לפני כחודשיים התאבד מטופל שטיפלתי בו כשנתיים.

ההלם נמצא בתוכי גם היום. שנתיים של קשר אינטנסיבי, אינטימי, נגיעות רכות אחד בנפשו של השני. התוודעות עמוקה לחוסר, לרצון למות ומאבק מתמיד להחזיק בחיים, לא לוותר, לא ליפול. כמטפלת, נכנסתי לקשר עמו כשביודעי שיש לו כוונות אובדניות. זה היה שם במהלך החוזה שיצרנו. אני תוהה אם אז לא האמנתי לדבריו, למסוגלתו להתאבד, או חוויתי את עצמי כאומניפוטנטית מדי שיכולה לעזור גם לו. לא ציפיתי לאובדנות, גם כשהיה מאד קשה והחשש היה שם כל הזמן.. עם טיפול תרופתי, שגם עליו סמכתי, חשבתי שנוכל לעבור את זה. בפגישה האחרונה שלנו הוא היה זחוח, משהו קל בתוכו לצד ייאוש מוכר וידוע לשנינו. דיברנו על אמא ועל אמהות בכלל ועל החור העמוק בנפשו שאין לו מילים לגביו. היתה פגישה שיש בה שילוב של כאב והתמודדות , של ייאוש שדומה שהוא התרגל אליו, ואעיז להגיד שאולי גם אני. היו תקופות של ייאוש שגם באמצע הלילה הוא היה נזקק, דרש , התפתל...אני תוהה היום אם הייתי יכולה לעשות משהו אחרת. אני עדיין לא יכולה לתת מילים לכל הדברים שקרו בתוכי מאותו רגע שהודיעו לי שהוא התאבד, בצורה כל כך אכזרית. אני בוכה על הילד שבו שלא יכל לחיים . על תחושות האשמה שאני הולכת איתם. על כל מה שהשאיר בתוכי כעדות חיה לייאוש, לחסרונה של אמא ...הוא נשמט מהחיים בצורה כל כך אכזרית ומאז הוא תפס חיים בתוכי ..בלילות אני חולמת עליו, עם ילדיי יש ואני רואה אותו. נזכרת במילותיו ובאופן שהתייחס לכל כך הרבה דברים. המוות שלו פולש לתוך החיים שלי בהרבה צורות והרבה גוונים. אני תוהה על השמיטה הזאת של החיים והמוות ועל המקום הכל כך גדול שהוא תופס בחיי מאז. אני תוהה אם היה משהו שלא עשיתי. אם גם אני אכזבתי . אני תוהה על הקשר הטיפולי. איך מתוך אותם מחוזות עדינים של הנפש נולדת כל כך הרבה תוקפנות ואיך הוא תופס מקום כל כך גדול בחיים שלי דוקא במותו

.אני תוהה היום אם הייתי יכולה לעשות משהו אחרת.

זו תהייה  לא בריאה

היא גורמת לך לשכוח שהיית שם שנתיים ועשית את הטוב ביותר שיכלת לעשות

אני אומר שוב

היית שם שנתיים ועשית את הטוב ביותר מבחינתך 

יכלו להיות שם אנשים אחרים... יכלת לנטוש באמצע....

היית שם שנתיים, זה לא מובן מאיליו !

אני מלא הערכה כלפייך

לא כל אחד היה עושה זאת טוב כמוך

ראשית, תודה על השיתוף.

הדברים שלך נוגעים, כואבים ומרגשים בו זמנית.

קטונתי מלקבוע מה ניתן ומה לא ניתן היה לעשות כדי למנוע התאבדות.

העובדה היא שבמשך שנתיים, היית איתו שם,

עובדה שנייה היא שגם אחרי לכתו את עדיין איתו.

שתי העובדות האלו די בהן כדי לדעת שהוא זכה,

זכה למפגש אוטנתי עם אדם שהאזין, הרגיש והיה איתו.

לפעמים אנחנו לוקחים על עצמנו מטלות שהן מעבר ליכולתנו כבני אדם.

השאלה בדבר הרצון לחיות, היא שאלה שרק היחיד יכול לענות עליה תשובה סופית.

