ניבה היקרה,

כל המטופלים שלנו נוגעים בחיינו בצורה כזו או אחרת, מעצם האינטראקציה איתם.

הרגישות שלנו כמטפלים היא הסיבה לכם שאנחנו מסוגלים להיות עבורם המרחב לריפוי ושיפור הנושא שאותו הגיעו לקדם.

חשוב לזכור את הבחירה שאדם לוקח על חייו.

כמטפלים, לעתים קרובות אנחנו עשויים להעביר את אחריות המטופל לחייו אלינו, אפילו אם זה רק בינינו לבין עצמנו, מעצם זה שהוא הגיע אלינו לקבלת עזרה.

בתהליך עבודה משותף, ישנה הדרך שלנו וקיימת הדרך שלו. מדובר במחוייבות הדדית, כשכל אחד לוקח את החלק עליו הוא אחראי. לכל אחד יש את הבחירות שהוא בוחר לעשות בחייו וההחלטות אותן הוא בוחר להחליט.

יכולת לעזור עד למקום הזה. חשבי על כל אלה שכן הצלחת לעזור להם, ועל כל אלה שעדיין מקווים להעזר בך בהמשך דרכך ודרכם, שיצטלבו יחד לנקודת זמן משותפת.

הוא בחר לשחרר את הסבל שלו, מפני שלא הצליח לשאת אותו יותר. הוא בחר, ונותר לך לבחור באיזו אופן את תמשיכי עם חייך בעקבות ההחלטה שלו, מתוך המחוייבות והאחריות שלך לחייך ולהשפעתך על יתר המטופלים שלך.

בהצלחה בדרכך, אני חובקת אותך בהבנה רבה.

בר רבב,

תגובתך העניקה פה גם את הפן של המטופל ואני מודה לך על כך.

מהנסיון המקצועי שלי, חשוב לי לומר שאנשים רבים נגעו בחיי מעצם היותי מטפלת ומאמנת. למרות ש"השעון תקתק והצ'ק היה מוכן בתום המפגש", תמיד נוצר קשר שהוא הרבה מעבר לכך. המחויבות של המטפל לתהליך היא עצומה. כשם שהזכירה זאת מישהי לפניי, אם זהו המקצוע שלנו, מן הסתם גם אנחנו צריכים להתפרנס. עם זאת, יש באינטראקציה הזו קשר מאוד קרוב עם נפש שנחשפת ומתקרבת כפי שהיא לא מרשה לעצמה במקומות אחרים.

אל תתן לסטופר או לצ'ק לתעתע בך. האכפתיות אכן קיימת והיא אמיתית לחלוטין. המרחב שלנו להתפרנס לא מונע מהאמיתיות הזו כהוא זה. מה שמעבר לכל מה שביכולתנו להעניק, נמצא מעבר, והלוואי ויכולנו לו.

אדם מסוגל להעניק רק את מקסימום יכולתו, גם לאחרים וגם לעצמו.

מאחלת לך הצלחה במיקסום יכולתך להעניק קודם כל לעצמך ובמציאת הדרך שלך לחיים מהנים וקלילים יותר, ולחיבור לנתיב הנכון עבורך בחייך.

תודה!

צטט: אומגית 2010-01-27 00:46:20

 

בר רבב,

תגובתך העניקה פה גם את הפן של המטופל ואני מודה לך על כך.

מהנסיון המקצועי שלי, חשוב לי לומר שאנשים רבים נגעו בחיי מעצם היותי מטפלת ומאמנת. למרות ש"השעון תקתק והצ'ק היה מוכן בתום המפגש", תמיד נוצר קשר שהוא הרבה מעבר לכך. המחויבות של המטפל לתהליך היא עצומה. כשם שהזכירה זאת מישהי לפניי, אם זהו המקצוע שלנו, מן הסתם גם אנחנו צריכים להתפרנס. עם זאת, יש באינטראקציה הזו קשר מאוד קרוב עם נפש שנחשפת ומתקרבת כפי שהיא לא מרשה לעצמה במקומות אחרים.

אל תתן לסטופר או לצ'ק לתעתע בך. האכפתיות אכן קיימת והיא אמיתית לחלוטין. המרחב שלנו להתפרנס לא מונע מהאמיתיות הזו כהוא זה. מה שמעבר לכל מה שביכולתנו להעניק, נמצא מעבר, והלוואי ויכולנו לו.

אדם מסוגל להעניק רק את מקסימום יכולתו, גם לאחרים וגם לעצמו.

