על תארי מומחיות ואצטלה מדעית ממנה נהנים פסיכולוגיים קליניים- החטא הפסול של האגו

לעניות דעתי הבעייתיות של מוסד הטיפול הפסיכותרפי הקליני נעוצה דווקא ביוקרה האקדמית שמיוחסת לו והוד המומחיות שנהנים ממנו בוגריו. אלה לרוב נוטים ליישר קו עם הקיים על מנת להצטרף בבטחה למועדון האקסקלוסיבי מעניק הסיפוק של השתייכות לגילדה כה נכספת שבמסגרתה יזכו לעבוד על טיפוח "זהות המטפל" (סיפוק צרכיי הערך העצמי, הזהות והשייכות של המטפלים עצמם). כך יוצא שהמטפלים למעשה עסוקים יותר בצמיחה עצמית שלהם והזנת האגו המקצועי מאשר בטובו של המטופל הפונה אליהם כצרכן ומשקיע ממיטב כספו מתוך אמונה שהטיפול יועיל לו. הם דבקים בשיטתם ובחוקי המסגרת מכיוון שהללו מהווים אבני יסוד של זהות המקצוע, ממנה נגזרת זהותם המקצועית הם. לא בנקל יבקרו זאת או יאפשרו שינוי אמיתי. מדוע לו לעשיר להתלונן על חוסר הצדק? אפילו לא בטוח שיבחין בו כלל. אולם העניים ידעו טעמו של זה וישמיעו קול מחאתם.

מחאת מטופלים רבים חשים עצמם נחותים ומנוצלים מיחסי הכוחות הלא שוויוניים, פטרנליזם, העמימות, השימוש המניפולטיבי בשפה ומעל לכל חוסר נכונות משווע מצד מטפלים לקחת אחריות על הפגיעה שנגרמת לרווחה הנפשית שלהם שנגררו לתלות נפשית שלעיתים בלתי נסבלת ומזיקה. הכל בשם דבקות בחוקי המסגרת תוך התנערות מאחריות והתעקשות על צדקת ה'שיטה' .- הכה נוחה למטפל ומשמשת אותו לצרכיו ולניהול עסק כלכלי שמהווה מקור פרנסתו, ללא קשר לטובת המטופל בהכרח

אנליזה ללא קץ - שפיכת שמן למדורה בעין מפריע, אין דין ואין דיין.

 מי לוקח אחריות על הסבל המיותר שנגרם למטופלים רבים??

בזמן שמטפלים משעשעים עצמם בעריכת התערבויות כאלה ואחרות ומשחקים במשחקי קוביה תיאורטיים  מטופליהם מופקרים ללא מענה אמיתי לבעיותיהם.

חוסר האתיקה שבתלות:

 'רגרסיה בשירות האני' טובה רק אם היא מוחזקת דיה ולא 'מפרקת'. מטפלים לוקחים סכומי כסף אדירים תמורת כל שעה כידוע. לא אחת מטופל חווה תלות בלתי נסבלת הוא מוצא עצמו נזקק לנוכחות המרגיעה והמחזיקה של המטפל לא פעם מחוץ לגבולות השעה הטיפולית. המטפלים בנסותם לשמור על גבולות חייהם האישיים משתדלים לשמור בנחישות על הגבולות ולא לאפשר זאת. על כן מטופלים לא מעטים במצבי רגרסיה מוצאים עצמם לא רק תלויים אלא כחטא על פשע גם מתייסרים מאשמה ובושה כל פעם שעולה בם צורך עז ליצור קשר מחוץ לגבולות. כפתרון למצב מטפלים לא יהססו להציע לבוא פעמיים בשבוע לשם החזקה נאותה יותר בתקופה שבירה זו. פעמיים בשבוע משמע עלות כפולה ושערורייתית אף יותר מן הראשונה- לא בנקל יכול אדם מן היישוב להרשות זאת לעצמו- מי שאין הכסף מצוי בכיסו יתקע עם מידת ההחזקה החסרה ויסבול רבות.

כך מטפלים מכניסים מטופלים לא מעטים למלכוד קשה ונצלני שבין צרכים רגשיים רגרסיבים והעדר משאבים מנטאליים וכלכליים כאחד להתמודדות עם המצב.

התסכול שאמור להיות תיאורטית 'תסכול אופטימלי'- כלומר כזה המקדם ריפוי וגדילה, הופך בפועל ל'תסכול טראומטי' ומותיר את המטופל אחוז בתלות קשה בעת שהוסרו מנגנוני ההגנה שלו מצוי בסיכון להתגברות נטייות הרסניות

ה"שיטה" במערומיה מתגלה  כשיטה חסרת אחריות מצד אנשי המקצוע.

מתיאורי מקרים עולה לא פעם תמונת טיפול של מטופל לא מרוצה שממשיך לבוא ובמקביל להתלונן שאינו חש בהטבה. לעיתים אף חלה הרעה במצבו עד לכדי אובדנות, אך גם שלא במקרי קיצון שכאלה, לא נדיר שמתרחש דיכאון או מפתחים חשיבה אובססיבית כלפי המטפל והחיים מצטמצמים להמתנה מפגישה לפגישה עבור מטופל שאינו מסוגל "להגמל" מדמות המטפל הקשוב והמכיל שכל נקשר אליה- דמות שהיא כמובן אשליה ושקר גס, והמטפל מטפח תלות זו כמו נותן מנות קטנות קצובות של סם לנרקומן ויתר הזמן מותירו במצב של תלות ותסכול רבים. יש מטופלים שאף חווים זאת כהתעללות ואינם מסוגלים להשתחרר. בנתיים הם ממשיכים להגיע לטיפול ולשלם כסף רב עבור חוויה שבמקום להיות תרפיוייטית ומאזנת רק מייסרת אותם ומנציחה את התמכרותם ותלותיותם בלא שהמטפל דואג לסייע בעדם לעבור גמילה הולמת ולהתפכח! המטפלים מושכים את הזמן ואת העלויות כמובן. זה מאוד נוח, ואף יתרצו זאת בתירוצים טיפוליים למכביר... הכל פילוסופיות ותיאוריות פרשניות, שום דבר לא באמת מדעי חד משמעי או בעל אפקטיביות מוכחת! ורווחתו הנפשית של הפציינט נזנחת ונשכחת לחלוטין !! זה האסון האמיתי. האין מטרתו של כל טיפול לסייע לאדם לחוש טוב יותר בסופו של דבר? נראה שמטפלים לא מספיק נותנים את הדעת על כך ולא נושאים באחריות אמיתית להשפעות הטיפול.
אדם בא מתוך אמונה שמצבו ישתפר וכל מיני סימפטומים שהוא סובל מהם יפתרו אך זה לא קורה בד"כ, במקום זאת כל אשר מוצע לו בפועל זה "חוויה של קשר" שאמור להיות מטיב כביכול אך בפועל לא פעם מסב המון תסכול ודחיה שנעוצים בשיטה ואין דין ואין דיין להשפעות של כל זה. המטפלים ממשיכים לעודד התמדה בטיפול גם אם בפועל כל אדם בר דעת יכול להבחין שהמטופל לא מגיב טוב ורווחתו הנפשית נפגעת.

.

העדר שקיפות ורמיסה גסה של ההגינות הצרכנית

הצרכן מגיע, לא מקבל את מבוקשו אך נשאר - ניצול הנטייה להקשרות
אין שקיפות של הנושא הזה במחוזותינו. כמה מטופלים עוד ילכו לטיפול ויגלו על בשרם פעם אחר פעם שהוא לא יספק מענה משביע רצון לצרכיהם, וזאת רק לאחר זמן ממושך והשקעה כספית רבה - קיים כאן מן הניצול הציני של הפייצנט כלקוח.
מבחינה צרכנית מצב עניינים זה מדיף רע מאוד, כולל הטיית הלקוח (ניצול מודע מצד מטפלים של נטיותיו הטבעיות של אדם להקשר) וגביית תשלום בלא מתן דין בנוגע לתמורה המתקבלת לטוב או לרע, בלי הבחנה כשרה מצד המטפל בנוגע למידת היכולת של מטופל זה או אחר להפיק תועלת. זה לא הגון. אפילו עורך דין גובה את שכרו בהתאם למידת הצלחתו המקצועית להביא לתוצאה משביעת רצון עבור הלקוח שלו. מדוע בטיפול הפסיכולוגי לא קיימת שום בקרה מעין זו ואנשים נכווים ונפגעים ומנוצלים שוב שוב מאחורי וילון החשאיות והחיסיון והפרטיות שבעצם מונע מן האמת לצאת לאור ומן המטפלים להתחיל להיות ספקי שירות הרבה יותר הגונים ואתיים, במובן הצרכני הכי בסיסי של העיסקה הטיפולית הזאת. מי שהתנסות פסיכותרפית לא פעלה לטובת רווחתו הנפשית לא יקבל שום פיצוי או החזר של אגורה שחוקה. מבחינה צרכנית זה בלתי מתקבל על הדעת שתשלם עבור מוצר שלא סיפק לך את מבוקשך ולא יהיה מנגנון פיצוי כלשהו בנמצא. כאמור, אפילו עורך דין מקבל שכרו לפי טיב תפקודו למען הלקוח- לא עבור כוונותיו התמימות והטהורות, אלא על פי מבחן התוצאה בפועל!!