המטופל עצמו יכול להחליט לבחור בין החיים לאבדון, 

אנחנו יכולים להיות שם כדי לאפשר לו לראות את הפוטנציאל שבבחירה לחיים,

אבל לעיתים המחלה קשה מנשוא,

לפעמים האור הקטן שהבאנו אליו במפגש שהזדמן לא מספק כדי לאזן אל מול כל הסיבות האחרות.

מה שנותר כעת הוא להתאבל,

זה מורכב להתאבל על אדם שהתאבד

ועל אחת כמה וכמה כשהאדם הזה הוא מטופל שלנו.

אני רואה את הטיפול כמסע שיש בו הרבה עליות ומורדות.

התקופה שבאה בעקבות התאבדות של מטופל נראית לי כמו אחד הבורות הנמוכים ביותר שאליו המטפל נדרש לרדת.

צריך לזכור, גם כשאת שם במקום הנמוך והחשוך הזה,

את אותם ימים אחרים, 

את המשך המסע 

ובמיוחד את כל אלו שבזכותך 

לא יגיעו לאותו פתרון, 

אלא יבחרו בחיים.

לצערי המאוד רב אני מכירה את הסיטואציה.

ניהלתי הוסטל של נפגעי נפש ואחת הדיירות (שהייתי מעורבת בלשכנעה לעבור להוסטל והייתי בטוחה שעל רקע הכרות ארוכת שנים שהיה לי איתה מעבודה אחרת הכי טוב לה אצלי).

היאהיתה דיכאונית והצלחנו (כל הצוות) לחזקה ולהביאה למצב שהיא

היתה מספיק חזקה להגשים את משאלתה ולסיים את חייה.

והתחושות אח"כ, והעמידה בהלוויה שלה - הנציגה היחידה מכל הארגון הגדול שעבדתי בו - מול המשפחה שלה, והתחקירים של "הגדולים" שתוצאתם היתה שפעלנו ללא דופי, והצורך שלי לתמוך בכל שאר הדיירים והצוות.

והתהיות שלי עם עצמי בכל הקשור אליה ולהשפעה שלי על חייה...

בקיצור..

היה חזק.

היית שם כשהוא היה צריך בצורה הכי מקצועית והכי שלמה שיכולת להיות.

את הנחושים להתאבד קשה להחזיק בחיים לתקופה ארוכה

אני פה...

בהתאבדות אני חושבת שיש אלמנט של בחירה חופשית של האדם עצמו (גם אם הוא מרגיש שאין לו אפשרויות לבחור פרט למוות כאופציה יחידה).

עד כמה שזה כואב, אני חושבת שאם אדם בחר לנהוג כך, זו בסופו של דבר התמודדות שלו, הכאב שלו והבחירה שלו האם להעזר או לא להעזר בעזרה שמציעים כל מיני גורמים, ביניהם גם את.

נתת לו אפשרות לבחור לראות אחרת את הדברים, היית שם בשבילו שנתיים, הראית לו שיש אלטרנטיבות אחרות, האמנת בו ונתת לו כלים.

בסופו של דבר הבחירה מה לעשות עם זה היא שלו ורק שלו ואין כאן מקום לאשמה מצידך.

רצית שיבחר אחרת, קיוית שיקח משהו מהכלים שנתת לו, אך הוא בחר אלטרנטיבה שונה.

מחבקת אותך.

צילה

עשית לי צמרמורת

רציתי להוסיף משהו נוסף.

לפעמים יש לנו תחושה שאנחנו תופסים משקל סגולי בחייו של המטופל הרבה יותר ממה שהמשקל שלנו תופס בחייו באמת.

אנחנו חושבים שהנתינה שלנו כמטפלים תמלא אצלו תחושה של ריק וייאוש קיומי ומייחסים לעצמנו הרבה יותר מכפי שאנחנו באמת.

עם כל הרצון הטוב שלנו, בסופו של דבר אנחנו רק חלק קטן ממכלול חיים של האדם שמולנו ולא תמיד אנחנו באמת מבינים את המתרחש בנפשו ובחייו.

היתה לך הזכות ללוות אותו תקופה מסוימת, הוא בחר לעשות את הבחירה שלו ואני חושבת שאחרי שתסיימי להתאבל עליו, פשוט קחי אותו בליבך ותמשיכי הלאה לאלה שכן עזרת להם ולאלה שעוד תעזרי להם.

שוב חיבוק גדול.