מאחלת לך הצלחה במיקסום יכולתך להעניק קודם כל לעצמך ובמציאת הדרך שלך לחיים מהנים וקלילים יותר, ולחיבור לנתיב הנכון עבורך בחייך.

תודה!

 

שלום אומגית,

לנושא התשלום על טיפול אליו התייחסת את והמגיבה שלפניך,

רציונאלית אני מבין לחלוטין את כורח הפרנסה ושמקצועכם הוא לא רק ערך אלא גם מקור מחייה,

אני גם מודע רגשית לכך שהמטפלת נמצאת שם איתי, שהאמפתיה אמיתית ושהיא מחוייבת לטיפול, מרגישה וכואבת איתי, אם כי לא באותם עוצמות, ולא רואה בי סתם מקור מזומנים (שאם לא כן לא הייתי נשאר).

אלא שמבחינתי, עברתי לא מעט בכדי לעכל את השילוב הבלתי ניתן לעיכול בין חוויות כל כך עוצמתיות לגבי כמו חשיפה קיצונית, אינטימיות ותלות לבין חוויה כל כך מנוכרת, קשה וארצית כמו החלפת מזומנים עבור שירות, כאילו רגשותיי הם חפץ עובר לסוחר.

את הקושי הזה ברובו צלחתי באופנים שונים כמו למשל להעלות את זה במפגש וצמצום אינטראקציות התשלום לפעם בחודש במקום בפעם בטיפול, אלא שהנושא יצר בי המון התנגדות. להבדיל מהתנגדויות אחרות, זו מובנה בפורמט הטיפולי של רב אם לא כל המטפלים המצויים כאן, וככזו כדאי לדעתי שתתנו עליה את הדעת.

יתכן שתעלו פתרונות יצירתיים אשר יבטיחו את שכרכם אך ינטרלו את הסיטואציה המרה של מעבר ישיר של כסף מן המטופל למטפל.

מספר רעיונות שעולים ברגע זה הם: תשלום ע"י גורם שלישי (אם אפשר), צ'קים דחויים, פתיחת חשבון בנק יעודי אשר ממנו יכול המטפל למשוך כסף ועוד.

צטט: בר רבב 2010-01-28 01:41:22

 

שלום אומגית,

לנושא התשלום על טיפול אליו התייחסת את והמגיבה שלפניך,

רציונאלית אני מבין לחלוטין את כורח הפרנסה ושמקצועכם הוא לא רק ערך אלא גם מקור מחייה,

אני גם מודע רגשית לכך שהמטפלת נמצאת שם איתי, שהאמפתיה אמיתית ושהיא מחוייבת לטיפול, מרגישה וכואבת איתי, אם כי לא באותם עוצמות, ולא רואה בי סתם מקור מזומנים (שאם לא כן לא הייתי נשאר).

 

אלא שמבחינתי, עברתי לא מעט בכדי לעכל את השילוב הבלתי ניתן לעיכול בין חוויות כל כך עוצמתיות לגבי כמו חשיפה קיצונית, אינטימיות ותלות לבין חוויה כל כך מנוכרת, קשה וארצית כמו החלפת מזומנים עבור שירות, כאילו רגשותיי הם חפץ עובר לסוחר.

את הקושי הזה ברובו צלחתי באופנים שונים כמו למשל להעלות את זה במפגש וצמצום אינטראקציות התשלום לפעם בחודש במקום בפעם בטיפול, אלא שהנושא יצר בי המון התנגדות. להבדיל מהתנגדויות אחרות, זו מובנה בפורמט הטיפולי של רב אם לא כל המטפלים המצויים כאן, וככזו כדאי לדעתי שתתנו עליה את הדעת.

יתכן שתעלו פתרונות יצירתיים אשר יבטיחו את שכרכם אך ינטרלו את הסיטואציה המרה של מעבר ישיר של כסף מן המטופל למטפל.

מספר רעיונות שעולים ברגע זה הם: תשלום ע"י גורם שלישי (אם אפשר), צ'קים דחויים, פתיחת חשבון בנק יעודי אשר ממנו יכול המטפל למשוך כסף ועוד.

בר רבב,

תודה על הפתרונות היצירתיים, הם בהחלט מאפשרים פתרונות טובים ל"צניחה" הזאת מהשיחה הקרובה והאינטימית על המקומות העמוקים ביותר הנחשפים במהלך המפגש, לרגע התשלום שמחזיר אותנו לכאן.

הפעם אני עונה לך דווקא מהמקום של המטופל. כשאני עצמי מגיעה למקום שבו אני נמצאת בצד השני, של מישהי שמשלמת את התשלום, אני מרגישה שחשוב לי להביע את תודתי עבור השירות אותו קיבלתי. לכן, אני בוחרת לראות ברגע התשלום סוג של אפשרות עבורי לסגור את המפגש בהוקרה על מה שניתן לי. מדובר באנרגיה תמורת אנרגיה. לכן אני נהנית להעניק את תודתי על הערך שאותו קיבלתי, דרך התשלום. זה הופך אצלי את נושא הכסף לנתינה באהבה, שמאזנת את האינטראקציה. קיבלתי המון, ואני מחזירה ערך בהתאם, מתוך בחירה ושמחה על כך שהענקתי לעצמי את המרחב הזה.

זו נקודת המבט שלי, היא לא בהכרח מתאימה לכולם, אך היא נכונה ועובדת עבורי מצוין. במקביל להענקת הצ'ק או המזומן, אני גם מודה לנותן השירות מעומק הלב. דרך אגב, אם מדובר בצ'ק, אני תמיד כותבת את הסכום ובמקום להוסיף "בלבד", אני כותבת "בברכה", או "באהבה", וגם כל המתאמנים שלי מכירים את זה ומכניסים בצ'קים את הברכה שלהם. הכסף הוא אנרגיה, כמו כל דבר אחר. המילה "בלבד" נמצאת בהוויה מגבילה. הסכום מועבר ותו לא. יש שם חסימה, סוג של חומה. האנרגיה לא זורמת ועסוקה בכסף בלבד. הפתיחה של הזרימה מאפשרת לכסף לזרום והנתינה הופכת להיות נקיה יותר, כך שאנרגיית השפע יכולה לזרום לכל הכיוונים. זו האמונה שלי, וגם אם זו שטות מוחלטת, אני יודעת שהזרימה מתאפשרת בזכותה, וזה מה שחשוב באמת.

תמיד בחיים חשובה הדרך שבה אנחנו בוחרים להתבונן על מה שקורה, ולא מה שקורה באמת. זו המציאות האמיתית...

שיהיה המשך יום נעים, ותודה רבה :)

שרית.

לניבה,

הנושא וכתיבתך ריגשו אותי מאד. מתוך מה שכתבת אנ יכולה ללמוד על המקום המאד אימהי שלך בטיפול הזה. אולי זו הסיבה שאת רואה את המטופל כשאת עם ילדיך?

כל אובדן של אדם קרוב הוא עצוב וכואב. כאן מתלווים לרגשות הקשים הללו גם תחושת האחריות - שצידה השני הוא האשמה. עוד רגש קשה.

אני בטוחה שעשית את הטוב ביותר שיכולת. יותר מזה אין. הבחירה להתאבד היא בחירתו האישית של כל אדם ובאחריותו בלבד. אני בטוחה שאת יודעת זאת ושזה לא מנחם אותך עכשיו. נראה לי שהכל מאד טרי וצריך פשוט לתת לדברים זמן.

מדברים הרבה על פרידה בטיפול. כמה מקום נותנים לפרידה בטיפול. כאן לא הייתה פרידה. נותרת עם משהו פתוח, פעור. אולי יעזור לך לכתוב מכתב למטופל? מעין מכתב פרידה. זה לא ישנה את מה שקרה, אך אולי יקל עליך מעט?

לבר רבב,

נושא הכסף הזכיר לי שיר של דליה רביקוביץ, שלצערי לא מצאתי על המדף שלי כרגע.  רביקוביץ כותבת על כך שאין לה על מה לכתוב עכשו שיר, אבל היא זקוקה למאה וחמישים שקלים עד מחר...

בהרבה מקצועות הפער בין העשיה לתשלום הוא צורם. אני יכולה לחשוב על אמנים שמוכרים את האמנות שלהם, על מטפלים אלטרנטיביים שונים ובטח יש עוד המון. זה צורם אבל זה חלק מהחוזה. אני מאמינה גם שזה חלק חשוב משום שהמטופל צריך להרגיש שהוא נותן ולא רק מקבל. קיימת גם הטענה  שהמטופל יתייחס לטיפול פחות ברצינות אם יקבל אותו בחינם..

חשבתי על כך שדווקא בסקטור הציבורי התשלום אינו כ"כ ישיר. זהו כנראה אחד מיתרונותיו הסמויי של הסקטור הציבורי...

שרית  

אני מביה אותך גם לי התאבד מטופל שהי חולה בסכיזופרניה פרנואידית והתחננתי בפני הממסד הרפואי הפסיכיאטרי שיאשפזו אותו מפני שחצי שנה הוא לא טופל בתרופות והדיליזיות והנרדפות שלו השתוללו ....כששם קץ לחייו הגיעה פקודת אישפוז והתסכול שלי החריף .

אף אחד לא נתן את הדין על כך.והנושא נגנז.נפתרו כל בעיות הממסד.

ניבה,

אני רוצה לפתוח בהבעת צער על החוויה הקשה שאת עוברת. התאבדות של מטופל מעמתת אותנו עם כל כך הרבה - עם המוות עצמו, עם הרצון לאומניפוטנטיות - רצון שיוצר אשליה, שאינה מתבלבלת מהעובדות, עם העובדה שהגבולות שלנו כמטפלים אינם מוחלטים - אנחנו מעורבים רגשית. וגם עם הבחירה החופשית שאינה לה גבול, שאנחנו יכולים להשפיע עליה רק במעט.

חווית האובדן עומדת תמיד ביחס ישר לייצוג של מה שאיבדנו בתפיסת העצמי שלנו.

נשמע האובדן הזה מייצג אצלך כל כך הרבה, שאת חווה אותו בעוצמה רבה כל הזמן: מקצועית, אישית.

התאבדות מעלה לתודעה את נוכחותו הבלתי מתפשרת והבלתי נגמרת של המוות. פתאום, כל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, נעלם. פתאום, זה מאיים על הילדים שלך (נוכחותו לצידם בחלומותיך), על החברים, עליך... פתאום הגבולות שהצבת בעמל רב נעלמים... ואת לא מוגנת.

אני רוצה לומר משהו על הקלילות שחווית ממנו לפני ההתאבדות: הרבה פעמים, קיומה של החלטה, בצירוף הדרך לביצוע ומועד, מקלים על האדם. אבן ההתלבטות נגולה מלבו. יחד עם זאת, כמטפלים וכבני אדם, אנחנו לא יכולים שלא להסחף באשליית החיים, בשמחה, בקלילות. איננו יכולים שלא לחשוב שהגל הטוב הוא באמת טוב. בדיוק כשם שאיננו יכולים שלא להסחף באשליות חיים ובאשליות שליטה אחרות. הרי אם נחשוב על כל התסריטים, נצא מדעתנו. הרי בשבתנו ליד ההגה, אנחנו לא חושבים שאולי היום תקרה לנו תאונת דרכים, חס ושלום, משום שאחרת לא נוכל לנהוג. היית חייבת - כמנגנון של חיים והגנה - להאמין לטוב הזה. בשבילך, בשבילו, בשביל המון מטופלים שהגלים הטובים שלהם אינם שירת ברבור, אלא שירה חדשה. 

ומלה אחת על  אשמה: קטונתי מלהתווכח עם מה שאת מרגישה. אני רק רוצה להזכיר שני דברים:  ראשית, ניבה, המטופל שלך התאבד. הוא בחר, לא את. אני יכולה לכתוב את זה אינספור פעמים, וזה לא ינקה את רגשות האשם שלך. ויחד עם זאת, אני מזכירה לך. היית שם בשבילו, היתה לו ברירה והוא בחר. יום המחר הפחיד אותו הרבה יותר מהמוות. ושנית, יקירתי, האשמה, נוראה ככל שתהיה, היא מנגנון הגנה בפני עצמו. כשאנחנו אשמים, זה אומר שהיתה לנו שליטה, שיכולנו למנוע את המוות. וזה אומר שבפעם הבאה המוות לא יכה, כי למדנו לקח ונמנע אותו. בשביל התחושה הזו, האשליה הזו, אנחנו מעדיפים פעמים רבות לסבול אשמה. יחד עם זאת, בויתור על אשליית השליטה, אין משום ויתור על אחריות ועל הרצון והמחוייבות לעשות את עבודתנו נאמנה. רק הבנה של הגבולות שלנו....

לסיום, אני ממליצה לך בחום לדאוג לעצמך ל closer הולם. הפרדי ממנו, מהאשמות, מהטיפול, מכל מה שהוא ייצג בשבילך. קחי את המתנות שקיבלת לאורך השנתיים, זכרי את המתנות שנתת לאורך שנתיים, והפרדי. דמיון מודרך יכול לעזור, ואולי עזרה... 

לבי איתך,

שיר-לי