ל"עוף בשקל" של רמי לוי יש מחיר חברתי כבד

בעיני רבים - כולל אותי - רמי לוי מוחזק לרוב "בצד של הטובים": רשת קטנה וזולה, שלוחמת בתאגידים וברשתות הענק שבבעלות בעלי ההון, ושמתמקדת בהורדת המחיר לצרכן, במקום בזיבולי המוח (שלא לומר, "שטיפת המוח")  של "חוויית קנייה" וסניפים מעוצבים.

התמיכה של אנשים כמוני ברשתות קטנות נוסח רמי לוי רק גוברת כאשר אנו קוראים שהמנהלים של רשת הענק "שופרסל" נחקרים בחשד שהם פעלו בניגוד לחוק בעת שהפעילו את כוחם האדיר כדי לרמוס מתחרים וספקים קטנים; וכאשר נזכרים שבעל השליטה בשופרסל הוא נוחי דנקנר, שעל קופת השרצים שלו כדאי לקרוא כאן.

אלא שבמאבק החברתי הנוכחי, דווקא נוחי והרשתות הגדולות נמצאים, באופן מפתיע, בצד של "הטובים". "ריבוע כחול" ושופרסל חתמו

על הסכם קיבוצי, שמסדיר את הזכויות הסוציאליות של עובדיהם. ומה עם רמי לוי? לא מתחשק לו. לאיש שגאה בכך שהוא החל את דרכו בחנות צנועה במחנה יהודה בירושלים, ושהוא "תמיד זוכר מאיפה הוא הגיע", לא נאה לשלם לעובדיו שכר הוגן וזכויות סוציאליות בסיסיות. גרוע מכך, הוא נוקט בשיטה הידועה בשם "השמצת המדינה היא מפלטו של הטייקון" - ומאשים את המדינה על כך ששכר המינימום נמוך מדי. זה אולי נכון, אבל בעלים הגון לא ממתין למדינה, ומשלם לעובדיו שכר הוגן בכל מקרה - בעיקר לאחר שעכשיו כבר אין לו תירוץ של "תחרות", כי מתחריו כבר עשו זאת לפניו, כאמור. ובכלל, מי שעלה מאשפתות והפך למולטי מיליונר, ראוי שיחלוק בהצלחה באופן הוגן עם העובדים, שאיפשרו לו להתעשר כך.

אם זה המחיר של "עוף בשקל" - אולי עדיף כבר לקנות "עוף בשקל וחצי", רחמנא ליצלן - אבל במקום שמשלם לעובדים שכר הוגן.

לכתבה ב'דה מארקר'