוא הראה לי תמונות של הילדים שלו, אני הראיתי לו תמונות של סתוית, הרגשתי שיש בינינו אחוות גברים, והוא הבהיר לי שהמכרז שלנו.

כשיצאנו מהקריה פקדה אותי תחושה לא מוכרת. שמעתי את אולגה מדברת ברוסית בהתרגשות עם בעלה, כשבתוך השיחה בצבצו מילים מוכרות כמו "מכרז" "בונוס" ו"ה.גדול" (זה כבר הפך למושג בינ"ל כנראה). אבל במקום תחושת ניצחון ותאווה לכיבוש הבא, הרגשתי לפתע נקיפות מצפון. הרי אנחנו הולכים לתקוע כזה צינור לצבא, אמרתי לעצמי, אנחנו מוכרים להם ב-40% יותר ממחיר השוק. האם אין פה פגיעה בביטחון חלילה?

הייתי חייב לשוחח על העניין עם יו-יו, אותו הכרתי מהסיירת. בניגוד אליי הוא נשאר לשירות ארוך בצבא, הגיע לדרגת תת-אלוף וכיום הוא מייעץ למשרד הביטחון בשורה של פרויקטים מסווגים. סיפרתי לו את הסיפור, הסברתי לו שאני לא טמבל, אני יודע שזו מצווה לדפוק את המדינה במכרזים ואני עושה זאת כל הזמן, אבל צה"ל הוא קודש הקודשים. הוא התאפק שלא לפרוץ בצחוק. מה קרה לך, ה.גדול? שאל אותי. מה הפכת לבני בגין? עוד מעט תמכור את הג'יפ ותתחיל להגיע לעבודה באוטובוס. איך אתה רוצה לפרנס את המשפחה שלך תגיד לי? מי ישים סושי על השולחן של טוהר, עונג וצדף? תראה, הוא אמר לי, כולם יודעים שבמכרזים ממשלתיים נותנים הצעה לא ריאלית, זוכים, ואח"כ מתגלה שהעלויות גבוהות ב200% עקב בעיות בלתי צפויות. היופי הוא שתקציב הביטחון כ"כ גדול שאפילו לא צריך לעשות את הטריקים האלה, אפשר לתת הצעה גבוהה מראש. אפשר לומר שזו דרך אפילו יותר ישרה לא? מה אתה חושב, שלמישהו אכפת? הרי הסא"ל הזה לא מוציא את הכסף מכיסו, במילא הוא ישתחרר עוד כמה שנים ואז יתחיל לעקוץ את המערכת עם משכורת "יועץ" כשבמקביל הוא מקבל פנסיה שמנה. ראית את השטיחים היפים במשרדים שביקרת בהם? מאיפה הם הגיעו אתה חושב? זה היה חלק מתקציב ההצטיידות המיוחד אחרי מלחמת לבנון השנייה. כולם עוקצים, זו דרכו של עולם, וכולנו מרוויחים ממנה, אז אל תנסה לשנות.

מה אני אגיד לכם, היו ליו-יו טיעונים משכנעים. אכן זכינו במכרז, וחברי הדירקטוריון התקשרו לברך אותי על עבודתי המוצלחת. בכל זאת עדיין ניקר בתוכי מה שאחרים קוראים לו המצפון. כדי להשתיק את ההצקה הזו החלטתי שהקרן החברתית של צ'יטיה תממן סוף שבוע מפנק בתל אביב למאה חיילות בודדות, שיקבלו ממני כמה הרצאות על ערכים וציונות. מודה ומתוודה, הציונות אצלי מעל הכול, רק חבל שלא מייצרים עוד מהדגם שלי.