צילה

כולנו נולדנו לחיים; we were born; כל הפעלים בנושא לידתנו הם לעולם סבילים; היינו והננו פסיביים לחלוטין בשאלה המהותית ביותר בחיינו (אין לדעת מה יקרה בעתיד). 

אני בדעה, שאת זכות הבחירה אם לכבד את החלטת האחר עבורנו, יש להשאיר בידי הפרט וללא שיפוט ערכי. חברה שמוקיעה מתאבדים וקוברת אותם מחוץ לגדר, היא חברה שאין בה כבוד לחופש הפרט לבחור בדבר המשמעותי והמהותי ביותר. כן, ראוי לנסות ולעזור לצקת משמעות ותוכן למי שמרוקן מהם, אבל משנסיונות אלו אינם צולחים, צריך לדעת להרפות ולקבל באהבה את ההחלטה, ששיחררה אדם סובל מייסוריו.

אני לא מקנא בכם, המטפלים.

הדברים אליהם אתם נחשפים.

הצורך להתקרב אך לא להבלע.

הרצון המתמיד של המטופל שתהיו שלו והניגוד אינטרסים שלכם איתו בכך.

האחריות העצומה..

הרצון שלכם לרב טוב והתקדמויות המקצועיות יש. אבל הכלים שלכם עודם בוסר.

כלים בסיסיים, נסיוניים, אינטואיטיביים. אפילו בינכם לבין עצמכם אין תמימות דעים מה לעשות במקרה נתון והגישות רבות.

לעיתים אתם מצליחים. לעיתים אתם לומדים מנסיונו של מטופל אחד על זה שיבוא אחריו. ולעיתים לא.

אתם מגששים עם מטופליכם באפלתם ומנסים להוליכם החוצה.

התלבטתי אם לכתוב לך ניבה,

את גם כך כואבת, ולי יש רק מלח על הפצעים שלך.

האם אני חסר רגישות ונבל על המילים שיבואו? אגואיסט?

ואולי אני פשוט נורא מזדהה ומכיר את הסיטואציה היטב.

מהצד המטופל.

אני כואב איתך את כאבך, מצטער על אובדנך, אך לא על אובדנו.

הוא כבר לא סובל. ואולי טוב שכך.

כאב בלתי פוסק מעצם הקיום. בכל מקום. בכל שעה. מרחף מעל כל שיחה. מכתים כל מחשבה.

כל המשמעויות אט אט נמוגות, הזכרונות, החלומות, נשכחים. לדבר כבר אין ערך, חוץ מלהרגיש טוב.

ואז גם זה חולף. כך זה היה מעולם. כך זה יהיה לעד. הסבל.

חיים אכולי יאוש. האם אלו חיים? מוות מהלך. בשביל מה?

חיים רק מפני שכל מה שצריך כדי לחיות זה לקום בבוקר ולעשות היום מה שעשית אתמול.

המוות לא מפחיד, הוא תשוקה. הפחד הוא להכאיב לאלו שבאמת חיים וישארו אבלים.

להגיע לעוד מפגש טיפולי. להלחם בכוחות שאין בכדי להחזיר את מה שפעם היה.

שוב לפעור את הפצע שלא נסגר, לתת לכאב מדמם לבקוע בשיחה עם המטפלת. היא אדם טוב ורוצה לעזור. רואים שאכפת לה.

אני נותן את כולי, נותן לה שליטה על חיי כפי שלא נתתי לאיש. מרשה למילים שלה לטלטל אותי. לשמח אותי. להעציב אותי. מרשה לה להיות העריצה האמפטית שלי. מתחנן שתקל עליי. מוכן לעשות הכל. הכל. לפעמים זה עוזר.

אופס. נגמרה השעה. צריך להחזיר את הלב בחזרה לבית החזה הפעור וללבוש מסיכת "עסקים כרגיל" לעולם החיים שבחוץ.

הצ'ק נכתב. זו לא באמת אמא שלי, או החברה הכי טובה שלי. היא מקשיבה לי בשביל כסף. אם לא היה לי כסף היא לא היתה מקשיבה לי או מכירה אותי.

רוצה להפסיק כבר. עד מתי ניתן למשוך את האימה הזו? ובשביל מה? מה כבר אוכל להפיק בחיים שכאלה? איזו בת זוג אדון לחיים במחיצת כאב מהלך כמוני? אילו ילדים אביא לעולם של אב מיוסר?

