שלום לכולם,

בתור מטפל אחת השאלות המורכבות שאני נתקל היא "איך להעביר למטופל שלקיחת אחריות על חייו היא הכרחית?"

אשמח לקבל רעיונות, תשובות, מחשבות ועוד...

זמנים טובים לכולם. 

זה אתגר אמיתי.

אחת הדרכים היא לעורר את הרצון שלו לחיות, ולהאיר לו את ההשלכות של המעשים שלו.

לפעמים גם אמפתיה ועידוד יכולים לעזור, ממליץ על שילוב של השניים.

בהצלחה!

היי רועי,

זו שאלה חשובה מאד.

לא הספקתי לקרוא באיזה סוג של טיפול אתה מטפל אך אני יכולה לומר לך לגביי שאני לא מגדירה את עצמי כ"מטפלת" אלא כמלווה במסעות אישיים וזה כבר גורם לאנשים להבין שאני רק מלווה אותם בדרך והבחירה היא שלהם האם לעשות או לא. אני מאד מאמינה בלפתח מודעות- אם זו מחלה או דברים לא קלים שאנשים עוברים בחיים, לשאול אותם איך הם יכולים לצמוח ממה שקרה, מה הם לומדים מכך ואיך הם יכולים להפוך את זה למשהו טוב.

הרבה פעמים מחלות נגרמות מתוך רגשות ואנרגיות תקועות וברגע שמשחררים את הרגש והאנרגיה המחלה נעלמת! אז לתת למטופל לבטא את כל הכאבים, הפחדים והתיסכולים שלו, לבדוק מאיפה הכאב הזה מגיע ואם עולה איזשהו זיכרון שקשור לתחושות הלא קלות הללו לשחרר אותו ולסלוח לעצמו ולכל מי שהיה קשור למקרה.(כוח הריפוי של הסליחה הוא עצום!)

אני מאד מאמינה בעבודת המודעות והדמיון מודרך ואלה הכלים שאני משתמשת בהם ואני רואה תוצאות מדהימות שאנשים חווים.

אנשים "סוחבים" איתם כ"כ הרבה מטענים רגשיים וטראומות מהעבר שכשהם מגיעים לטיפול רוצים שישתחרר בשניה- זה לא עובד ככה וצריך להסביר להם שדברים שהם סוחבים שנים- ייקח להם זמן להשתחרר וזה תהליך.

דרך נוספת היא לעורר בהם השראה- לגרום להם לרצות לקחת אחריות על התהליך באמצעות יצירת הדמייה של איך ייראו וירגישו כשיפטרו מהמחלה/בעיה. דבר נוסף- לומר להם להתחבר לדברים שהם אוהבים לעשות ושפשוט יתחילו לעשות אותם- ברגע שיכניסו קצת שמחה לחיים- יהיה להם יותר קל להתמודד עם המחלה/בעיה.

מקווה שעזרתי קצת..

בהצלחה!

מיכל סופר

רועי שלום

אתה מעלה את השאלה העיקרית בטיפול, בעצם עד שהמטופל לא לוקח אחריות , הסיכוי להחלמה מועט ביותר.

אנחנו מעודדים את המטופל ומראים לו שעצם הגעתו לטיפול היא התחלה של לקיחת אחריות, הוא החליט הוא קבע הוא משלם והוא מגיע בזמן.. הרבה עידוד במקום הזה.

ואח"כ כמו שנכתב למעלה העיסוק בכאב, מה מביא לטיפול , הנסיון להסיר את המחסומים והכאבים, היות ואני למשל עוסקת בתזונה , העברת האחריות שלי למטופל היא בשלבים כמובן לפי יכולת המטופל , היות ואצלי הוא צריך לעשות את העבודה (לשנות תזונה) כל העבודה היא תהיה שלו ולכן עובדים לאט בשילוב שיחות דמיון מודרך וכו'. מה שאני לא עושה זה להפחיד את המטופל ...או להראות לו מה יהיה אם הוא לא יעשה.. זה לא.

מקווה שמעט עזרה קיבלת

בברכת הצלחה ויום נהדר

נירה אמרא

לקיחת אחריות היא מושג מפחיד כשמשתמשים בו בהתחלת הטיפול, לפעמים הוא כל כך מפחיד עד כי המטופל לוקח כמה צעדים אחורה.

אחת הטכניקות ששמתי לב שעוזרת רבות במקרים אלו היא להתמקד על אירוע הזכור היטב ולנתח אותו החל מהמקום הריגשי/נפשי דרך פעולות/מעשים כתוצאה מכך, וכלה כמובן בתמונה הסופית.

כאשר הכל כתוב או מצוייר (תלוי אם המטופל ויזואלי או שמיעתי) יהיה לו קל הרבה יותר לעבד את האינפורמציה ואט ואט לשנות את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלו עד לקבלת אחריות על מעשיו.

בהצלחה,

תודה לכולם, 

דברי חכמה וניסיון זורמים.

אשמח לחוויות וניסיון מהקליניקה 

שלום רועי

בטיפול הראשון אני עושה תיאום ציפיות עם המטופל ומסביר לו על לקיחת האחריות שלו כרופא של עצמו. אתה מוזמן לקרוא את עיקרי הדברים

חשוב מאוד שמטופל יבין את חלקו בטיפול . בד"כ אני ממליץ על פעילות אירובית כמו הליכה,שחיה,יוגה,פילאטיס,צי-קונג שמעלים את המודעות של האדם לגופו ולנפשו ומביאים לשינוי

אכן, נקודה חשובה ובעייתית.

בעייתית כי הרפואה המודרנית לימדה את האנשים להיות פסיביים בנושא הבריאות. אנשים חושבים שתרופה מרפאה, ושכל שעלייהם לעשות הוא לצרוך אותה או אותן ע"פ הוראות הרופא, הנחשב בטעות למומחה בבריאות.

גם המונח "רופא" הוא מטעה. רופא אינו מרפא. התייעצות עם רופא אינה לקיחת אחריות על הבריאות.

בגישה הטבעונית ההייג'ניסטית הגוף הוא הרופא. רק בו ישנם כוחות ויכולות לרפא את עצמו. המטפל הוא מדריך, מורה לבריאות, והמטפל האמיתי הוא האדם עצמו שמבצע את הוראות המדריך ומקיים תזונה נכונה ואורח חיים נכון כדרך לריפוי אמיתי.

את המסר הנ"ל אני דואג להעביר לכל המתעניין בדרך. לא כולם שמחים לשמוע זאת כי הם עצלנים בכל הקשור לדבר החשוב ביותר להם - הבריאות.

הפתרון הוא להסביר ולנסות לשכנע שבריאות בונים בעבודה ובשיפור בהרגלי חיים ושאי אפשר לקנות את הבריאות באמצעות תרופות פלא למינייהן.

אני משקיע הרבה זמן ואנרגיה בהסברה הזאת, הן בהרצאות והן בשיחות אישיות. זאת דרכי.

ברור לי שרבים לא ישתכנעו. זאת זכותם.

הנטייה הטבעית שלנו כמטפלים היא לקחת את הדברים לקיצוניות, ולהטיל את כל האחראיות על המטפל או לקחת ולנסות לנהל את חייהם של המטופלים שלנוץ

השאלה הגדולה אם אפשר לראות טיפול כהליכה יחד במסע משותף, שבו להרמוניה בעולם יש תפקיד מרכזי ולכל אחד יש יכולת להושיט יד ולתת עזרה ברגע מסוים לישויות ההולכות איתו בדרך, במסע המשותף.

האחראיות נעה ומתגמשת כמו כדור ערטילאי של אור שאי אפשר להחזיק ולקבע לו גבול, חוק או מסגרת. הכל בתנועה, מה שנקרא כל מקרה לגופו...

בהצלחה