הטענה שבית-הספר אינו מוסד דמוקרטי נשמעת הרבה וע"י כולם: תלמידים, מורים והורים. בכדי לרדת לחקרה של הסוגיה עלינו לומר תחילה מספר מילים על דמוקרטיה. האם בדמוקרטיה אין מדרג? כולם שווים בכל? בהחלט לא. דמוקרטיה כידוע אינה אנרכיה.

כיום קיימת מחלוקת לגבי התיאוריה האליטיסטית של הדמוקרטיה, הטוענת שהשלטון הדמוקרטי המודרני הוא בידי עלית פוליטית, וזו, הגם שהיא נבחרת, מאפשרת לבוחר השתתפות מצומצמת בלבד.[1] 

כלומר, טענות על השתתפות מועטת של ה"אזרחים" קיימות לאו-דווקא כלפי בית הספר, אלא כלפי השיטה כולה, ועדיין אין טענה שזו לא דמוקרטיה. בדמוקרטיה המודרנית משחקים תפקיד גורמים רבים, שבמידה רבה מנטרלים זה את זה: מחוקקים, גורמי ביצוע, בקרה, תקשורת, הון, פשע (גם זה!), דעת קהל (שנמדדת תדירות בסקרים) ועוד. ובכל-זאת מתקיימת הפרדת רשויות, סמכויות מוקנות לכל גורם שלטוני מוסמך, והחוקים המחייבים את האזרחים. לא כל אחד יכול לעשות כרצונו, ועדיין איננו אומרים שלכן המדינה לא דמוקרטית. מדוע אם-כך אנחנו מלינים על בית-הספר?

בית-הספר שלנו הוא מוסד בתוך מערכת דמוקרטית המקיפה אותו, וגם בו מתקיימת חלוקת סמכויות: למנהל סמכויותיו, למורים סמכויותיהם – עד הנה נשארנו במסגרת העקרונות הדמוקרטיים; אבל מה עם התלמידים? האם הם חווים דמוקרטיה בבית-הספר לקראת בגרות וזהות דמוקרטית? ובכן, בואו נבחן אילו רכיבים דמוקרטיים יש לתלמידים בבית-הספר:

ü     מרבית התלמידים לומדים להכיר את עקרונות הדמוקרטיה במסגרת שיעורי אזרחות בבית-הספר, לפחות בחטיבה העליונה;

ü     מרבית התלמידים יודעים שהם בעלי זכויות: האמנה הבינלאומית לזכויות הילד (1991), חוק זכויות התלמיד (2000), כרטיס הזכויות שהיה מחולק לתלמידים משנת 2003 ועוד;

ü     מרבית התלמידים יודעים שיש להם זכות להקים ולהשתתף במועצת תלמידים, ולנסות להשפיע באמצעותה על החלטות בית-הספר;

ü     התלמידים יודעים שבאפשרותם להתווכח/להתמקח ולהשפיע על החלטות מסויימות באמצעות לחץ בלתי-פורמאלי (על מורים בכיתה, על המנהל/ת ועוד);

ü     התלמידים רואים שגם הוריהם הם בדרך-כלל בעלי יכולת השפעה מסויימת על בית-הספר;

ü     התלמידים אינם יודעים, אבל במשרד החינוך ישנו "מינהל חברה ונוער" שמנסה לטפח ולהפיץ דמוקרטיה בית-ספרית. 

זה נראה לא כל-כך מעט. אז מדוע הטענה הנירגנת שבית-הספר אינו דמוקרטי? בואו נבחן גם זאת:

ý    למרבית התלמידים אין תפקיד פעיל בבית-הספר, אין עליהם אחריות למעט החובות הבסיסיות של עשיית הנדרש והתנהגות סבירה, ואין להם מעורבות של ממש במתרחש. הם יודעים, שבגדול, הכל על הצוות החינוכי;

ý    למרבית התלמידים אין כמעט כל אפשרות להשפיע על תכנית הלימודים שלהם, והבחירה שבידם היא מצומצמת מאד, וקיימת בעיקר בכיתות י'-י"ב לקראת הבגרויות. כך גם לגבי שיטות ההוראה, שהן בעיקרן פרונטאליות;

ý    מרבית התלמידים חווים שעות רבות של חוסר-עניין בבית-הספר, ואין באפשרותם להשפיע על כך;

ý    לתלמידים ישנה השפעה מועטת בדרך-כלל על הכללים הספציפיים של בית-ספרם והם פעילים לא מעט דווקא בעקיפתם. 

אז יש לפנינו מאזן – האם הוא מניח את דעתנו? אני סבור שהתוצאות קובעות שלא: לא בהישגים הלימודיים, לא במיומנות הלימודית ולא בהתנהגות. האם אלה קשורים בכלל לדמוקרטיה?

אפשר לטעון שבאמת אין קשר בין דמוקרטיה להישגים לימודיים (מתמטיקה, מדעים, שפה) ולהתבונן בפער שבין כרכור לסינגפור;

אבל אי-אפשר לטעון שאין קשר בין דמוקרטיה להתנהגות: במדינות קשוחות מבחינת משטרן, פחות דמוקרטיות, התנהגות התלמידים ממושמעת ומנומסת יותר לאין שיעור;

ומה בעניין מיומנות לימודית בכיוון טיפוח "לומד עצמאי"? צפוי היה שמדינות בעלות אורח חיים דמוקרטי יאפשרו יותר התנסות לימודית באחריות התלמיד ולפי נטיותיו, אבל לא בטוח שהקשר הזה מתממש; בישראל הוא אינו מתממש. 

אז האם בית-הספר הוא מוסד דמוקרטי – או לא?

שלום אברהם

אנו חיים בעולם ה"לכאורה" ובעולם "הקנקן הרבה יותר חשוב ממה שיש בו" ומראית העין עדיפה על המהות.

לכן , גם מדינות דמוקרטיות כביכול, כולל ישראל , הן מדינות כלאיים שיש בהן אולי אלמנטים דמוקרטיים , אך לא ניתן לומר עליהן שהן מממשות את המהות השלימה של הדמוקרטיה.

אנו מתייחסים לדברים שהם רק לכאורה וחלקיים בלבד - כאילו שהם הדבר האמיתי.

איננו מדייקים בהגדרת מהותם של דברים ומסתפקים בכותרות

ההתפכחות היא כואבת.

בתי הספר הפורמאליים אינם דמוקרטיים ואינם ליבראליים. הם מנסים להעמיד פנים ולהתחפש לכאלו.

התוצאה - בלבול ואנרכיה , חצאי עבודה, איכויות נמוכות והפקרת מורים שתפקידם כסוהרים נותר בעינו - לחסדי תלמידים/אסירים מתמרדים ומתקוממים לאחר שנלקחו מאותם מורים סוהרים כלי השליטה והמשמעת , שתאמו מאוד והלמו ביעילות את גישת השב"ס - שרות בתי הספר כשרות בתי הסוהר.

לעיתים חצי עבודה גרועה מאי ביצועה.

אין תחליף לשינוי אמיתי ובסיסי של הגישה החינוכית.

ובכלל, אני מחפש הומאניות , ולא אכפת לי אם רשמית היא מתממשת במשטר רודני נאור , אף על פי שזה נדיר ( ראה למשל הסולטן המוגולי אכבר , או הקיסר פרידריך מסיציליה ).

על מימוש אמיתי , כמו גם על קריסת גישת הכאילו והשלכותיה ועל אלטרנטיבה וכן מסמך מעניין נוסף ובו הבהרות לנושאים שהעלת- ראה בקובצים המצורפים

אלי צבירן

אלי תודה לתגובה.

עמדותינו קרובות בהרבה נושאים. כתבתי על הדברים בפירוט רב בפוסטים השונים שפרסמתי כאן. הבעיה היא בגורמי הביצוע, שאם לא ימהרו - עוד מעט לא יהיה עבור מי (כמו שכתבת: אלה שיש להם משאבים מתאימים מוצאים לעצמם פתרונות מעבר למערכת הציבורית). הרעיון של שינוי קונספטואלי - מה שאני רואה כפרדיגמה אחרת - כנראה מאיים, אם בכלל יש מי שמודע לו.

השינוי ככל הנראה יבוא מעוד ועוד מעשים בשטח. ושיהיה לכולנו בהצלחה, אברמלה.

אברהם שלום

אכן כן , אני מניח שדעותינו קרובות.

באפריל 1633 נערך דיון בבנין האינקוויזיציה ברומא.

הדיון, אם אפשר לקרא לו כך , נערך בין קבוצת אנשי כנסיה ובראשם האפיפיור אורבן השמיני ( לשעבר תלמיד נלהב של גלילאו גלילי ) , שאחזו בתפיסת עולם  ( הגאוצנטרית ) שזמנה היה קצוב והיא עמדה להיעלם מן העולם.

האנשים שאחזו בה היו האנשים החזקים באיטליה, ובעולם הנוצרי קתולי  בכלל.

הם יכלו לכפות את דעתם על אנשים  באמצעות הטלת טרור ואימה - באמצעות חרמות , נידויים , עינויים ואף להפטר פיזית ממיתנגדיהם או מהכופרים מקרב שורותיהם.

הם זכו לתמיכת רוב אזרחי איטליה וגם של מאמינים בארצות אחרות - אם עקב חסידות שוטה ואמונה עיוורת, אם מתוך אינטרסים של טובת הנאה ואם מתוך פחד מהתעמתות עם כוחה של הכנסיה.

מולם עמד אקדמאי, אדם קשיש וחולה , גלילאו גלילי שמו , כמעט בן 70 , חסר עוצמה וכוח לחלוטין , שאחז בתפישת עולם שעמדה להיות דומיננטית בעולם המדע ובקרב האנושות , שזכה לתמיכה מועטה וניסתרת באיטליה ויותר בחו"ל.

הדיון הסתיים בהודעתו בטעותו ובמאסר בית עד מותו ב 1642.

לשמחתינו - הוא לא הועלה על המוקד, אולי עקב קשריו הקודמים עם מי שהפך להיות האפיפיור.

הוא הצליח להבריח את ספרו , הפורש את מישנתו שבסופו של דבר הייתה זו שגברה על תפיסת ביריוני הכנסייה ועל ההיתנהלות העדרית של המון האנשים מן הישוב.

אכן, פאראדיגמות ישנות  דרכן להתפוגג בפני חדשות  , אולם התהליך הוא ארוך וכרוך פעמים רבות במאבקים כנגד בעלי עמדות הכוח וההמון התומך בדעתם או החושש לחלוק עליה .

מי שדרכו אצה לו לחדש - כנראה שימצא עצמו מתוסכל ולפעמים אף אומלל.

דרכי אינה אצה לי.

בעלי עמדות הכוח הביריונים , משליטי דעתם וההמון הנוהה אחריהם מסיבות אלו ואחרות - אינם מרתיעים אותי.

כבר 20 שנה שאני מקדם את הגישה החינוכית החלופית , ובמבט לאחור - אני מביט בסיפוק על מה שכבר נעשה , ואני מביט קדימה בתקווה ובאמונה שבסופו של דבר הדברים אכן ישתנו , כיוון שהאנושות, בסופו של דבר חותרת תמיד אל צורת חיים איכותית יותר ובדרך לשם - מלווה אותה תמיד הכאוס לפני שנוצר הסדר החדש.

אכן - העשייה המתמדת היא שקובעת בסופו של דבר , ואם היא בכיוון הנכון - היא תהיה נחלתם של הרבים, עד לפראדיגמה הבאה.

ככה זה. 

אני עושה ומדי פעם נותן פומבי לדברי והקוראים והשומעים  - " ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו . . .  "

עניין אחר

כיוון שאתה כותב את התיזה שלך אודות מנהלים , אני סקרן לדעת אם נתקלת במנהלים של החינוך המותאם אישית-דיאלוגי דמוקרטי (חינוך מאד"ד )

בחלק מבתי החינוך הללו , יש הפרדה בין הובלה לבין ניהול , כשתפקיד המנהל הוא בעצם ייצוגי  ורשמי מול מערכות חיצוניות שזקוקות ל"מנהל"  אולי מתוך צורך לנהל משא ומתן עם דמות, אחת , רצוי "שולטת" שתישא באחריות ( ז"א שאפשר לתבוע אותה או לפטר אותה ... ) ובעיקר אני מניח עקב קיבעון מוחי כזה או אחר.

באשר להובלה - היא מתחלקת בצורה מקסימה בין חברי צוות מוביל בעלי תפקידים שחלקם בוגרים וחלקם חניכים (מה שנקרא - הרשות הביצועית או המבצעת ). ההחלטות המכריעות ( בכל תחום ועניין )  לגבי הקהילה הלומדת , נופלות , ברור , בפרלמנט , כשזכות ההצבעה היא שווה לחניך ולבוגר .

שווה לבדוק

אני ממליץ  גם לך וגם לאחרים להתעניין בצורות ניהול אחרות , שונות מהמקובל ולשם כך אני ממליץ לחפש את הערך

RICARDO SEMLER+ SEMCO

או

דו"ח גאלופ 2003 שניכתב גם כספר ע"י בקינגהם וקופמן  ותורגם לעברית בשם " לפני הכול - שוברים את הכללים " , דו"ח שמסכם 25 שנות מעקב אחרי מקורות המצויינות בניהול ובעסקים והמסקנות שלהם  מול מודל הניהול הנורמטיבי , בעצם דומות למסקנות של גלילאו גלילי אודות היקום, הארץ והשמש, מול תפישת האסטרונומיה התלמאית.

 מסקנות עבודתם תואמות את תפישת חינוך מאד"ד והסיפור של סמלר וסמקו - פשוט מהמם...

אגב - מה קורה עם הקבוצה החתרנית אינטרסנטית שעמדת בראשה , האם היא עוד קיימת ?

בהצלחה לכולנו ואם תחליט וגם אחרים הקוראים את התגובה  - אפשר לארגן מפגש  עם בתי חינוך שמתנהלים ( לא מנוהלים ) אחרת , בגישה שתחליף בסופו של דבר את הגישה החינוכית הנוכחית והלא רלוונטית

להתראות

אלי צבירן

אברמל'ה ואלי, תודה *  על השיח החשוב והמסקרן שהתפתח ביניכם. אמשיך לעקוב.

-

-

-

נינה

יוזמה חינוכית לשיפור הוראת חשבון

אלי, תגובה כלבבי: ממוקדת מחד גיסא ורחבת יריעה מאידך.

ראשית, התרשמתי מאורך-הרוח כלפי התהליכים, למרות שהשוואה אל קצב השינויים במאה ה-17 היא בעייתית. אבל עם העובדה שאתה שבע-רצון מן השינויים שחווית - אין להתווכח; זה מה שחשוב באמת. אני בכל זאת מוטרד.

הפרדיגמה הקיימת בחינוך שלנו (שאני מכנה אותה "השיטה הבגרותית") גורמת לעוולות חברתיות קשות כבר שנים רבות. העובדה ש-45% מן התלמידים בלבד משיגים תעודת בגרות, ושהם באים רובם משכבות חברתיות מבוססות, מנציחה את הפערים החברתיים ואף מגדילה אותם. העובדה שבתי הספר הדמוקרטיים, האנתרופוסופים, ה"קיבוציים" ועוד אחדים מצאו דרכים חלופיות, והם מושכים תלמידים מן החינוך הציבורי - שנכשל להתקדם לאן שצריך - אל הפרטי-למחצה (שעולה לא-פעם כסף רב להורים) מגבירה את האיום על מערכת החינוך הלאומית שלנו בכלל בטווח של שנים בודדות. העובדה שתלמידים רבים אינם יודעים בדיוק מה ולמה הם עושים בבית-הספר, ורמת החשיבה שלהם על נושאים מהותיים בחייהם ירודה מאד - מדאיגה גם היא. ואחרון לא חביב: העובדה ששר/ה חינוך אחר שר/ה חינוך מגיעים למשרתם ולא יודעים מה לעשות שם - מזעזעת.

אני מניח שבתוך עשור יצטרכו לחול שינויים, אבל הם רובם באים מן השטח, ואינם תוצאה של חשיבה שיטתית של בכירי המערכת (שמתחלפים חדשות לבקרים ועושים במשרד בעיקר בלגן).

במחקר שלי לא פניתי אל מנהלים מובהקים של בתי-ספר דמוקרטיים, כי הייתי מעוניין יותר ב"ערוץ המרכזי". עם זאת, אחד הדברים המעניינים והברורים שקורים, וזה תואם את מה שכתבת: ישנה הפרדה בין שני מעגלים - שהמנהלים עצמם לא תמיד מודעים להם - בין הניהול החוצה ופנימה. והתהליך הוא באמת - חלוקת עבודה משמעותית בפנים והתמודדות בבדידות בלתי-מזהירה עם הגורמים החיצוניים (הרבים...).

העמותה שיסדנו - אומ"ץ חינוכי = ארגון מנהלים עצמאי - עדיין קיימת, אך לא פעילה. לא הצלחנו לשכנע מנהלים רבים להצטרף, בשל חששם מתגובת ארגוני המורים, שהיתה מאד מיליטנטית כלפינו. נראה בהמשך...

פרט עוד את הצעתך למפגש.

כל טוב, אברמלה פרנק.

אני חושבת שיש מקום לשאול האם בית הספר צריך להיות דמוקרטי?

האם ראוי שהתלמידים יקבעו את התכנים? האם "קול מורה " צריך להיות שווה ל"קול תלמיד"?

אני חושבת שמילת המפתח היא "כבוד". כבוד הדדי, זה מה שחסר לי במדינה. אפשר לכונן מערכת יחסים לא דמוקרטית אך המושתת על כבוד המורים לילדים והפוך. במערכת שיש בה כבוד נשקלות הבקשות של התלמידים בכובד ראש ואם הן נדחות, הן נדחות יחד עם צרוף של נימוקים.

ערב טוב.

נראה לי שאין הרבה להוסיף על דברייך. גם מורה שעוסק בהנחייה ולא ב"העברת חומר" הוא עדיין המורה, ובמקום ששם נשמר כבוד הדדי - מעמדו, המוטיבציה והמקצועיות - מתחזקים.

שבוע טוב.

ערב טוב אברהם

בנושא המפגש - ישנם מספר מודלים בחינוך המאד"ד , כאשר הקמות שונות מאמצות מודל כזה או אחר.

המשותף הוא השוויון בפני החוק, ומוסדות ההתנהלות הפנימית , כמו הרשות המחוקקת  ( הפרלמנט ) , הרשות השופטת וועדות ביצוע שונות.

אם זאת , יש הבדלים.

למשל, ישנם בתי חינוך שיש בהם חוקה מחייבת וכאלה שאין. ישנם בתי חינוך שאין דריסת רגל להורים - אפילו במובן המילולי - ויש כאלה שההורים נוטלים חלק בוועדות או שהם אף בעלי קול בפרלמנט ועוד ועוד.

כל מודל כזה הוא בעל יתרונות ו/חסרונות ושווה להציץ ולבדוק.

אם אתה מכיר עוד אנשי חינוך, או מתעניינים בחינוך אחר, גם אנשי המדור הזה , גם אחרים , אולי חברי קבוצת אומ"ץ -  שייתכן ועל פי דבריך, שהשם שאמצה כבר אנו הולם אותה עוד  -  המגלים עניין בחינוך אחר המתבצע בשטח , ניתן יהיה לארגן מסלול סיור בכמה מהמעניינים מבתי החינוך האלה ולהיתרם ( או לא ) ממראית העין ולאו דווקא ממקור שני או שלישי, משוחד או לא.

במידה ותחשוב שהדבר נראה לך עקרונית, עדכן אותי ואנסה לקבוע מסלול מעניין וכבר אפנה אל האנשים המתאימים באותם בתי חינוך.

לדעתי - זו יכולה להיות חוויה מרתקת.

מה גם שאני סבור שמדובר בגישה שתחליף בשלב זה או אחר את הדבר הלא רלוונטי העכשווי.

אגב, שוב אני ממליץ לפנות למקורות שציינתי , סמלר וסמקו וספרם של בקינגהם וקופמן - זה פשוט מרענן ויוצק תקווה ואופטימיות

ערב טוב

אלי.

כדי ללמוד דמוקרטיה - וכדי לשפר אותה - חייבים להתנסות בה !

רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-62 למדינה!

הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

אכן, בית-הספר אינו דמוקרטי ! -- מוטב שנהפוך אותו לכזה

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר הדמוקרטי עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות הפוליטיים 

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.

כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.

מדינה זו הנה (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות, שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) מדינת חוק: אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-האומה היו צריכים לסרב להקים את המדינה בלי חוקה, והיו צריכים לסרב לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.

ביודענו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --

-- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

-- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

-- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.

-- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

-- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי

   שמתבקש להחילו על עבריינים מועדים.

-- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.

כולם למעט בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר נוסדים על ברכי שלשת העקרונות האלו.

חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו.

צטט: חינוך אחר 2010-01-23 22:18:47

ערב טוב.

נראה לי שאין הרבה להוסיף על דברייך. גם מורה שעוסק בהנחייה ולא ב"העברת חומר" הוא עדיין המורה, ובמקום ששם נשמר כבוד הדדי - מעמדו, המוטיבציה והמקצועיות - מתחזקים.

שבוע טוב.

האם אכן כך ? 

נדמה לנו ! 

בית ספר ללא פריבילגיות  

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה יהודית ודמוקרטית.

חמישה מיתוסים על דמוקרטיה

        נראה ש"דמוקרטיה" משמעותה דברים רבים עבור אנשים רבים.  עבור המשטרים של מזרח אירופה זה כינוי לשלטון אוטוקרטי של מפלגה-אחת מוכוון כביכול לטובתם של המוני העם; עבור תושבי ניו-אינגלנד זה כינוי להפעלתה של זכות הצבעה לכל (זכות הצבעה אוניברסלית) באסיפה החופשית של הכפר; עבור האבות המייסדים של המדינה זה היה כינוי למערכת מסובכת של יצוג ופיקוח ואיזון.  וכן הלאה.  כאשר בית-הספר סדברי ואלי נוסד כ"בית-ספר דמוקרטי" בתמימותנו  חשבנו שתהיה הבנה רחבה למשמעות הדבר.  הסתבר שלאנשים שונים היו תפישות שונות באשר לסוג המוסד שעל "בית-ספר דמוקרטי" להיות, ואפילו לחברי קהילת בית-הספר היתה מחלוקת ניכרת בנדון.

        האם משתמע מכך שהמילה "דמוקרטיה" במהותה נטולת-משמעות היא, ושלא ניתן להשתמש בה בשיחה רגילה או בתיקשורת הכתובה בהעברת פירוש מדויק?  אינני חושב כך.  חושבני שלמעשה ישנה משמעות עיקרית שמילה זו מעבירה לכל מי שמשתמש בשפה העברית מתוך הכרה, ושבעיות מתעוררות רק מתוך חוסר זהירות (או לפעמים מתוך התעיה מודעת).  חושבני שבדרך כלל, בעיותינו עם מילה זו מתעוררות כתוצאה מכשלוננו לחקור את משמעותה לעומק.  כתוצאה מכך, לעיתים קרובות מדי הסתפקנו בהגדרות מעורפלות אשר החטיאו את המטרה והובילו לויכוח.

        במקום לנסות ולחדד את תפישתנו של מה זאת דמוקרטיה על ידי הצגת הגדרת משמעותה, אתמקד, בפרק זה, במספר דברים אשר הדמוקרטיה איננה.  במשך השנים, התאפשר לזהות מספר טעויות חוזרות ונשנות אשר אנשים בבית-הספר ומחוצה לו עושים כאשר הם מתבוננים בתפקוד שלנו, או כאשר הם נוטלים חלק בויכוחים פילוסופים.  אזהה בקיצור נמרץ חמש מהטעויות הללו, בתקווה שסילוקן יהווה צעד בונה לקראת הבהירות אותה אנחנו מחפשים.

קרא המשך... 

http://cafe.themarker.com/topic/2106907/