כי שאלות כמו מיתוג החברה, "כמה אנחנו נתפסים כרציניים", קהלי יעד ותגובותיהם, מצריכות ניתוח מעמיק של הגרף שאמור להתבטא בסוף במכירות לפני שהולכים למשבצת שנקראת "גימיקים תקשורתיים". אבל יחסי ציבור למטרות פוליטיות אזרחיות, או בשמם היפה יותר, "ייעוץ אסטרטגי" (זה קצת כמו תהליך המיתוג מחדש שעברו הספרים כשהם התחילו להיקרא "מעצבי שיער", לא?), זה סיפור די שונה.

כשהמפגינים מבילעין החליטו להתחפש לאווטאר, איך הם ייראו ואם יצחקו עליהם או לא, פשוט לא היו פקטורים בתהליך קבלת ההחלטות. השאלה היחידה היתה - "האם זה יעבוד?". אז כן, זה עבד.

וכמו שהסברתי בהתחלת הריאיון בערוץ 10 (מצ"ב: http://www.youtube.com/watch?v=kMUpuopYKwg&feature=player_embedded  ), העובדה היא שאחרי שהם הפכו להיות עוד פריט - מידע- חוזר- על - עצמו בסיקור התקשורתי, ותשאלו כל כתב מתחיל, אם זה חוזר על עצמו זה לא חדשות, הנה, גם מדברים עליהם שוב, גם הם נחרטו בזיכרון, וגם, הם מיצבו את עצמם. אנלוגיה היא אחד הכלים החזקים ביותר במיצוב. אם אני אומר על פרוייקט שבניתי, שזה "יחסי ציבור בדור השלישי", ניצלתי את האנלוגיה כדי להעביר את המסר שיש כאן משהו מורכב, טכנולוגי, נוצץ, עם יכולות חדשות. אם אני אומר על עצמי, או על בילעין, "זה כמו אוואטר", בשלוש מילים יצרתי סט חדש של דימויים שננעל בראש של המאזין, ותמונה שווה הרבה יותר משלוש מילים, בערך אלף.

בעלות של צבעי גוף כחולים, מפגיני בילעין גרמו לציבור הישראלי לשאול את עצמם - "רגע, אולי הם צודקים?" ולרוץ לגוגל ללמוד על זה יותר. האווירה שהם יצרו והמסר הנלווה הם של אי אלימות, ופתאום, הם הפרידו את עצמם משאר הסכסוך הישראלי - פלסטיני, והפכו לסוג של מקבילה לגנדי (מהטמה, לא זאבי).

שאפו.