בוקר. עוד יום של קימה לחיים של כאב מתחילה.

ניבה יקרה,

אני מאוד מתחברת לדברים שכתבת, אם כי ממקום מעט שונה מפני שאני עובדת עם נפגעי טראומה וחולים כרוניים וגם שם יש נוכחות מתמדת (בצורות שונות) של המוות.

אני רוצה להאיר נקודה נוספת והיא: האבל שלך.

טיפלת באיש הזה שנתיים ואני בטוחה שעשית זאת במסירות, מקצועיות וגם אהבה.

האובדן במקרה כזה הוא גם שלך ואני יודעת מניסיון שאובדן של מטופל, כמוהו כאובדן של אדם יקר. זה כואב.

חשוב שתפני את תשומת לב גם לתהליך האבל והריפוי שלך מפני שזה חשוב ומגיע לך, למשפחתך, למטופלייך ולשאר היקום הנהנה מהמתנה שאת מביאה איתך מעצם זה שאת פה.

מחבקת,

שירי

היי שירי,

ראשית, צר לי מאוד על הכאב שנגרם לך עקב האובדן.

אני בטוחה שרגשות האשם קשים מנשוא, אבל גם חשוב שתדעי שעשית את כל מה שביכולתך כדי לעזור למטופל שלך.

אין לי ספק שאם המטופל הגיע אלייך במשך שנתיים, אז כנראה שגם נגעת לו באופן טוב בלב.

בהזדמנות זאת הייתי רוצה להעלות משהו חשוב שלצערי מטפלים רבים מפחדים לגעת בו ואני מדברת על מגע פיזי בטיפול.

לדעתי האישית (מתוך עצמי, מתוך היכרות עם אנשים רבים שחוו מצוקה ומתוך התנדבות שלי בבי"ח פסיכיאטרי), הדבר החשוב ביותר שלו זקוק מטופל הוא מגע פיזי. ואני מדברת על חיבוק אימהי, על ערסול, בדיוק כפי שהיינו תינוקות.

חיבוק ומגע זה הדבר הכי בסיסי והכי אנושי שיש.

ישנו פחד עצום מצד מטפלים קונבנציונליים לדבר על הנושא הזה, מתוך פחדים שלהם עצמם (שמא הדבר יתפרש כמיני או שמא מגע יחווה כמיני למטופל).

מגע בטיפול הוא כמובן נושא מאוד רגיש ומורכב ומצריך הרבה ידע, ניסיון, היכרות עמוקה עם המטופל (כדי שיהיה אפשר לממשו) והיכרות עמוקה עם הקודים האתיים. אבל למרות הקשיים והמורכבות, אני חושבת שצריך לממש עבור המטופל את החוויה החיבוקית המתקנת.

כל מי שחווה חסכים עמוקים כמהה לחיבוק הזה. זה נמצא בפנטזיות הכי עמוקות של האדם, בטח בטיפול שבו מתקיימת העברה.

אני בטוחה שאם העניין לא היה בגדר טאבו והיו משתמשים בתוך הטיפול בחיבוק זה היה מפחית הרבה מקרים של התאבדות בקרב אנשים שכן פנו לטיפול.

ישנם טיפולים הוליסטיים שכן משתמשים במגע, אך לפי מיטב ידיעתי, המידע הפסיכולוגי התיאורטי והאתי שיש למטפלים אלה הוא מצומצם. ואולי אני טועה ואשמח אם יש כאלה שיכולים להאיר את עיני.

אני חושבת שאם היתה אינטגרציה בין שתי הגישות - הפסיכולוגית וההוליסטית- זה היה נהדר.

חשוב לי לציין שהדברים שכתבתי כאן לא מתייחסים באופן אישי לטיפולים שאת מבצעת, אלא לרוב הטיפולים הנהוגים כיום.

לדעתי, הגישה הפסיכולוגית המסורתית צריכה להשתנות ולהבין שמגע יכול לחולל פלאים ולהיטיב עם הפונים לטיפול.

חשוב לי להעלות את הסוגייה הזאת דווקא כאן, בדיון שאת הבאת, משום שאני מאמינה בלב שלם שלמגע יש כוח מרפא והוא יכול להציל נפשות, גם כאלה שנראות אבודות.

מצטערת מעומק ליבי על המטופל ועל התחושות הקשות שאת מרגישה.

חיבוק ממני,

ענת.

צטט: ענתושקה 2010-01-21 20:19:15

היי שירי,

 

ראשית, צר לי מאוד על הכאב שנגרם לך עקב האובדן.

אני בטוחה שרגשות האשם קשים מנשוא, אבל גם חשוב שתדעי שעשית את כל מה שביכולתך כדי לעזור למטופל שלך.

אין לי ספק שאם המטופל הגיע אלייך במשך שנתיים, אז כנראה שגם נגעת לו באופן טוב בלב.

 

בהזדמנות זאת הייתי רוצה להעלות משהו חשוב שלצערי מטפלים רבים מפחדים לגעת בו ואני מדברת על מגע פיזי בטיפול.

לדעתי האישית (מתוך עצמי, מתוך היכרות עם אנשים רבים שחוו מצוקה ומתוך התנדבות שלי בבי"ח פסיכיאטרי), הדבר החשוב ביותר שלו זקוק מטופל הוא מגע פיזי. ואני מדברת על חיבוק אימהי, על ערסול, בדיוק כפי שהיינו תינוקות.

חיבוק ומגע זה הדבר הכי בסיסי והכי אנושי שיש.

ישנו פחד עצום מצד מטפלים קונבנציונליים לדבר על הנושא הזה, מתוך פחדים שלהם עצמם (שמא הדבר יתפרש כמיני או שמא מגע יחווה כמיני למטופל).

מגע בטיפול הוא כמובן נושא מאוד רגיש ומורכב ומצריך הרבה ידע, ניסיון, היכרות עמוקה עם המטופל (כדי שיהיה אפשר לממשו) והיכרות עמוקה עם הקודים האתיים. אבל למרות הקשיים והמורכבות, אני חושבת שצריך לממש עבור המטופל את החוויה החיבוקית המתקנת.

כל מי שחווה חסכים עמוקים כמהה לחיבוק הזה. זה נמצא בפנטזיות הכי עמוקות של האדם, בטח בטיפול שבו מתקיימת העברה.

אני בטוחה שאם העניין לא היה בגדר טאבו והיו משתמשים בתוך הטיפול בחיבוק זה היה מפחית הרבה מקרים של התאבדות בקרב אנשים שכן פנו לטיפול.

ישנם טיפולים הוליסטיים שכן משתמשים במגע, אך לפי מיטב ידיעתי, המידע הפסיכולוגי התיאורטי והאתי שיש למטפלים אלה הוא מצומצם. ואולי אני טועה ואשמח אם יש כאלה שיכולים להאיר את עיני.

אני חושבת שאם היתה אינטגרציה בין שתי הגישות - הפסיכולוגית וההוליסטית- זה היה נהדר.

 

חשוב לי לציין שהדברים שכתבתי כאן לא מתייחסים באופן אישי לטיפולים שאת מבצעת, אלא לרוב הטיפולים הנהוגים כיום.

לדעתי, הגישה הפסיכולוגית המסורתית צריכה להשתנות ולהבין שמגע יכול לחולל פלאים ולהיטיב עם הפונים לטיפול.

חשוב לי להעלות את הסוגייה הזאת דווקא כאן, בדיון שאת הבאת, משום שאני מאמינה בלב שלם שלמגע יש כוח מרפא והוא יכול להציל נפשות, גם כאלה שנראות אבודות.

 

מצטערת מעומק ליבי על המטופל ועל התחושות הקשות שאת מרגישה.

 

חיבוק ממני,

 

ענת.

 

 

 

 

ההודעה שלי מיועדת לניבה (ולא לשירי, כפי שכתבתי)

צטט: בר רבב 2010-01-18 01:21:46

אני לא מקנא בכם, המטפלים.

הדברים אליהם אתם נחשפים.

הצורך להתקרב אך לא להבלע.

הרצון המתמיד של המטופל שתהיו שלו והניגוד אינטרסים שלכם איתו בכך.

האחריות העצומה..

 

הרצון שלכם לרב טוב והתקדמויות המקצועיות יש. אבל הכלים שלכם עודם בוסר.

כלים בסיסיים, נסיוניים, אינטואיטיביים. אפילו בינכם לבין עצמכם אין תמימות דעים מה לעשות במקרה נתון והגישות רבות.

לעיתים אתם מצליחים. לעיתים אתם לומדים מנסיונו של מטופל אחד על זה שיבוא אחריו. ולעיתים לא.

אתם מגששים עם מטופליכם באפלתם ומנסים להוליכם החוצה.

 

התלבטתי אם לכתוב לך ניבה,

את גם כך כואבת, ולי יש רק מלח על הפצעים שלך.

האם אני חסר רגישות ונבל על המילים שיבואו? אגואיסט?

ואולי אני פשוט נורא מזדהה ומכיר את הסיטואציה היטב.

מהצד המטופל.

 

אני כואב איתך את כאבך, מצטער על אובדנך, אך לא על אובדנו.

הוא כבר לא סובל. ואולי טוב שכך.

 

כאב בלתי פוסק מעצם הקיום. בכל מקום. בכל שעה. מרחף מעל כל שיחה. מכתים כל מחשבה.

כל המשמעויות אט אט נמוגות, הזכרונות, החלומות, נשכחים. לדבר כבר אין ערך, חוץ מלהרגיש טוב.

ואז גם זה חולף. כך זה היה מעולם. כך זה יהיה לעד. הסבל.

חיים אכולי יאוש. האם אלו חיים? מוות מהלך. בשביל מה?

חיים רק מפני שכל מה שצריך כדי לחיות זה לקום בבוקר ולעשות היום מה שעשית אתמול.

המוות לא מפחיד, הוא תשוקה. הפחד הוא להכאיב לאלו שבאמת חיים וישארו אבלים.

להגיע לעוד מפגש טיפולי. להלחם בכוחות שאין בכדי להחזיר את מה שפעם היה.

שוב לפעור את הפצע שלא נסגר, לתת לכאב מדמם לבקוע בשיחה עם המטפלת. היא אדם טוב ורוצה לעזור. רואים שאכפת לה.

אני נותן את כולי, נותן לה שליטה על חיי כפי שלא נתתי לאיש. מרשה למילים שלה לטלטל אותי. לשמח אותי. להעציב אותי. מרשה לה להיות העריצה האמפטית שלי. מתחנן שתקל עליי. מוכן לעשות הכל. הכל. לפעמים זה עוזר.

אופס. נגמרה השעה. צריך להחזיר את הלב בחזרה לבית החזה הפעור וללבוש מסיכת "עסקים כרגיל" לעולם החיים שבחוץ.

הצ'ק נכתב. זו לא באמת אמא שלי, או החברה הכי טובה שלי. היא מקשיבה לי בשביל כסף. אם לא היה לי כסף היא לא היתה מקשיבה לי או מכירה אותי.

רוצה להפסיק כבר. עד מתי ניתן למשוך את האימה הזו? ובשביל מה? מה כבר אוכל להפיק בחיים שכאלה? איזו בת זוג אדון לחיים במחיצת כאב מהלך כמוני? אילו ילדים אביא לעולם של אב מיוסר?

בוקר. עוד יום של קימה לחיים של כאב מתחילה.

 

בר רבב,

קראתי את המילים שלך. והן מאוד נגעו בי.

כתבת במילים שלך, שהמוות הוא תשוקה ושהפחד הוא להכאיב למי שנשארו בחיים, כתבת גם שכבר אין טעם לחיים.

ראיתי במילים האלה שפיות חדה וצלולה. אשאר בחיים למען אלה שאני אוהב, והנה זה גם הטעם.

למען האנשים שאתה אוהב.

 

אין לי תשובה לעניין הכסף, מלבד העובדה שהמטפל הוא אדם שצריך להתפרנס. ככל האדם. וטיפול טוב שמביא בתוכו את ההיבטים הכי אנושים של המטופל והמטפל מביאים לאיכות אחרת של קשר. חוויה אחרת של קיום שלא מתאפשר בשטחים היומיומים והאחרים של החיים, וטוב שכך. אבל כמובן משפיע ומושפע מהם.

ניבה,

אני מצטערת על כאבך.  המילים שכתבת גרמו לי להרגיש את הכאב ובטח גם האושר שבמפגש אמיתי ועמוק עם נפש אחרת. מפגש שמביא בעקבותיו סיכונים, אבל גם נושא בחובו פוטנציאל לחיים מלאים ועשירים יותר.