המטפל אמנם עלול לטעון תוך התנערות גסה מאחריות- "אם זה לא עוזר לתחושתו אז מדוע הוא ממשיך לבוא? שייקח אחריות ויחדל..."

אנשים באים מתוך אמונה שבעיותיהם יפתרו אך לבסוף, גם שזה לא קורה, הם נשארים משום שמערכת ההקשרות הטבעית שלהם כבר הופעלה ותועלה להתקשרות כלפי דמות המטפל עוד בטרם שמו לב לעוצמת היקשרות זו. ומטפלים, שזו אומנותם הנרכשת למעשה, מנצלים זאת. הפציינטים בעל כורכם נשארים לא משום שהטיפול כה מוצלח ומוכיח את עצמו כמספק פתרון לבעיותיהם, אלא משום שפשוט מישהו כאן ניצל במודע את מנגנון ההיקשרות הטבעית שקיימת בכל אחד מאיתנו ובינתיים חולב את שכרו על חשבון מנגנוניהם הנפשיים החסוכים של פציינטים. במציאות של חיינו שיטה זו עדיין נחשבת כמסגרת טיפולית לגיטימית, אולם בעיני מדובר בתופעה בלתי אתית בעליל, בוודאי שלא מבחינה צרכנית.

.

 צרכי מי נענים כאן? המטופל או המטפל?

פיקציית המסגרת והשיטה

מטפלים אינם מאפשרים למטופלים/צרכנים(!) מרחב אחר חיפוש אוטונומי של צרכיהם ביחס למסגרת הנהוגה ובמקום זאת במשך שנים כפו מלכתחילה תנאים אחידים לכולם בשם "כללי המסגרת והשיטה". שום דבר לא חקוק בקודש כידוע. אם נבחן זאת בעין ביקורתית בקלות נבחין שהרבה מחוקי המסגרת הנהוגים הם תוצר של הניסיון ליישם טיפול נפשי כמקצוע,"כעסק" למעשה של המטפל- קרי שמירה על לוחות זמנים והגדרת גובה תשלום עבור X זמן.. זה מאוד נוח לקבע מודל אחיד פחות או יותר שיאפשר את יישום המקצוע.- מ ק צ ו ע, לא קשר! הדברים מעורבבים זה בזה ולא הכל משרת את הטיפול מהותית אלא הרבה מכללים קשורים לצרכי ניהול "העסק" של המטפל עצמו. אולם בשירות מכבסת ניסוחים של תיאוריות והנחות מוצא מצוצות מן 

האצבע למיניהן ניתן בנקל לקרוץ תוך משחקי לשון ומשמעויות תירוץ והסבר לכל כלל עורבא פרח כאילו זה האחרון משרת את התרפיה עצמה ומהותו לא אחרת מאשר טובת המטופל ויעילות הטיפול.

.

הטעיית הצרכן - צרכן מגיע לתלמיד בחושבו בטעות כי הלז מומחה לפתרון מצוקותיו

פעם מטפלת הציעה לי לבוא יותר פעמים תמורת אותו תשלום בתנאי שאשכב על הספה במקום לשבת מולה בכיסא, למה? כי היא בדיוק הייתה במהלך הכשרה פסיכואנליטית וחיפשה לעצמה "קייס" טיפולי להגשת שיעורי בית בלימודיה... אכן גמרתי אומר.

בטיפול הפסיכולוגי הכל נותר תמיד בחזקת ניסוי ותהיה של השערות והנחות מוצא- ובתוך הפסיכולוגיה עצמה מצויים זרמים רבים ואף סותרים כך שכל מטפל עשוי לפרש אחרת את התהליך שעל מטופל לעבור על מנת 'להחלים'. מבחינה צרכנית העוולה שכצרכן המטופל משלם סכומים לא מבוטלים עבור אי הודאות הזאת ולמעשה משקיע ממיטב כספו וזמנו עבור הלא ידוע הפרוגנוזי שהוא התמורה שתצא לו מן התהליך- למען עריכת ניסוי. לא רק לא ידוע למטופל אלא אף למטפל עצמו!

בקיצור, טיפול פסיכולוגי ארוך טווח יתאים רק לאלה מבינינו שברשותם- זמן מיותר, כסף מיותר, ונכונות לכאוב כאב לא מבוטל והרבה פעמים- גם הוא ברובו מיותר.

.

ועדיין- למרות הכל- לא ניתן להתכחש לכך שהטיפול הפסיכולוגי עונה על צורך ממשי שבאדם- שיהא זולת, או בשפתו של קוהוט- זולתעצמו, פנוי ללוותו בצמתים מסויימים בחייו. אולם יש לטרוף את קלפי השיטה מקצה לקצה ולא לקבל כמובן מאליו מה שמנסים למכור לנו כצרכנים. עין ביקרותית פשוטה תגלה כמה חוסר אתיות גלום בתחום שנוי במחלוקת זה אשר מתיימר לשים את האתיקה כנר לרגליו.  

אחד הפוסטים המרתקים שקראתי,

אולם למרות הרטוריקה והארגומנטציה הגבוהים שמופגנים בו -בבסיס התזה אני חולק על הכותבת -למרות המרחק הרב בין הגישה האישית שלי לפסיכואנליזה, להערכתי הביקורת הזו היא כוללנית מאוד וגורמת לפגיעה בציבור מטפלים גדול ומכובד.

המכון הפסיכואנליטי, הוא אחד המכונים היותר רציניים שקיימים, הביקורת שמוטחת כאן היא אוסף של כל הטעויות האפשריות של מטפלים, תוך זריקת הבוץ על קבוצה אחת - כאילו רק הפסיכותרפיסטים הפסיכואנליטיים הם שחוטאים בכך וכאילו מקור הטעויות האלו הוא הגישה הטיפולית.

הפרשנות שלי לפוסט כולו הוא:

"החוויה שלי לגבי טיפול פסיכואנליטי - היא שהטיפול הזה היה כואב והרסני, יש לי ביקורת קשה מאוד לגבי המטפל שעסק בטיפול למילוי צרכיו האישיים וניסה עלי נסיונות אכזריים."

במחקרים שבדקו טיפולים - לא מצאו בין הפסיכותרפיסטים הפסיכונליטיים יותר או פחות הצלחות מאצל מטפלים מגישות אחרות (כך לפחות היה במחקר מהתקופה שבה אני למדתי שסקר את כל החומר התיאורטי שנבחן במהלך השנים, אם ידוע למשהו שהתוצאות השתנו אתם מוזמנים להוסיף).

מספר התייחסויות נקודתיות:

רגרסיה בשירות הטיפול: אחד האלמנטים המרכזיים שעולים כאן, הוא הצורך ברגרסיה לצורך התקדמות - זהו אלמנט מוכר בפסיכואנליזה, אלא שכל מטפל לומד להכיר בצורך להקים מקורות תמיכה לפני שפועל להגברת הרגרסיה אצל המטופל. 

תפקידו של הקשר הטיפולי - הגינוי של הקשר הטיפולי השיקרי, הוא בעייתי, המטרה המקורית של הקשר הטיפולי בגישה הקלאסית, היה האפשרות להעברה - הכנסת הרוחות מהעבר לתוך הטיפול, על ידי ההשלכה של קשרים מוקדמים על המטפל, המטפל בגישה הזו היה מפרש ובכך מסייע להנתק מאותו הרגל להשליך. בפסיכואנליזה ההתייחסותית, ההתייחסות שונה - המטפל אשר לוקח את "ההעברה הנגדית" - אותה החזרה מהמטפל אל המטופל בחוויה הרגשית של המטפל, מאפשרת להביא את האירוע לחדר ולהשתמש בו בפעולה, החל מאותו מאמר מפורסם של וינקוט "לשנוא את המטופל".

אני נאלץ להפסיק כאן - המשך יבוא 

צטט: sadhaka 2010-02-26 15:17:34

 

 

הטעיית הצרכן - צרכן מגיע לתלמיד בחושבו בטעות כי הלז מומחה לפתרון מצוקותיו

פעם מטפלת הציעה לי לבוא יותר פעמים תמורת אותו תשלום בתנאי שאשכב על הספה במקום לשבת מולה בכיסא, למה? כי היא בדיוק הייתה במהלך הכשרה פסיכואנליטית וחיפשה לעצמה "קייס" טיפולי להגשת שיעורי בית בלימודיה... אכן גמרתי אומר.

בטיפול הפסיכולוגי הכל נותר תמיד בחזקת ניסוי ותהיה של השערות והנחות מוצא- ובתוך הפסיכולוגיה עצמה מצויים זרמים רבים ואף סותרים כך שכל מטפל עשוי לפרש אחרת את התהליך שעל מטופל לעבור על מנת 'להחלים'. מבחינה צרכנית העוולה שכצרכן המטופל משלם סכומים לא מבוטלים עבור אי הודאות הזאת ולמעשה משקיע ממיטב כספו וזמנו עבור הלא ידוע הפרוגנוזי שהוא התמורה שתצא לו מן התהליך- למען עריכת ניסוי. לא רק לא ידוע למטופל אלא אף למטפל עצמו!

 

בקיצור, טיפול פסיכולוגי ארוך טווח יתאים רק לאלה מבינינו שברשותם- זמן מיותר, כסף מיותר, ונכונות לכאוב כאב לא מבוטל והרבה פעמים- גם הוא ברובו מיותר.

.

ועדיין- למרות הכל- לא ניתן להתכחש לכך שהטיפול הפסיכולוגי עונה על צורך ממשי שבאדם- שיהא זולת, או בשפתו של קוהוט- זולתעצמו, פנוי ללוותו בצמתים מסויימים בחייו. אולם יש לטרוף את קלפי השיטה מקצה לקצה ולא לקבל כמובן מאליו מה שמנסים למכור לנו כצרכנים. עין ביקרותית פשוטה תגלה כמה חוסר אתיות גלום בתחום שנוי במחלוקת זה אשר מתיימר לשים את האתיקה כנר לרגליו.  

 המאמר ארוך, התייחסתי לשני טיעונים בחלק הראשון, 

והבטחתי להמשיך בדיון נוסף: כאן מובאות מספר טענות - האחת שמבחינה צרכנית יש כאן סוג של העלמת מידה, השנייה, שהשיטה איננה מדעית, השלישית שטיפול פסיכולוגי ארוך טווך מתאים רק למי שיש לו כסף זמן מיותר, כסף מיותר ונכונות לכאוב... כאב מיותר:

טענה ראשונה - הטענה הצרכנית - אין ספק שבטיפול פסיכולוגי בכלל, לא רק בטיפול פסיכואנליטי, המוצר איננו כל כך שקוף - קשה מאוד להבהיר מה נותנים ל"קליינט", אין כאן מתכון בטוח להצלחה, יחד עם זאת, כאשר המטפל לומד טכניקה חדשה, אני מקבל שבמהלך ההכשרה, יש לגיטימציה לטענה שהתשלום הוא בעייתי - הסטודנטים במהלך ההתמחות בתרפיה באומנות לא רשאים לדרוש תשלום עבור העבודה שלהם, לא פעם אני מקבל פניות מתלמידים שלי שמציעים להם להתחיל לטפל בתשלום, למרות שעדיין לא סיימו את מסלול ההכשרה, ההנחייה שלנו היא שלילית באופן חד משמעי.

לעומת זאת, צריך לזכור שמי שמתמחה בפסיכואנליזה, הוא קודם כל פסיכותרפיסט מומחה ורק אז מתמחה התמחות נוספת בגישה חדשה - למיטב ידיעתי הנושא נקבע באופן מאוד מסודר וישנם החלטות לגבי התשלום - שהוא שונה בתחלית מטיפול אצל פסיכואנליטיקאי מוסמך - ההצעה לשלם אותו מחיר של פסיכותרפיה שבה הגעת פעם בשבוע ובמקום זה לקבל 3 או 4מפגשים שבועיים - אם יש פסיכואנליטיקאי שמוכן להסכם הזה - אני מגיע אליו לטיפול !

לגבי הטענה שבגלל שיש כל כך הרבה גישות (יש למעלה מ - 300) וזה נכון שלגבי הרבה שאלות יש לנו גישות שונות, זה לא סותר את העובדה שלכל גישה יש ראציונל מבוסס שלפיו עובדים - מה שמוביל לטענה נוספת:

טענה שנייה - המדעיות של הפסיכואנליזה -  בסביבות 1900 כשהשיטה רק התחילה להתבסס, הייתה להוגה הגישה - זיגמונד פרויד יומרה מדעית שהתבססה על הפארדיגמה הרפואית של תקופתו, הוא אכן ראה את עצמו כמדען וחשב שתהייה לו אפשרות להוכיח באופן מדעי את הטענות שלו, אולם המדע כולו ובתוכו גם הפסיכולוגיה ואפילו הפסיכואנליזה, הכירו במוגבלות המחקר, כבר במחקריו של ניוטון הבינו שהתצפית משפיעה על התוצאות, שאין מדע מדוייק מלבד המתמטיקה - היות שברגע שהמציאות חודרת לתיאוריה היא מקלקלת את המודל הטהור, כך התפתחו אפילו בתוך הפסיכואנליזה תיאורטיקאנים שבוחנים אותה מכיוונים שונים - ישנם מחקרים פרקטיים, שעוסקים ב"מה עובד?", ישנם מחקרים לינגוויסטיים - שמתייחסים למדע הזה כמדע של הלשון - שהפסיכואנליזה מסייעת לנו להבין את שפת הנפש ועוד כהנה וכהנה גישות, שמתיחסות להיבטים "פנומנלוגיים" ולא דטרמניסטיים - כלאמר לאיך הדברים עובדים ולא למה.

טענה שלישי - האם טיפול ארוך מחוייב המציאות ?-  התשובה חד משמעית - לא.

מרבית האנשים לא מתאימים לטיפול פסיכואנליטי מלא, אפילו מטיפוליו של פרויד, למרות שמוזכרות יותר מ 300 הופעות של קטעים מתוך תיאורי מקרה שונים, ישנם מעט מאוד מטופלי שעליהם ניתן דיווח של טיפול מלא שהושלם.

כל מטופל בוחר לעצמו עד כמה עמוק הוא מוכן לרדת, כמה זמן הוא מוכן לשהות בתהליך הטיפולי - זה קשור להרבה שאלות -

כמה כסף עומד לרשות המטופל ?

כמה סבל גורם לו המצב הנוכחי ?

כמה סבלנות יש למטופל ?

בשבוע שעבר הקרנתי סרט שתיעד מפגש טיפולי יחיד שעשיתי עם מטופלת לפני 3 שנים, במפגש השתתפה המטופלת,

היא תארה את השינוי הדרמטי שעשתה מאז - בלי להמשיך בטיפול, אלא פשוט בגלל שהיא הבינה את הצורך לשנות בעקבות המפש.

אחד הצופים בקהל פנה אלי ושאל: "אם מפגישה אחת היא הצליחה להשתנות כל כך, אז למה אתם לוקחים אותנו לשנה שנתיים ואף שלוש ? (ברקע אחד המשתתפים הוסיף אני כבר 5 שנים...).

לא כל כך ידעתי לענות.

אבל המטופלת אמרה - שלמען האמת היא הייתה שמחה להכנס לטיפול מלא. האילוצים לא איפשרו לה, אבל זה עדיין משהו שנראה לה מאוד מתבקש.

 ישנם מטופלים שמגיעים ואומרים בצורה מאוד ברורה - אני רוצה לשנות משהו, אבל אני לא מתכונן להכנס לטיפול של שנים, האם אתה חושב שתוכל לעזור ?

במקרים האלו, אני מסביר במה ניתן לעזור בתהליך קצר ומה דורש תהליך ממושך יותר. 

זה לא סתם שאת צודקת בטענותיך - פרויד טען שהפסיכואנליזה היא אחד משלושה מקצועות בלתי אפשריים (השניים האחרים הם חינוך ופוליטיקה). עוד הוא טען והוסיף שתהליך אנאליטי דומה לטיפול בחומרי נפץ מסוכנים.

ולכן הדרישה הברורה שלו היתה שמי שרוצה לטפל באחרים עליו לעבור אנליזה בעצמו. יותר מזה - פרויד טען שעל המטפל לעבור אנליזה נוספת כל מספר שנים.

האם בשל כך יש למנוע את שיטת הטיפול הזאת?

אני חושב שאם יותר מטפלים היו מאמצים את הגישה של פרויד ושל פרנצ'י ומספרים למטופלים כי מדובר בתהליך קשה, ארוך ומורכב ושאי אפשר להתחייב בו על הצלחה אלא המטופל צריך להחליט בעצמו אם הוא מוכן לקחת את הסיכון, ייתכן והיתה נחסכת עוגמת נפש ממטופלים רבים. לא כל אחד יכול וצריך לעבור התנסות אנליטית.

כדאי להזכיר שהקלת הסבל איננה ולא היתה המטרה העיקרית של הטיפול האנליטי אלא היכולת להתמודד עם קשיי החיים עם מנגנוני הגנה נוקשים פחות, ועם מודעות יותר גדולה לתהליכים הלא מודעים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו.

הפסיכולוגיה הקלינית כמוסד של שרותי הבריאות, אימצה מצד אחד את הפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית כשיטת הטיפול העיקרית (בנוסף לטיפול התנהגותי) ואולם הזניחה את הדרישות החמורות של הפסיכואנליזה לכך שמטפל יעבור אנליזה. אנליזה איננה טיפול פסיכולוגי כפי שחושבים בטעות מי שלומדים פסיכולוגיה. אפשר לעשות טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה) ולהקל על הסבל על ידי טיפול בסימפטומים בלבד כמו שהולכים לרופא לקבל משכך כאבים,  אבל כדי להשיג שינוי יש צורך בתהליך שלוקח זמן ורב המקרים התוצאות שלו מאפשרות שינוי אמיתי של מבנה האישיות ושל מנגנוני ההגנה. מדובר בתהליך שדורש יכולת אתית גבוהה ביותר מצד המטפל. זה לא משהו שלומדים בשום קורס ולכן ההנחה שיש גורם כלשהו שיכול להסמיך מטפלים היא אשליה. גם פרויד וגם לאקאן טענו שאנליטיקאי הופך להיות כזה דרך האנליזה האישית שלו ודרך הרצון שלו.

אלון האס ראשית תודה על תגובתך המקיפה. 

.

ועתה לעצם הדיון- אתייחס לנקודות אחדות בתגובתך על מנת לחדד את מהות הפוסט שהעליתי וכוונתו - 

.

"הביקורת הזו היא כוללנית מאוד וגורמת לפגיעה בציבור מטפלים גדול ומכובד. המכון הפסיכואנליטי, הוא אחד המכונים היותר רציניים שקיימים. הביקורת שמוטחת כאן היא אוסף של כל הטעויות האפשריות של מטפלים...וכאילו מקור הטעויות האלו הוא הגישה הטיפולית... 

.

הביקורת שהצגתי כאן אכן מגמתית וזו מגמתה- לחשוף את ההיבטים השליליים והבלתי אתיים שבטיפול נפשי פסיכודינמי אשר אין נוהגים לדבר אודותיהם באופן גלוי ואשר מתוך אינטרס פסול מעדיפים המטפלים להסוותם ולהסתירם ממודעות הפציינטים/צרכנים (למען איזון התמונה אסייג ואומר כי ודאי ישנם גם היבטים חיוביים מסויימים לטיפול, אך בטוחני כי הללו מקבלים גושפנקה מספקת מאנשי המקצוע ובכל אופן הם אינם עניינו של הפוסט  הנוכחי)..

.

עם כל הכבוד לכבודם של ציבור המטפלים הפסיכואנליטיים, מטרתה של ביקורת זו הינה לשים בראש סדר העדיפויות את כבודם של ציבור המטופלים דווקא. שהרי הם הצרכנים כאן , והם המצויים בעמדה הפגיעה יותר בתוך מצב עניינים נסיבתי זה. כבודם של המטפלים במקומו מונח ולא הם המותקפים אישית כאן אלא טענותיי מופנות כנגד השיטה שהם מוכשרים ואמונים עליה, ואשר היא ,כגולם הקם על יוצרו, מיושמת כ'מנהגה בקודש', הפכה מובנת מאליה יתר על מידה. השיטה נעשתה לסממן זהות של הענף הטיפולי הנ"ל (המרחב היחידי עלי אדמות שבו 'שעה' שווה 50 דקות) ואיבדה את זיקתה לשאלה המהותית- האם כללים וטקטיקות אלה אכן משרתים את טובת המטופל ומקדמים את רווחתו הנפשית? .

דיברתי בדבריי על הגישה בכללותה ולא על טעות אפשרית שעלולה להיעשות בידי מטפל ספציפי, משום שלעניות דעתי הנזק הפוטנציאלי אכן טמון בעצם הגישה ונגזר מן האופן בו היא מיושמת ונאכפת בצורה שיטתית בכל פעם מחדש. אין מתאימים את הטיפול לצרכי המטופל המסוים אלא מצפים מן המטופלים לסגל עצמם לשיטת הטיפול מתוך כניעה ובאמצעות נטיעת רושם שווא ששיקולי מומחיות מצויים ביסוד העניין - זאת בשעה שיבחין כל בר דעת בעל שכל ישר כי הקפדה יתרה על המסגרת מאפשרת ניהול עסק מקצועי נוח עבור מטפלים ובאה לשרת עניין זה (דוגמא גרוטסקית ביותר לכך הינה חוק הפגישה המבוטלת-משולמת שעדיין נאכף ע"י מטפלים מסויימים). 

.

  הפרשנות שלי לפוסט כולו הוא:"החוויה שלי לגבי טיפול פסיכואנליטי - היא שהטיפול הזה היה כואב והרסני, יש לי ביקורת קשה מאוד לגבי המטפל שעסק בטיפול למילוי צרכיו האישיים וניסה עלי ניסיונות אכזריים."

.

 אני דוחה על הסף את התרשמותך כאילו מדובר בחריצת דין אינדוקטיבית מצידי אשר נשענת על התנסות פרטית ושלילית בטיפול לא מוצלח ותו לא. הריני להבטיח לך כי בטרם גיבשתי את מסקנותיי בצורה גורפת שכזו, דאגתי להשכיל עצמי באופן נרחב אודות שיטת הטיפול הפסיכותרפי בגישה אנליטית (זו גם הסיבה שהתייחסותי ממוקדת ספציפית לתחום זה ולא נוגעת לתחומים טיפוליים אחרים שכן איני מכירה אותם מספיק). דאגתי להעמיק את בקיאותי ולאתר עדויות רבות של מטופלים אשר חוו במסגרת טיפול נפשי בגישה לעיל חוויות מסבות סבל של תלות עזה שהובילה לפגיעה ברווחתם הנפשית ולעיתים אף להעצמת התנהגויות הרסניות.  מקרים מעין אלה מוכרים למטפלים היטב ואינם נדירים כלל.  

.

"האם טיפול ארוך מחוייב המציאות ?-  התשובה חד משמעית - לא" 

.

אני מסכימה לחלוטין עם קביעתך זו. אולם מניסיוני למטפלים פסיכודינמיים יש אינטרס מובהק והעדפה ברורה לבצע טיפולי אורך ממושכים (הנפרשים על פני שנים) שכן שום עבודת עומק אשר מבקשת לגעת ברבדים נפשיים מוקדמים (ביטוי למצבים מנטאליים ראשוניים באדם הבוגר) לא מסוגלת להבחן באופן יסודי תוך פרק זמן קצר. לעניות דעתי התרחשות כזו עונה הרבה יותר על צרכיהם וסקרנותם של המטפלים כחוקרי נפש  המפיקים דוחות על "ממצאיהם" במסגרות לימוד והכשרה שונות, מאשר על האינטרס של המטופל לשפר את רווחתו הנפשית, שכן דווקא במצבים אלה תחושות מחלחלות של תלות נוטות להתעצם. 

.

ההיבט הפסול מבחינה אתית צרכנית הוא ברור- מטופלים באים בציפייה שהמטפל יעזור להם. הם נשארים לא משום שציפיותיהם נענו אלא על אף תסכול רב וחוסר שביעות רצון הם נשארים כי מערכת ההקשרות שלהם הופעלה ותועלה כלפי דמות המטפל ופיתחו בעקבות כך תלות שאינם מצליחים להשתחרר ממנה, ממש כמו התמכרות.  לא אחזור על תיאור מפורט של תהליך זה שכן הדברים מוצגים  בפוסט הפותח, רק אשוב ואציין כי מציאות זו הנה בלתי אתית בעליל, שכן הלכה למעשה מטפלים פסיכודינמיים אינם נושאים באחריות כלשהי להשפעות המזיקות של הרגרסיה ושל הטיפול בכלל על מטופליהם, על אף ידם המכוונת בדבר.    .

.

-------------------------------------------------------------------------------------------

.

  למען הסר ספק שלא מדובר במקרה בודד ויוצא דופן אלא בתופעה שכיחה למדי בטיפול אציג להלן מספר ציטוטים מרחבי הרשת מפי מטופלים שתארו חוויות רגרסיביות דומות שהיה בהן משום פגיעה ברווחתם הנפשית : 

.

 "אני בטיפול כבר כמה שנים טובות(או קצת פחות טובות),לא הצלחתי להתקדם או למצוא פיתרון לבעיות שאיתן הגעתי לטיפול , מה שכן "רכשתי" לעצמי זה תלות נוראית במטפלת שממש מרגישה לי כמו סוג של נכות, אני לא מבינה איך ולמה זה קרה הרי חייתי לפני בלעדיה איך היא הפכה להיות המהות לחיים.מה אפשר לעשות שזה יפסיק להיות כל כך חזק ונוראי כי אני מרגישה שזה תוקע לי את החיים במקום להקל עליהם(ואל תמליצי לי לדבר איתה-כבר כמה שנים שאנחנו מדברות על זה וזה רק מתחזק)."

.

"אני לא יכולה להישאר בטיפול כי הנזקקות שיוצאת ממני שם היא כל כך גדולה וחזקה שאף טיפול לא יוכל להכיל ואני לא למדתי עד כה לווסת את אותה נזקקות.
בסוף יוצא שהמטפלים מאשימים אותי על כך שאני כל כך נזקקת, שאני לא יודעת להיות בגבולות, שאני זקוקה לקשר גם בין הפגישות וזה מפריע להם. המטפלת הציעה שאמשיך להגיע אבל אני מקווה לעצמי שלא אפנה יותר לטיפול כי אני יודעת את חוסר התכלית שיש בכך עבורי, שאני לא יכולה להסתדר עם מקום כזה."

.

"שלום לכולכן,אני גם מרגישה אחרי 3 שנים בטיפול שהמצב רק החמיר ושהתלות הזאת במטפלת דיי השתלטה לי על החיים , אני לא כועסת עליה ואני בטוחה ברצון שלה לעזור, אבל אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם זה מצד אחד ואין לי יכולת לעזוב את הטיפול כשהתלות כל כך חזקה מה שמשאיר אותי באותה נקודה.
.מרגישה שהחלפתי את החיים בטיפול.
אני ממש לא מחפשת אשמים במצב רק דרך לצאת ממנו."

.

"גם אני נמצאת בטיפול (אמנם רק שנה) אני חושבת שעברתי תהליכים מאוד מואצים בשנה הזאת. בשנה הזאת הספקתי להיקשר למטפלת בצורה תלותית, לשחזר את המערכות היחסים המוקדמות שלי איתה בטיפול, לחוות אותה כאובייקט מיטיב וגם כאובייקט פוגע ודוחה (אותי, לא בפני עצמו).סביב כל ההבנות האלו על משפחתי ובהתאם גם על הקשר הטיפולי נכנסתי לדיכאון ואני מטופלת תרופתית.
היום אני עומדת בפני פרשת דרכים בה אני צריכה לבחור אם להישאר בטיפול ולהמשיך לפנטז על הסיום המוצלח, היציאה מהתלות והרגרסיה וההפנמה של יחסי אובייקט טובים יותר כמו שקראתי בכל כך הרבה תיאורי מקרה, או לברוח כל עוד נפשי בי?"

.

"אני חייבת להיות אמיתית איתך - את חייבת לעזור לעצמך ולעזוב.
אני הפסדתי ככה שש שנים מחיי, על "אוננות ורבלית".
זה טוב מבחינה כספית למטפלת שתישארי, זה לא טוב לך -את צריכה לגדול, להתפתח ובטיפול את קופאת על השמרים. תאמיני שבדיעבד זה יעשה לך רק טוב.
בגלל זה, אני נגד טיפול ובעיקר טיפול דינאמי שמשמר תלות ואינו מציע פתרונות מעשיים למטופל, רק "דלקת ורבלית" חמורה מאוד.נוסי על נפשך! מניסיוני."

.

"במהלך השנה בטיפול עברתי רגרסיה, חוויתי וחווה דיכאון והתחלתי לפגוע בעצמי. כל זה לצד מערכת יחסים חמה ואוהבת עם המטפלת. בשלב מסוים של הטיפול הבנתי, דרך מסרים לא מילוליים,שמפריע לה שאני שולחת לה מדי פעם הודעות.לאורך יותר מחודש היא שבה וטענה שהיא שמחה שאני יכולה להיעזר בה אבל לי הייתה תחושה חזקה שזה מפריע לה ולא נעים לה להגיד לי את זה. לבסוף גרמתי לה להודות שזה לפעמים מפריע לה מאז הקשר נהיה ממש בלתי נסבל עבורי במובנים של תלות והיזקקות חזקה ותחושת פגיעה חוזרת ונשנית מהמטפלת. כמובן שאני יודעת איך קוראים לכל מה שעובר עלי, שזוהי העברה, שאני משליכה עליה ועל הקשר את האובייקטים המופנמים שלי, אני יודעת שרגרסיה היא שלב קריטי בויתור על העצמי המזויף שלי כהגנה ושממנה צריך לצמוח. אבל לאחרונה ממש התחלתי להרגיש שאני מאבדת את שפיותי. שהחלטתי לפרוש אבל היא אמרה לי שזה לא זמן מתאים לסיים את הטיפול והציעה שנעבוד על דברים שיחזקו אותי. אני רואה הרבה מטופלות כמוני, רואה שאותן תחושות נמשכות שנים והתלות לא נפסקת והתיקון לא מגיע.

.

"לפעמים אין  לי כוח להחזיק את הראש מעל המים ולהציל את עצמי ממצבי ההישמטות האלו. בעבר אמרתי לעצמי שאני צריכה לתת לעצמי ללכת עם התחושות האלו ולצנוח אבל זה הוביל רק להחרפה של המצב ועכשיו אני מנסה להילחם בהן אבל זה קשה. לא מצליחה להתנתק בצורה יעילה מכל המקומות האלו. הטיפול לקח לי את כל מנגנוני ההגנה ונשארתי חשופה. לתת לעצמי לצנוח או להמשיך להילחם?".

.

"בטיפול דינאמי קיים לדעתי חוסר סימטריה חסר פרופורציות: בשביל המטפל זו עבודה אבל בשביל המטופל זה החיים עצמם, הוא הופך להיות דמות משמעותית, "ה" דמות המשמעותית, ואילו המטופל רק חלק מהעבודה שלו. אצל המטפל הכל מרוכז לפגישה של 50 דקות, המטופל סוחב את הפגישות הטיפוליות (וסובל לעתים) במשך כל השבוע.
האם אין בכך רמאות מסוימת? משום שלמעשה אין כאן קשר אמיתי, וגם לא אהבה אמיתית, יש רק חוזה טיפולי.".

.

" לי יש תחושה כזאת שהטיפול לעולם לא יגמר .. אני לא מצליחה להרגיש שינוי חיובי שחל בי , רק תלות ענקית . גם אחרי 3 שנים אני לא מבינה את זה ."

.

"הפסיכולוג שאיתו אני נפגשת כבר יותר משנה וחצי לא מרשה לי להתקשר אליו בין הפגישות. וזה לא שאי פעם הצקתי בסה"כ התקשרתי אליו פעמיים או שלוש בכל הזמן הזה.
בפגישה האחרונה העזתי ואמרתי לו שהרגשתי לא טוב בעקבות פגישה קודמת ושקשה לי עם האיסור (המשפיל) הזה כי הייתי מאוד לבד. הוא הציע שנפגש פעמיים בשבוע לתקופה מסוימת.
הוא טען שלהתקשר אליו בין הפגישות קשור לרצון שלי להיות ידידה שלו, וזה מן ניסיון לשנות את הסטטוס של מטפל ומטופלת (או משהו דומה לזה) . האמירה הזו שלו גורמת לי להצטער מאוד על כל מיני דברים שאמרתי ולהרגיש מושפלת ונלעגת. זה גם לא ממש נכון לדעתי ואמרתי לו את זה. אולי זו ההתחלה של הסוף?"

.

הטיפול שלי הופך להיות כזה מעיק ובלתי נסבל.
פניתי לטיפול כי הרגשתי תקיעות בחיים, ועכשיו עם הטיפול אני מרגישה יותר תקועה.
היה בתוכי דברים חבויים שישבו שנים בשקט בתוך תוכי, הפכתי בתוך הטיפול לכזו קשה ובלתי ניתנת למגע. אני נחנקת.
אני מאוד תלויה בה. אחרי הטיפול מרגישה מאוד רע ו DOWN אחרי כל פגישה.

.

" אני כועסת כי יש תחושה שמרגישה לי לא הוגנת. אני מדברת על התלות של המטופל במטפל. התלות הזו שכוללת בתוכה מגוון רחב של תחושות, שלעיתים מנוגדות זו לזו. תחושות כמו- אהבה, הערכה עד כדי הערצה, רצון להיות תמיד קרובה, לדעת גם חיי המטפל/ת, רצון להוכיח שאני יכולה בלעדי הטיפול ועוד.
אני רואה את התחושה הזו עולה אצל המון מטופלים- בצורה גלויה או סמויה.
זו אחת התחושות שקשה יותר לשאת אותן.אני לא מבינה מדוע הטיפול כל כך מעודד את התלות הזו. אם התלות הזו גורמת למטופל להיות שקוע במחשבות על הטיפול, לרצות כ"כ להיות קרוב למטופל (דבר שאינו מציאותי), אז בשביל מה?
זה סתם כואב ומקשה. מטפלים שהאחריות שלהם לדאוג לרווחת ולטובת המטופלים, אז למה לא פועלים מראש שזה לא יקרה? "

.

" אני נמצאת בטיפול כבר כמה שנים ואני מרגישה שהתלות בטיפול קצת השתלטה לי על החיים , מה עושים במצב שכזה ? ואיך יוצאים מתלות /אובססיה לטיפול ?"

.

" האמונה הקולקטיבית בנרטיב הזה : "רגרסיה מאפשרת חשיפתו של ה'אני האמיתי'" (מי קבע?) יכולה לגרום לנו בלי לשים לב לחשיפה לחוויה מזיקה משום שאנחנו מאמינים בירידה לצורך עליה. אנחנו לא נפקיר את עצמנו בחיי יום למצבים שמסכנים אותנו. אבל אנחנו מאמינים כאילו בטיפול זו נחיתה עם מצנח. כאילו כל נפילה היא באמת מרופדת. ויש בכך לדעתי סיכון גדול שלא מוזכר אף פעם בשום טיפול"

צטט: ירון אבני 2010-02-27 14:43:13

זה לא סתם שאת צודקת בטענותיך - פרויד טען שהפסיכואנליזה היא אחד משלושה מקצועות בלתי אפשריים (השניים האחרים הם חינוך ופוליטיקה). עוד הוא טען והוסיף שתהליך אנאליטי דומה לטיפול בחומרי נפץ מסוכנים.

ולכן הדרישה הברורה שלו היתה שמי שרוצה לטפל באחרים עליו לעבור אנליזה בעצמו. יותר מזה - פרויד טען שעל המטפל לעבור אנליזה נוספת כל מספר שנים.

האם בשל כך יש למנוע את שיטת הטיפול הזאת?

אני חושב שאם יותר מטפלים היו מאמצים את הגישה של פרויד ושל פרנצ'י ומספרים למטופלים כי מדובר בתהליך קשה, ארוך ומורכב ושאי אפשר להתחייב בו על הצלחה אלא המטופל צריך להחליט בעצמו אם הוא מוכן לקחת את הסיכון, ייתכן והיתה נחסכת עוגמת נפש ממטופלים רבים. לא כל אחד יכול וצריך לעבור התנסות אנליטית.

כדאי להזכיר שהקלת הסבל איננה ולא היתה המטרה העיקרית של הטיפול האנליטי אלא היכולת להתמודד עם קשיי החיים עם מנגנוני הגנה נוקשים פחות, ועם מודעות יותר גדולה לתהליכים הלא מודעים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו.

הפסיכולוגיה הקלינית כמוסד של שרותי הבריאות, אימצה מצד אחד את הפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית כשיטת הטיפול העיקרית (בנוסף לטיפול התנהגותי) ואולם הזניחה את הדרישות החמורות של הפסיכואנליזה לכך שמטפל יעבור אנליזה. אנליזה איננה טיפול פסיכולוגי כפי שחושבים בטעות מי שלומדים פסיכולוגיה. אפשר לעשות טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה) ולהקל על הסבל על ידי טיפול בסימפטומים בלבד כמו שהולכים לרופא לקבל משכך כאבים,  אבל כדי להשיג שינוי יש צורך בתהליך שלוקח זמן ורב המקרים התוצאות שלו מאפשרות שינוי אמיתי של מבנה האישיות ושל מנגנוני ההגנה. מדובר בתהליך שדורש יכולת אתית גבוהה ביותר מצד המטפל. זה לא משהו שלומדים בשום קורס ולכן ההנחה שיש גורם כלשהו שיכול להסמיך מטפלים היא אשליה. גם פרויד וגם לאקאן טענו שאנליטיקאי הופך להיות כזה דרך האנליזה האישית שלו ודרך הרצון שלו.

 

.

תודה ירון.

דבריך מחזקים את נקודתי.

 

תרמתי לך 2 מהציטוטים שהשתמשת בהם (שנלקחו מהפורום של פסיכותרפיה באתר "דוקטורס") ואני חשה שיש לי אחריות אמנם קטנה מאוד אבל בכל זאת...

הדברים שכתבתי נכתבו מתוך מצוקה, למרות שנכתבו לא מזמן כרגע אני לא כל כך מחוברת או מסכימה לתוכן שלהם – כנראה שעבר לי.  אני נמצאת באותו טיפול שבגנותו את כותבת, כבר כמעט שנתיים, זה טיפול קשה, לא רק בגלל המסגרת של הטיפול הפסיכו דינאמי , אלא בעיקר בגלל רקע קשה, אני שייכת לאותם אנשים שגדלו במשפחות דפוקות יותר מהרגיל, שהיו (ונשארו במידה מסוימת) ילדים מוכים/דחויים/מנוצלים מינית /מוזנחים וכיו"ב , שלמרות תפקוד סביר נושאים מטען כבד של הפרעות ובעיות על רקע רגשי, ההתקשרות הבעייתית מלכתחילה  מקשה על יצירת קשר טיפולי, חוסר אמון בסיסי בזולת/עולם/בעצמי ועל עוד הרבה דברים אחרים ומכאן נבעה המצוקה שלי והפניה לפורום (שבמקרה שלי עוד הגבירה את המצוקה, בגלל אותם קשיים שציינתי, זה יכול להיות נושא מעניין למחקר – "תהליכי העברה של הפונים לאתרי תמיכה נפשית באינטרנט") .

אני מסכימה איתך לגמרי לגבי הדברים שצריכים להיאמר "האזהרות" השונות בזמן שעושים את החוזה הטיפולי כאשר פונים לטיפול מהסוג הנדון, באופן אישי אני לא חושבת או יותר נכון מקווה שאין לאף אחד כוונה זדונית להונאה, יחד  עם זאת, ושוב אני  חוזרת אל המקרה הפרטי שלי, לא תמיד אפשר לצפות לאן יוביל הטיפול (וזה קורה לי כל פעם כשאני לוקחת את האוטו שלי לטיפול במוסך).

דיון מרתק.

בהודעה המקורית גם אני שמעתי המון כאב, אכזבה וייאוש מהטיפול ומהמטפל.

מקווה שהייתה גם חוויה מתקנת, משהו מאחה ומרפא.

שרית

בין ויכוח ראציונלי להכרעה ריגשית:

התגובה של בלומה הבהירה משהו מאוד משמעותי -

הפוסט המקורי כאן, הוא מדהים ביכולת הרטורית שלו,

ברור שהייתה למידה מעמיקה של הנושא ושיש יכולת ארגומנטציה שלא הייתה מביישת אף עורך דין.

בתור מי שעוסק גם בתורת השיכנוע, למדתי על בשרי, שאפשר לשכנע בכל דבר,

אבל השאלה הבסיסית היא במה אני מאמין ?

כאן נראה שקודם הגיע האמונה שהטיפול הפסיכואנליטי הוא רע ועל בסיס זה נלמד כל החומר -

כמו קטגור, שקודם כל מחליט שהנאשם אשם וכל הלמידה שלו היא רק להוכיח שהוא אשם,

מבלי לבחון - האם זו האמת.

הדוגמה של הדוברת לפני, המחישה - שהשימוש בדברים שלה, היה בניגוד גמור למה שהיא חשה כעת.

הדוגמה הזו משמעותית - כי הרבה פעמים אנחנו בשלב מסויים חשים מה שאת חשה כנגד הגישה הזו,

אבל לאחר שיש הצלחה נרגיש בדיוק ההיפך.

כל הביקורת על הזרם הפסיכואנליטי, מוכרת לי היטב,

להערכתי אין זרם שזכה לכל כך הרבה גינויים כמו הפסיכואנליזה,

מאידך - גם לא היה זרם שזכה לכל כך הרבה חסידים ומוקירי תודה.

באופן אישי, אני רחוק מהזרם הזה,

לשאלתה של הדוברת האחרונה, בטיפול בהפרעות דיסוציאציה, למשל, ברור לי עד כמה הגישה הדינאמית היא מסוכנת,

בדיוק שם יכול להסתיים טיפול בחוויה כמו זו.

העבודה שלי עם הפרעות דיסוציאטיביות לימדה אותי עד כמה חשוב להציג כל הזמן למטופלים את הרציונל הזה -

בדיוק כמו שפרנצ'י שהוזכר כאן לימד את הפסיכואנליטיקאים.

זכור לי כמה כעס עלה באחד מהטיפולים האלו,

כאשר בפגישה הראשונה הבהרתי ש"ידוע לי שבטיפולים מסוג כזה יהיו הרבה שלבים קשים, שבהם את תחווי אותי כשלילי, יחד לכן, אני רוצה שמראש נסכם שמעלים את זה כאן כשזה מגיע - על מנת שאוכל להציג את חלקים האחרים של התמונה."

בחלק מהטיפולים האלו - ממש עשינו רשימת הצלחות בזמני הגאות,

שהייתי צריך לשלוף אותם בזמני השפל - כי באותם רגעים, התחושה היא של ייאוש מהכול -מעצמה, מהטיפול וגם ממני.

 האירוניה היא - שהזעם הראשון של המטופלת שהצגתי בפניה בצורה הזו את הדברים היא -

על הצגת הדברים - היא ביטאה את הזעם הזה,רק כשחשה מספיק אמון - ואמרה בגיחוך - איך חשבת שאתה כבר יודע הכול...

לא הבנתי על מה היא מדברת - היא הבהירה - "אתה למדת איך מטפלים בנפגעות תקיפה מינית ואתה שם את התיאוריה שלך במקום לראות אותי !"

כפי שאמרתי גם בתגובה הראשונה - אני רואה את זה כאבדן אמון,

לכן אני מאוד מקווה עבורך שתהייה לך חוויה מתקנת, שתצליחי למצוא את אותו המטפל שיוכיח לך שאפשר להרוויח מטיפול - אפילו בגישה הפסיכואנליטית. 

אפשר להגיד את זה על כל איש מקצוע.

אפשר להגיד זאת על מורים שהרי ידוע שלא כולם מצוינים ויש כאלה שגורמים נזקים גדולים לבטחון העצמי של הילדים.

אז מה?! לא נשלח את הילדים לבית הספר? האם כל המורים רעים? האם כל המורים טובים?

ומה לגבי רופאים? יש כאלה ביניהם שגם שונאי אדם, שחוקים, אגוצנטרים, מנוהלים ע"י האגו שלהם וע"י תאוות בצע. יש אפילו רופאים שמטרידים מינית. אז מה? כל הרופאים הם כאלה?

האין רופאים שעוסקים במקצוע שלהם מתוך שליחות, אהבה ומקצועיות?

עם כל הכבוד אי אפשר להכליל. לא כולם רעים ויש כאלה שבאמת אכפת להם .

אם פגשת איש טיפול שלא נאה בעינייך, קומי והחליפי אותו. באותה הדזמנות אמרי לו גם מה דעתך על אופן התנהלותו.

בדיוק כמו שהיית מחליפה מוסכניק לא טוב / מורה פרטי לא מקצועי ועוזרת בית שלא עושה את עבודתה כמו שצריך.

קשה לי מאוד עם הכללות.

אך לפני כשבוע נסערו כל כלי התקשורת מחשיפת הנזק הנפשי שנגרם על ידי איש אמון שיש לו השפעה מנטאלית מרחיקת לכת על ציבור שלם של צעירים. האם נכריז ללא עוררין שכל נושאי תפקידים דומים הם כמוהו?

זהו כתב אישום נוקב, בהיר ואמיץ אל מול השיטה הפסיכודינאמית.

אני מסיר את הכובע בפני הכותבת על השירות שעשתה לציבור בחיבור הזה שראוי להקרא ברבים ואף להלמד.

אני דוחה מכל וכל את הנסיונות הכמו-מנחמים של המגיבים הקודמים, להציג את דברי המחברת כאילו היו אלו מבוססים על חוויתה האישית והעגומה, וכי זהו מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל. על בסיס נסיוני האישי כמטופל בעבר בשיטה הפסיכודינאמית אני מזדהה עם כל מילה. אני מציע לקהל המטפלים המכובד, הידוע כציבור הבוחן את מניעיו הפנימיים ללא פשרות, להאזין לדברים ולבחון אותם בכובד ראש תחת שיציג התנגדות אינסטינקטיבית.  

אשטח את נסיוני כאן בכדי לתת אישוש וחיזוק לדברים:

אל הטיפול הגעתי במצב של דכאון קליני חריף וחוסר תפקוד. הגעתי מתוך נכונות מלאה להפקיד את עצמי בידי המטפלת ולעשות כל שידרש על מנת להקל על סבלי הבלתי נפסק.הבהרתי כי מטרתי היחידה בטיפול היא טיפול בדכאון וכי אני מבקש טיפול מכוון מטרה ומהיר ככול האפשר.

הקשר הטיפולי נוצר והתבסס על כבוד ואמון הדדי. כתוצאה ממחוייבותי המלאה לטיפול, לא רק שלא העמדתי התנגדויות מדעת, אלא שלא אחת הייתי קוטע משפט שלי ופוסל אותו כנסיון לכיסוי רובד עמוק יותר תוך שאני מבקש להגיע לשורש הדברים ולא לכחד דבר מהמפגשים הטיפוליים. לשיחות הטיפוליות הקדשתי את מלוא תשומת הלב שלי, לא רק בעת המפגשים, אלא לאחר מכן, כשאני מבקש לאמץ לעצמי את אשר עלה במפגש מתוך נסיון להחלים. את כללי הגבולות ו"הסטינג הטיפולי" אימצתי מיד כלשונם ובלי עוררין מתוך אמונה כי יש תבונה בת שנים מאחוריהם.

במפגשים הראשונים ביקשתי לדעת את התשובות לשאלות שתפשתי כלגיטימיות בעת מתן סיוע מכל סוג שהוא: מה הסיכוי שהטיפול יעזור? איך הוא עובד? כמה זמן זה יקח? מה אעבור בדרך? האם יש פוטנציאל לנזק או רק לתועלת? ועוד. כל אלו לא זכו למענה כלל או למענה עמום ביותר. ההתמסרות לטיפול בשעה של הזדקקות נואשת לסיוע תוך חוסר יכולת להסתמך על מידע קונקרטי היתה קשה מאד עבורי. ואולם, מכח רצוני דחקתי בעצמי להסיט "התנגדויות" אלו בכדי להתמסר לטיפול.

ככול שהמפגשים נמשכו, עלתה מידת האמון ואיתה מידת הפתיחות והחשיפה של עולמי הכמוס והאינטימי ביותר. במקום זה עלתה המשוכה המשמעותית השנייה עימה נאלצתי התמודדתי תוך תסכול עצום: החוסר הסימטריות של יחסינו. רציתי שהמטפלת תטפל בי מתוך דאגה כנה לשלומי, ולא כמעשה התלוי בדבר, קרי תשלום, ואף שרציונאלית תפשתי את ההכרח בתשלום משיקולי פרנסה, הרי שהרגש מאן לקבל את העובדה שלו לא היו בידי המזומנים, הדמות האמפטית שלמולי לא היתה מוכנה עוד להקשיב לצפונות ליבי. (ועל כך הרחבתי בדיון הבא וגם בזה. גם בדיון זה חשתי שהמטפלים מיהרו להתגונן בטרם שקלו את הדברים הנוגעים למקצועם, לעומקם). גם טלטלה רגשית זו צלחתי.

רגשותיי למטפלת הלכו והתחממו. ראיתי בה יותר ויותר דמות אם ורציתי באהבתה. המציאות שלי כללה יותר ויותר שיחות עימה במחשבתי, מה היתה אומרת לו אמרתי כך, ואיך הייתי עונה לה, ומה היה אומרת לזאת - שיחות שלמות בראשי. התלוצצתי בפניה באחד המפגשים שבכך שאני מקיים את המפגשים בראשי אני חוסך כסף רב. אלא שה"שיחות" הללו הלכו ותפסו חלק נכבד יותר ויותר מיומי. אט אט הפכו הימים בין פגישה לפגישה להמתנה מייסרת ומיוחלת למפגש הבא, לפורקן הרגשי, לדמות האם שכה אוהבת אך חס וחלילה לא מחבקת. עולם של צרכים, ניגודים ומכאובים, על רקע דכאון קליני משתולל במלוא עוזו. התחלתי להתפרק. מצבי הנפשי החמיר. המטפלת הגיבה על ההחמרה וההזדקקות שלי אליה בהעלאת תדירות המפגשים לפעמיים בשבוע. אחר כך לשלוש פעמים בשבוע. ואחר כך לארבע פעמים. מיותר לציין שבשלב זה ההוצאות הכספיות הכבדות התגלגלו על הוריי, בשל חוסר יכולתי לעבוד, לא כל שכן לעמוד בסכומים של אלפי שקלים בחודש.

המפגשים הפכו משיחות לגעיה חסרת מעצורים של בכי ללא שליטה. חשתי פיסית ברע. פעם אחת כמעט והתעלפתי. ברגע אחד ומכונן של שבר, התחלתי להגות במותי, ומאותו רגע והלך הלכו מחשבותיי וסבבו בקביעות סביב התאבדות. כל כולי שיוועתי לעזרה, לנחמה ולמשמעות. בילבלתי לגמרי בין הקשר הטיפולי המלאכותי עם קשריי עם משפחתי, וזו החלה מראה סימני דאגה הולכים ורבים לנוכח מצבי בעודי מתמוטט והולך למול עיניהם. הם החלו בעדינות להציע שאולי אפסיק את המפגשים. על הצעות אלו הגבתי בזעם, תוך שאני מתריס בהם שהם אינם מבינים את טיב הקשר ביני לבין המטפלת ועד כמה היא חיונית להחלמתי.

יום אחד, בצאתי מעוד מפגש טיפולי שהפך הלכה למעשה לחיי, אל העולם שמחוץ לו, שהפך חסר משמעות לחלוטין, החלטתי שאני הולך להתאבד. ישבתי ברכבי שעה ארוכה, בוהה ללא מטרה ברורה ושקלתי את פרטי המעשה לפרטיהם. גלישתי המתמדת אל עבר התהום האחרון היתה כפסע מהתרחשות. בנקודה זו, משהו בי, קטן וצלול פקח עיניים ואמר "לא עוד!". במפגש שנערך למחרת פרעתי את חובותיי בטרם עת למטפלת המופתעת כבר בתחילת הפגישה. הודעתי שאני מפסיק את הטיפול, שהוא מזיק לי וכי הוא הפך מטיפול בבעיה - לבעיה עצמה. המטפלת ההמומה וידאה כי אמנם קיבלתי החלטה שקולה, הבטיחה את זמינותה במקרה ואשנה את דעתי, ואז שחררה אותי מאהבתה הכה מזיקה.

עברה שנה מאז אותה עזיבה. מחלתי נמשכה אך הוטבה משמעותית עם הפסקת הטיפול. כיום אני מטופל בפסיכותרפיה קוגניטיבית (CBT) וב-NLP. ככול הנראה בזכות אלו אני זוכה בימים אלו לשיפור ניכר במצבי (כפי שאני מתאר בבלוג שלי המוקדש כולו לחווית הדכאון שלי)

כשהגעתי למטפלת לראשונה למטפלת הפסיכודינאמית וביקשתי טיפול מוכוון התמודדות עם דכאון וקצר מועד, זו לא גילתה את אזני כי CBT הינה הגישה אותה למעשה ביקשתי. כמו כן היא מנעה ממני את העובדה כי קיימם מחקרים שונים הגורסים כי טיפול פסיכודינאמי ותהליך הרמינציה שבו עשוי להרע את מצבם של חולי דכאון. כהדיוט, כפציינט, כאדם בסבלו, לא ידעתי לנקוב בשמו המקצועי של הטיפול בו רציתי, אולם ידעתי להגדיר מה רצוני, ולא זאת קיבלתי. תחת זאת, כמו שכתבה המחברת, קיבלתי תהום של מכאובים שלא לצורך, הוצאתי סכומי כסף לא מבוטלים וקיבלתי טיפול אשר הלכה למעשה סיכן את חיי.

עוד גדושה הסאה שלי, אך כבר כתבתי די לתגובה אחת.

בר רבב יקר, 

הסיפור כואב וממחיש בעיה.

הוא לא מאשר את הטענה בגנות הפסיכותרפיסטים הפסיכואנליטים.

צריך להבין - בתוך הגישות השונות, רוב הדוברים שהגיבו - רחוקים מהפסיכואנליזה,

השמירה שלנו על כבודם של הפסיכואנליטיקאים איננה אוטומטית ואיננה באופן של אמונה עיוורת.

כל אחד מאיתנו מכיר גם בביקורות הקשות אודות הפסיכואנליזה.

שתי הדוגמאות שהובאו הן עצובות ומעידות על כישלון בשני טיפולים שונים.

כאשר טיפול מסוים נכשל, ניתן למצוא הרבה הסברים והצדקות, בפועל, אם המטופל חש שהוא התדרדר,

שהוציא סכומי כסף גדולים ולא זכה להתקדמות, הרי שלא הושג ההישג המקווה.

היו לי מספר מקרים, שהגיעו אחרי טיפול פסיכודינמי/פסיכואנליטי ממושך והצליחו בתקופה קצרה יחסית לבצע שינוי שבכל אותה תקופה לא הצליחו ליישם. אולם, בבירור מעמיק של התהליך הקודם, תמיד זיהינו את האופן שבו הוא תרם להצלחת הטיפול הנוכחי - אחת המטופלות הגדירה את זה כחימום ארוך ומוצלח, שהביא אותה למצב של "להכות בברזל החם".

למקרה של בר-רבב, הטיול בדיכאון קליני, הוא אחד הטיפולים היותר מורכבים, המאבק בין הגישה הפסיכואנליטית לבין הגישה הקוגנטיבית בהוויוריסטית, הוא היום בחזית - המחקרים הפסיכולוגיים, לכאורה תומכים בהצלחת ה CBT גם בדיכאון וגם בחרדה, אלא שצריך להבין במה מדובר - הפסיכואנליטיקאי, נכנס לתהליך ארוך, שבו השאיפה ליצור שינוי מהיסוד, לשנות את האישיות - הCBT רואה את הסימפטום - דיכאון, חרדה וכדו' - כל היתר לא רלוונטי לטיפול מבחינת המטפל האחרון.

המחקרים עוסקים בשינוי הסימפטומטיים - מבחינת הדחיפות והאפקטיביות של השקעה כספית מול תוצאות, ברור שאי אפשר לבטל את היתרון הרב של ה CBT, אלא שמטופלים הצליחו להשלים טיפול פסיכודינמי/פסיכואנליטי, יכולים להעיד שהשינוי שהם עברו הוא שונה לחלוטין מהשינוי הסימפטומטי.

גם בטיפולים שבהם אני מעורב, ניתן הרבה פעמים היה "להסיר את הסימפטומים" באמצעות טכניקות קצרות מועד, לעיטים אנחנו משלבים טכניקות כאלו בטיפול, אבל מרבית המטופלים לא מסתפקים בהסרת הסימפטום -למרות שהוא ההיבט הגלוי -

למשל, מגיעה מטופלת שסובלת מחרדות, התקפי החרדה הופסקו לאחר שלושה חודשים, בכל זאת, היא המשיכה את הטיפול במשך 3 שנים, בתום הטיפול - היא חווה התקף חרדה נוסף - דומה לקודמים, אבל בלי הפרשנויות המוקדמות - פתאום היא מבינה שהיא כבר לא אותו אדם, שהיא צמחה ומסוגלת לעמוד מול הרבה מאוד דברים, באופן פארדוקסאלי, היא שמחה שההתקף הנוסף הגיע - פתאום הבינה את המסר שלו, את המשמעות הכל כך חשובה שכמעט ואיבדה בעת ש"ויתרה" על ההתקפים.

את המשמעות של ההתקף לא הייתה יכולה להפיק מהטיפול קצר המועד, רמת המודעות החדשה שאליה הגיעה איפשרה לה לשיים מחדש את המצב, לשלוט בו ולהכיר באופן שבו הוא מאפשר לה להתחבר לעבר שלה, לגוף שלה ולשפר את העתיד.

קצת קשה להבהיר את זה כאן, אבל באחד מסיפורי המקרים יש דוגמה כזו

לסיפורי המקרים