לפני מספר חודשים עברתי תהליך חיפוש העבודה כה מחפיר, לא הגיוני והזוי שהערכה העצמית שלי עמדה בסכנת השמדה טוטאלית וכל מה שחשבתי שאני "יודעת או יכולה" כמעט והתחיל לנזול לי מהאוזניים. תשמעו איזו תוהה ואבודה נשארתי...
בשלב הראשון של חיפוש העבודה חיוך רחב נמרח אל פניי ואני מרגישה כמו אדם שזה עתה יצא אל העולם מלא ב"כוחות על" ומצפה באמצעותם לכבוש את העולם. כדי לשדר הצלחה כמו כל כוסית ראויה אני הולכת וקונה לעצמי בגדי "משרד" או "תחפושת לשעות היום" (ובמילים אחרות תלבושת צמודה בצורת קונדום שמייצגת רצינות סקסית).
בשלב השני אני עוברת ל"רפרוף" באתר עבודות המהולל שכל ישראלי המכבד את עצמו רשום בו בין אם הוא עובד ובין אם הוא לא. ההצעות נראות אטרקטיביות ומרשימות! אור גדול ואופטימיות צחורה ממלאים את ליבי.
בשלב השלישי אני פותחת את קובץ קורות החיים הלא פשוטים שלי, שהתחיל לצבור אבק על "שולחן העבודה" שלי ומתחילה לנסות לשחזר בראש את רצף האירועים בחיי שהביאו אותי עד הלום, תוך כדי עיגול פינות וניפוח תאריכים. אחרי שקורות החיים מוכנים ועברו בדיקה קפדנית של אדם קרוב על מנת לבדוק את מהימנותם, הם מופצים לכל העולם (וגם לאחותו ואפילו לחבר שלה).
בהמשך, על מחפשת עבודה כמוני עוברים ימים סוערים של גילוי עצמי ותהיות רבות כחלק בלתי נפרד מחיפוש אחר מקומי הנסתר בעולם התעסוקתי הזה. למה? כי מכשולים רבים בדמותן על עובדות משאבי אנוש לא אנושיות עומדים בפני וכי עלי לשכנען בנורמאליותי, להציג את רצינותי ולהפגין עניין עמוק במה שאין לי שום עניין. עלי לדבר על עצמי ימים על גבי ימים שעות על גבי שעות - ביכולתו של מי, לשמור על שפיותו או נורמאליותו כשהוא חוזר על אותו ההמנון ושוב ושוב? אני קטונתי.
בשלב הבא - הרביעי, אני מדברת כל היום בטלפון עד שהאוזניים שלי עולות באש. לפעמים אני מרגישה כאילו המוח שלי מונח על מגרדה גסה, וביד מאוד לא ידידותית מגורד כמו תפוח אדמה משנה שעברה כדי לבחון אילו מיצים יצאו ממנו. טוחנים אותנו (אותי ואת המוח שלי) מה שנקרא מכל הכיוונים. והשאלות, או אילו שאלות מתחכמות! מה שהכי מדהים הוא שכל התחכום נועד רק על מנת לבחון את יכולת העמידה שלי במצבי לחץ. לא חבל על האנרגיות של כולנו?
שאלת השאלות היא כמובן: "מה הסיבה ל"קפיצות" בין מקומות העבודה?" מבחינתי זה כמו ששואלים אותי בדייט ראשון "מתי היה לך קשר רציני וכמה זמן הוא נמשך". צר לי כל כך שהמדד לנורמאליות שלך בעולמנו הוא קודם כל יכולת התמדה. מדוע ולמה? מאיזו סיבה עקביות עושה את האדם לטוב יותר? עם כולם נהיה עקביים הרי שהכול יהפוך לסטטי ותיפסק הזרימה המדהימה של החיים שלנו. וחוץ מזה, לאיזה התמדה בדיוק מצפים מאדם בשנות העשרים של חייו? אני מכירה לא מעט אנשים (מאושרים מאוד אני חייבת לציין) שעד גיל 30 טרם גילו מה המקצוע שלהם.
עברתי עשרות ראיונות, מבחנים במכון "פילאת" המהולל, פוליגרף, אבחון גרפולוגי, ראיון פסיכולוגי, ראיון באנגלית, מבחני התאמה ואפילו דינאמיקה קבוצתית וכל זה בשביל להיות מזכירה!
בסיומו של ה"תהליך" עברתי התפקחות שניתן לתארה הכי טוב במשפט אחד מספר "הבושם" Losing hope is freedom- . זרקתי את כל התחפושות ויצאתי לחופשי! השאלה שלי היא למה לעזאזל כל כך קשה להתקבל לתפקיד שאף אחד לא מעריך בכלל?
הוספת תגובה על "חיפושה המתמיד של הנשמה הלא מתמידה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה