היא יושבת מולי בקליניקה. מספרת על הלבד שלה.
על התחושה הזו שאין ממש אל מי לפנות, שתמיד היא זו היוזמת. שאין מי שיעטוף. שבסופו של דבר היא עושה מה שהיא רוצה, לבד.
היא מכירה את התחושה הזו עוד מהילדות, עוד שהיתה קטנה.
אני יושבת מולה, מרגישה את העצבות. את המועקה. אצלי ואצלה.
המילים שלה לוקחות אותי לעבר שלי. המילים מוכרות כל כך. גם התחושות.
אני חושבת עליה, מקשיבה. נותנת לעצמי לזלוג ללבד שלי ולקולות שהוא מעורר מהעבר ומההווה.
מחפשת את הנקודות המשיקות בנינו, מקשיבה לשוני, משתדלת לתת מרחב ל"לבד", ל"יחד" וגם לאולי..
אולי ללבד הזה יש קולות וסיפור שהוא רוצה להשמיע.
אולי הלבד הזה הוא מציאות אבל גם כלי לצמיחה, תהליך שבו חותרים לכיוון השורשים העמוקים המסתתרים בתוכנו. אולי שם מחפשים את הדרכים להזין את עצמנו ומשם מטפסים אל הצמרת. אני הולכת לחפש "משמעות" ומקווה שנפגש נוכל יחד לגעת שוב, מנקודות שונות, זוויות נוספות, נתקרב או נתרחק לפי הקצב הנכון לה...
מה זה ה"לבד הזה"- על סוגים וסיבות לבדידות
רבים מסכימים כי הבדידות היא עובדת חיים בסיסית הנחוות על ידי כל אדם בשלב כלשהו בחייו, זוהי חוויה המושתת על הצורך האנושי בהשתייכות.
עם זאת, בעוד שתחושה זמנית של בדידות היא בדרך כלל תלוית סיטואציה ונורמטיבית, תחושה כרונית של בדידות מהווה סיבה לדאגה.
אנשים שונים חווים בדידות באופנים ותדירויות שונות כך שלא תמיד ניתן לזהות אותה.
הבדידות, בדומה להרבה מצבים רגשיים, הינה תופעה מורכבת ורחבת היקף ובשל כך גוררת מחלוקות שונות לגבי סיווג התופעה והשאלה האם לכל חוויות הבדידות יש גרעין משותף או שקיימים סוגי בדידות שונים, האם הבדידות היא חוויה בלתי נמנעת ומקורה בפנימיות האדם או שהיא תוצאה של התרחשויות מסוימות ושל קשרי האדם עם סביבתו.
סקירה מחקרית קצרה מציעה חלוקה לבדידות חברתית מול בדידות אמוציונאלית, חלוקה המתבססת על סוג היחסים בהם נחווה חסך שגרם להתהוות התופעה.
בדידות אמוציונאלית- מופיעה כתגובה לחסך בקשר אינטימי עם דמות attachment וקשורה בחוויות חוזרות של נטישה בילדות. מלווה בתחושות חרדה וחוסר מנוחה.
בדידות חברתית- מופיעה בהעדר קשרים חברתיים או תחושת שייכות ומלווה בתחושות שעמום, ניכור וחוסר התאמה חברתית.
גם ההסבר לגבי שורש החוויה מתחלק לגישות שונות:
הגישה ההומניסטית, מתארת את הבדידות ככזו הנובעת מפער בין העצמי הפנימי לבין התנהגותו החיצונית הנורמטיבית של האדם. ככל שרב חוסר ההלימה בין העצמי הפנימי לזה המופגן חיצונית כך עשוי האדם להימנע מיחסים אינטימיים ובסופו של דבר לחוש יותר בדידות.
הגישה הקוגנטיבית, מדגישה את חוסר ההתאמה בין רמת הקשרים החברתיים האידיאלית למצויה. אז הבדידות היא התנסות שלילית בה הפרט חווה פער בין המצוי לרצוי. דהיינו, בדידות מושפעת לא רק מהקשרים הממשיים עם אחרים אלא גם משאיפות ונורמות הפרט לגבי חייו החברתיים.
החוויה ועוצמתה משתנות בהתאם לשינוי בערכים והשאיפות הסובייקטיביות של הפרט לגבי קשריו. ככל שהפער גדל כך גדלה עוצמת החוויה.
הגישה ההתנהגותית רואה בבדידות תוצר של חוסר יכולת ליצור קשרים אינטימיים ופתוחים עם בני אדם אחרים. כתוצאה מכך האדם נסגר בתוך עצמו ונוצר "מעל קסמים" של בדידות והתרחקות מאחרים.
הגישה הסוציולוגית מייחסת משקל רב לתהליכים חברתיים כלליים ביצירת חווית הבדידות, יותר מהתיאוריות שהוצגו עד כה. הבדידות היא תוצאה של תהליכי המודרניזציה.
העיור והמהפכה הטכנולוגית שהרסו את המבנה החברתי של הכפר, העיירה והמשפחה המורחבת, יחד עם הדגשת ערכים כמו אינדבידואליזם ועצמאות, הביאו לדיכוי צרכים אנושיים בסיסיים של קהילתיות ותלות.
הגישה האקזיסטנציאליסטית רואה בבדידות חלק אינטגרלי מההוייה האנושית ובעלת כוח חיובי הדוחף את האדם ליצור קשרים אינטימיים.
הבדידות מולדת באדם ונובעת ממציאותו לבד חסר ישע מול חווית החיים, שהחזקות ביניהן הן הלידה והמוות. חרדת בדידות מפעילה מערכת מנגנוני הגנה המונעת התמודדות עם שאלות מרכזיות של הקיום ודוחפת בני אדם להיות עסוקים בחיפוש פעילות עם אחרים.
אנחנו נפגשות שבוע אחרי.
אני מספרת לה מעט על התיאוריה שמאחורי. מתברר שהיא קראה, חקרה מעט בעצמה במהלך השנים, חיפשה תשובות לתחושות שלה של מועקה ועצב. ניסתה להבין את הסיבות לכך שנצמדה לקשרים זוגיים שלרוב הסתיימו בשברון לב ותחושה של נטישה.
אנחנו מדברות היום על הילדות שלה, על היחסים עם הוריה, על הקירבה אליהם והתלותיות בהם במהלך ילדותה מול סיטואציות לא מעטות בהם הרגישה אשמה, חסרת אונים.
היא מעלה זיכרונות דוקרים של חוסר בחום ומגע מול ביקורת רבה ודרישות,נזכרת כמה רצתה חיבוק פשוט, הכלה, מילה מרגיעה....זה לא פשוט להיזכר...זה גם לא פשוט עבורה לגלות את המקום הזה שהיא חוזרת ומחפשת אצל "הגברים" שלה.
אנחנו יודעות שהדרך עוד ארוכה.
במהלכה אולי עוד נברר צרכים, ציפיות וחוויות שחוותה מול ההורים ובמסגרות חברתיות, אולי את המקומות שויתרה על עצמה כדי להתאים לבחוץ. אולי נגלה שפיתחה דרכים עקיפות להמשיך ולהיות קרובה ורצויה מול ההורים ואח"כ מול אנשים אחרים עימם היא באינטימיות.
זהו מסע לעבר, חיפוש בהווה אחר עוגנים בתוכה ופתיחות לעתיד, בו תוכל לספר את צרכיה ולברר היכן היא רוצה להמשיך וליזום והיכן מבקשת לנוח.
יהיו שם בנינו מילים ושתיקות, מגע והליכה אחרי הדמיון, ואולי גם נצמיח אהבה או סליחה שלא תלויה בדבר. אהבה לחיים. אהבה לעצמה.
אני חושבת על דבריו של אושו שאמר: " כשאין אחר משמעותי בחיינו, אנו יכולים להיות בודדים או להנות מהחופש שהתבודדות מביאה. כשאיננו מוצאים תמיכה בקרב אחרים לאמיתותינו עמוקות התחושה, אנחנו יכולים להרגיש מבודדים ומרירים או לחגוג את העובדה שראייתנו חזקה מספיק כדי לשרוד אפילו את הצורך האנושי החזק לקבל את אישור המשפחה, החברים או העמיתים....בדידות היא החוסר באחר. לבדות היא הנוכחות של עצמך...היו אור לעצמכם. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו חייב לפתח בתוך עצמו את היכולת לעשות את דרכו בחשכה ללא כל שותפים, מפות או דרכים".
הוספת תגובה על "אומרים שאנחנו נולדים לבד ומתים לבד"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה