שלושה חודשים לאחר שעם ישראל יוצא ממצרים למדבר, ומשנה במאה שמונים מעלות את סביבת המציאות שלו, הוא מתחיל להבין לקראת מה הוא הולך. עשרת הדיברות שאך ניתנו לעם ישראל, סיפקו יותר תשתית נורמטיבית, או קווים מנחים כלליים, של עשה ולא תעשה של האדם מול אלוהיו ומול האנשים סביבו. הם לא בהכרח סיפקו צורת התנהגות יומיומית, או כללים נורמטיביים ברורים, ואת זה דומה שפרשת משפטים מבקשת לעשות.

פרקי הפרשה מעט מהממים בסגנון הפרטני משפטי ש'נוחת' על הקורא, שעד עכשיו הורגל בהצגה סיפורית, מעט רומנטית, של הדברים. הפתעה 'נעימה' אחרת, היא תכני הדברים שעוסקים במציאות חברתית מקולקלת ומוקצנת של עבדות, דלות, גניבה ורציחה ושאר מאורעות של סטייה חברתית. סביר להניח שעבור עם ישראל, שזה עתה שמע על "עם סגולה" שייבנה בארץ החדשה, שזה עתה יצא ממציאות מעוותת במצרים, ושקיווה ללכת ולבנות מציאות אלטרנטיבית טובה יותר, נשמע סדר הדברים הזה צורם משהו.

הטלטלה הזו, המעבר החד הזה, מרומנטיקה פנטסטית, לריאליזם מפוכח ומעט לא נעים, מחזיונות של אוטופיה לאומית במדינת היהודים, לחזיון מורכב יותר של המציאות החברתית בארץ, נדמית כמטרה מרכזית של הפרשה הזו. קל מאוד לעם ישראל, כמו גם לקורא הממוצע, לחשוב שהנה קמה לה קבוצת אנשים שיודעת לייצר התנהלות בינאישית מופתית ללא פגיעה הדדית, ללא עבריינות וללא כל אותם חוליים וסטיות חברתיות. הפרשה הזו מבהירה שלא כן. שגם לעם ישראל, כמו לכל עם, צפוי עתיד בעייתי ומורכב, ושנכון יותר לצפות את אותן בעיות פוטנציאליות ולהכין מראש את דרך ההתמודדות איתן, מאשר לטמון את הראש בחולות הפנטזיה, ולהיות מופתע כאשר הן מופיעות.

דוגמה קלאסית לתפיסה הזו היא העבדות. לכאורה, עבור עם שזה עתה סיים מאות שנים של עבדות, לא יכולה להיות הוראה אחרת מאשר שלילת העבדות, מאשר איסור מוחלט על מציאות כזו. בפועל, הפסקה הראשונה של הפרשה, כמו גם פסוקים אחרים שמופיעים בהמשך, עוסקים בדיני עבדות, מתוך לגיטימציה בסיסית ומובנת מאליה לתופעה. רוצה לומר, תופעת העבדות ידועה ונרחבת. אין טעם לאסור כליל על עצם קיומה, גם לא בשם יצירת מציאות חברתית טובה יותר. עדיף להכיר בתופעה ולנסות לווסת את השליליות שבה על ידי הנחיות וחוקים ברורים, מאשר להתעלם ממנה ולייצר קיום מחתרתי, לא מפוקח ולכן מסוכן יותר של התופעה.

ישנם כמובן שיאמרו אחרת. שיעמדו על כך שיש תופעות כמו עבדות שאין להן מקום, שיש לשלול אותן על הסף, גם במחיר אובדן פקוח חיוני כל כך עליהן. עמדות כאלה הן תוצר של פרספקטיבה אידאולוגית-אוטופית, כזו שמשרטטת מציאות עתידית סטרילית, נטולת עבריינות או פשיעה חברתית. עמדות כאלה יבקשו 'לדלג' על שלבי ביניים של פיקוח ומזעור הנזק של אותן תופעות, ולעקור אותן מהשורש בהקדם האפשרי.

פרשת משפטים פועלת אחרת. היא בוחרת כאמור, להתבונן במציאות החברתית של עם ישראל, בנורמות המקובלות על רוב בני האדם, ולגזור מהן את הכללים המשפטיים, שלא משנים דרמטית את המציאות אלא שואפים לייצר בה יותר סדר והוגנות.

יש שיראו בכך כניעה למציאות אנושית קיימת ואולי קלוקלת. יש שיראו בכך הבנה שמשפט אמור לשרת בסופו של דבר את חברת בני האדם, ולא לכפות עצמו עליה.

שבת שלום