הדייט שלי עם הגניקולוג
.
אתמול בבוקר היה לי תור לדייט השנתי האהוב ביותר על כל אשה מגיל 18 עד 80; התור לבדיקה השנתית אצל הגניקולוג. .
קבעתי אצל רופא שאני לא מכירה אבל קיבלתי המלצה. .
יצאתי מוקדם ושמתי פעמיי, לא בחדווה, אבל מתוך תחושת שליחות. היום נגמור עם זה לעוד שנה. .
כשלא מצאתי בדיוק, התקשרתי לקבל הוראות. .
לתמהוני ענה לי תקליט שימי קבלת קהל הם א' ג' ו- ד'. היה יום שישי. .
בסוף מצאתי לבד ונכנסתי. הכתובת מבשרת טובות, רח'מכובד בפארק ההיי-טק של רחובות. .
הפועל שצבע את הקיר בקומה השלישית אמר לי שפספסתי, שזה בצד השני. .
מצאתי. מאחורי המעלית, שמאלה ושמאלה. ד"ר רוני לוי. .
חדרון ההמתנה, או יותר נכון כוך ההמתנה, שהתחבא מאחורי המעלית השאיר אותי ללא מילים. אין אויר ואין חלון, התאורה קלשה מכדי להאיר אפילו את החלל המיניאטורי.
.
.שטיח תעשייתי בצבע אפור-דכאון ושלושה כסאות משרדיים דחוסים ככה שהדלת לא נפתחת עד הסוף. השטיח–דיכי דנן לא ראה מנקה כבר הרבה זמן והפח, כזה שקונים בחמש שקל בחנות שנקראת משהו כמו "בזיל הזול", חצי מלא. .
השולחן של הפקידה נראה כאילו נאסף מהמשאית שעוברת ביום ששי ואוספת את הגזם ומכונות הכביסה השבורות. וכמובן, אין פקידה. את זה כבר ידעתי מהטלפון. .
על שלושת הכסאות ישבו שלוש בחורות, בוא נאמר, עממיות, שלושתן בשחור צמוד עם נוצצים. .
שאלתי איפה הרופא. הבנות ענו שהוא לא כאן. למתי אתן מוזמנות, שאלתי, לעשרים לתשע, ענו במקהלה. וזאת שבפינה הוסיפה: אני הראשונה בתור. .
השעה היתה תשע ועשרה, עשיתי חישוב מהיר, כך שהרופא כבר באיחור של שלושים דקות. חייכתי בנימוס אל העממיות והתפעלתי בליבי מהיכולת של האמצעית להתהלך על עקבי מסמר דקיקים, ועוד בשישי בוקר. .
לא היה לי אויר בכוך - כזאת אני, מפונקת - אז עמדתי ליד המעלית וחשבתי מה לעשות. להשאר או ללכת? ראיתי מגפיים בקניון ב- 650 ₪, שזה מה שידעתי שאני הולכת להשאיר אצל הדוקטור. ממש בא לי בטוב המגפיים האלה, עכשיו שאני בטראומה.
..
כי זה מה שזה ללכת לגניקולוג – טראומה. לא ככה בנות? את באה, שומעת עשר מילים מפי אדם זר, ואחרי שניה הוא צולל לך לתוך הואגינה, פנס בידו השמאלית ומפשק בימנית (פעם הייתי אצל רופא שמאלי, שאצלו זה היה הפוך).
.
המעליות עמדו משמימות, מי עובד ביום שישי בבוקר. רק הצבע המשיך לצבוע. .
אחרי עשר דקות הלכו העממיות לחפש שירותים. התייעצות עם הצבע הובילה אותן אל איש עם כיתוב "אב הבית" על הגב.
.
האב הוציא מכיסו צרור מפתחות בגודל של סוהר במעשיהו (הסוהר עצמו, לא מפתחותיו) ואמר להן שהוא יקח אותן לקומה החמישית, שם השירותים, ממש נקי, אבל צריך מפתח.
.
אחת המעליות התעוררה לחיים בחדוות נסיקה.
.
הנשמה הטובה שבתוכי (טוב, תיאור מוגזם) לחשה לי, אולי הדוקטור נלחם עכשיו בחירוף נפש על הילוד שימציא את התרופה לסרטן? .
על מה את מדברת, עניתי לנאיבית, איך את יודעת שהוא לא יושב עם אשתו בארומה על אספרסו כפול?
.
העממיות חזרו מהפיפי מדברות על הבן של הגיסה של זאת עם העקבים.
.
כאב לי הלב על הבחור. טוב, לא נכון. כאב לי הלב על עצמי.
.
בשעה תשע ושלושים הבנתי שהרופא באיחור מכובד של חמישים דקות. עשיתי טובה למעלית וקראתי לה. בדרך לקניון חלמתי על מדינות שבהן מתייחסים בכבוד לפציינט. .
לא יודעת למה, אבל חשבתי שכבוד לפציינט זה לכל הפחות שירותים צמודים, מזכירה מחייכת, וחדר המתנה עם חמצן וכמה עיתוני לאשה, לא ככה? .
אז התלבטתי מה הכי לא מכבד: ארון המטאטאים מאחורי המעלית, הפח בחמש שקל, זה שאין שירותים, או זה שאין פקידה שמתנצלת בחיוך ומסבירה שהרופא התעכב בבית החולים ותיכף, ממש תיכף, הוא מגיע. .
בעצם על מה אני מדברת, הכי מזלזל זה שהרופא עצמו לא פה, לא הודיע, לא התקשר, נאדה. .
אז בנות, אם אתן מגיעות לרופא ואין לו שירותים צמודים + פקידה מחייכת + פח ריק + חמצן – אז מייד תברחו ותכתבו על זה בבלוג שלכן! .
רק ככה נלמד אותם להתייחס אלינו בכבוד! 
הוספת תגובה על "הדייט שלי עם הגניקולוג"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה