המקרה של בר רבב העלה משהו שאני חושבת עליו לאחרונה.

נראה שיש מקום בימינו, עם שפע טיפולים למיניהם, לסוג של "מתווך" שיפנה אנשים לסוג הטיפול שמתאים להם, עפ"י קריטריונים שהם מעלים.

אני מאמינה שהאדם יודע מה הוא צריך, אך הוא לא תמיד מכיר את ההיצע ולא תמיד יודע איך קוראים לזה.

ה"מתווך"ידע שמה שבר רבב מדבר עליו זה טיפול קוגניטיבי, וכשX תסביר שהיא מעוניינת בטיפול שמשלב בין פילוסופיה מזרחית לפסיכולוגיה מערבית הוא ידע לספר לה שיש דבר כזה טרילותרפיה וכו'.

מה דעתכם?

צטט: saritak 2010-03-02 12:11:57

המקרה של בר רבב העלה משהו שאני חושבת עליו לאחרונה.

נראה שיש מקום בימינו, עם שפע טיפולים למיניהם, לסוג של "מתווך" שיפנה אנשים לסוג הטיפול שמתאים להם, עפ"י קריטריונים שהם מעלים.

אני מאמינה שהאדם יודע מה הוא צריך, אך הוא לא תמיד מכיר את ההיצע ולא תמיד יודע איך קוראים לזה.

ה"מתווך"ידע שמה שבר רבב מדבר עליו זה טיפול קוגניטיבי, וכשX תסביר שהיא מעוניינת בטיפול שמשלב בין פילוסופיה מזרחית לפסיכולוגיה מערבית הוא ידע לספר לה שיש דבר כזה טרילותרפיה וכו'.

מה דעתכם?

גם "מתווך" כזה אינו חף מאינטרסים.

יכולים להיות כאן קשרים אישיים, יכולים להיות אינטרסים של הפניות תמורת עמלה חד פעמית או קבועה.

יש אינסוף שיטות ולעניות דעתי אין למתווך כזה את ההיכרות עם כל סוגי הטיפולים וכל סוגי המטפלים. במיוחד שהיום כל אחד יכול להמציא שיטת טיפול ולהסמיך את עצמו.

בדיון הזה, קשה לי תחושת הקורבנות.

תחושה שהמטפל לוקח אחריות במקום המטופל ו"הורס" למטופל את החיים.

עם כל הכבוד כל אחד הוא בסופו של דבר אדון לעצמו ולא משנה אם מי שהרס את החיים הם הגרוש / גרושה, האמא / האבא, המוסכניק או המורה של הילד.

אני מדברת מנסיון כי כעובדת סוציאלית בלשכות רווחה שמעתי כל כך הרבה פעמים שאני אשמה כאשת מקצוע שאדם אלמוני לא שילם את המשכנתא ולכן מפנים אותו מביתו.

אני אשמה בכך שיש בעיות ביחסים בתוך המשפחה של פלוני.

ובכלל אשמה בכל צרות העולם ותחלואיו.

הכי נוח היה להפיל עלי את האשמה על תפקודם הלקוי של אנשים ואני חייבת לציין שגישה כזאת לא מקדמת אף אחד לשום מקום.

על כל אחד מוטלת האחריות (גם אם הוא נמצא במצב של הזדקקות ונזקקות) לקחת קצת אחריות על החיים שלו, לבחון האם העזרה שמוגשת לו אכן מתאימה לו ואם לא להחליף אותה. זאת אני אומרת גם אם יש תלות בבעל המקצוע.

כל אחד פונה לכל איש מקצוע מתוך מצב של מצוקה (הרכב לא מניע, מישהו חולה, יש פיצוץ בצינור, או הילד נכשל במתמטיקה) אם איש המקצוע לא נותן מענה, במקום לפתח בו תלות - תחליפו אותו.

גם אני באופן אישי פניתי בעבר לטיפול דינאמי. ברגע שהרגשתי שהמטפלת לא נותנת מענה לבעיותיי ומצוקותיי, מנסה ליצור אצלי תלות מכוונת בה, מורחת את הטיפולים ועוד... פשוט אמרתי לה "תודה רבה , שלום ולא להתראות".

לא האשמתי אותה, אלא הבנתי שהשיטה  / או המטפלת פשוט לא מתאימים לי והמשכתי הלאה.

רק טוב יצא מזה.

 אני מציעה לכולם שגם אם המצב הנפשי והרגשי קשה ולא יציב, לא להסחף לתוך תחושת הקורבנות ולהשתדל לקחת אחריות גם אם זה קשה. בסופו של דבר רק אתם מנהלים את החיים שלכם ולא הפסיכולוג לא משנה כמה שנים למד.

אם תתנו את הגה החיים שלכם למישהו אחר, אל תתפלאו שתגיעו למקום שהוא חושב שאתם צריכים להיות בו ואתם תמשיכו להיות מתוסכלים ואובדי עצות.

צטט: אלון האס 2010-03-02 08:54:40

בר רבב יקר,
הסיפור כואב וממחיש בעיה.
הוא לא מאשר את הטענה בגנות הפסיכותרפיסטים הפסיכואנליטים.
צריך להבין - בתוך הגישות השונות, רוב הדוברים שהגיבו - רחוקים מהפסיכואנליזה,

השמירה שלנו על כבודם של הפסיכואנליטיקאים איננה אוטומטית ואיננה באופן של אמונה עיוורת.
כל אחד מאיתנו מכיר גם בביקורות הקשות אודות הפסיכואנליזה.
שלום אלון,
בתגובתך זו, כמו גם באחרות, אתה מרבה להתייחס לחיבור ככתב אישום בגנות הפסיכואנליזה ומפנה את מרצך לריכוך ביקורת זו. בתגובתך הראשונה לחיבור אתה מזכיר גם כמעט ומיד את המכון הפסיכואנליטי . ואולם בעיון שני תוכל לראות ששום התיחסות לפסיכואנליזה בכלל או למכון זה בפרט לא מצוי בגוף המאמר. אני סבור שיהיה מעניין לנתח בינך לבינך מה הוליד את המשגה הזה בתגובותיך האחרונות.
להבנתי הכותבת וכן אני מתייחסים לטיפול הפסיכודינאמי על שלוחותיו, אשר מהן פסיכואנליזה מלאה הינה רק ביטוי אחד וקיצוני של התיאוריה הדינאמית. 

 

שתי הדוגמאות שהובאו הן עצובות ומעידות על כישלון בשני טיפולים שונים.
כאשר טיפול מסוים נכשל, ניתן למצוא הרבה הסברים והצדקות, בפועל, אם המטופל חש שהוא התדרדר,
שהוציא סכומי כסף גדולים ולא זכה להתקדמות, הרי שלא הושג ההישג המקווה.
לכמה דוגמאות תזדקק על מנת להכיר בכך שלא מדובר באסופה מצערת של מקרים פרטיים אלא עדות לליקוי בסיסי בשיטה הטיפולית? ודאי ברור לך שלנוכח גוף ראיות גדול דיו, סירוב גורף להכיר בבעיה משותפת הינו אבסורד.

היו לי מספר מקרים, שהגיעו אחרי טיפול פסיכודינמי/פסיכואנליטי ממושך והצליחו בתקופה קצרה יחסית לבצע שינוי שבכל אותה תקופה לא הצליחו ליישם. אולם, בבירור מעמיק של התהליך הקודם, תמיד זיהינו את האופן שבו הוא תרם להצלחת הטיפול הנוכחי - אחת המטופלות הגדירה את זה כחימום ארוך ומוצלח, שהביא אותה למצב של "להכות בברזל החם".
אני האחרון לטעון שבטיפול דינאמי אין ערך. אלא שלא כל יתרון הינו הצדקה לפעולה. בשיקולי עלות-תועלת, טיפול ממושך, מכאיב, יקר ואולי אף מסוכן, אינו הצדקה לתועלת כדוגמת "חימום ארוך ומוצלח". 

 

למקרה של בר-רבב, הטיול בדיכאון קליני, הוא אחד הטיפולים היותר מורכבים, המאבק בין הגישה הפסיכואנליטית לבין הגישה הקוגנטיבית בהוויוריסטית, הוא היום בחזית - המחקרים הפסיכולוגיים, לכאורה תומכים בהצלחת ה CBT גם בדיכאון וגם בחרדה, אלא שצריך להבין במה מדובר - הפסיכואנליטיקאי, נכנס לתהליך ארוך, שבו השאיפה ליצור שינוי מהיסוד, לשנות את האישיות - הCBT רואה את הסימפטום - דיכאון, חרדה וכדו' - כל היתר לא רלוונטי לטיפול מבחינת המטפל האחרון.
המחקרים עוסקים בשינוי הסימפטומטיים - מבחינת הדחיפות והאפקטיביות של השקעה כספית מול תוצאות, ברור שאי אפשר לבטל את היתרון הרב של ה CBT, אלא שמטופלים הצליחו להשלים טיפול פסיכודינמי/פסיכואנליטי, יכולים להעיד שהשינוי שהם עברו הוא שונה לחלוטין מהשינוי הסימפטומטי.
יתכן מאד שכך הם פני הדברים, ש-CBT פותר את הסימפטום בעוד הטיפול הדינאמי יורד לשורשו של עניין. ומה בכך? אם תגיע לקרדיולוג בבקשה שיבצע בך צינטור שגרתי לפתיחת אוטם עורקי, ולאחר שפקחת את עיניך בחדר ההתאוששות גילית שהקרדיולוג החליט על דעת עצמו לבצע בך השתלת לב, תוך שהוא דן אותך לתהליך החלמה ארוך ומכאיב, הוצאות נכבדות ונכות בצורת תרופות נגד דחיית שתל שאתה אנוס לקחת כל חייך, כיצד תרגיש?

באיזו זכות מחליט מטפל על מידת העומק, הסבל והעלות של טיפול באדם בגיר ושקול דעת אחר? האם אתה מודע למידת הפטרנליזם הזחוח והבלתי סביר שבדברייך? האם בשם העדפתו של מטפל בגישה זו או אחרת, הוא יתאים את המטופל אליה, תחת שיתאים את הטיפול לצרכי (או בקשת) המטופל?
בהיותי בתופת, המכונה בהעדר תובנה מדעית עמוקה יותר, "דכאון קליני" כל שרציתי הוא הקלה, חזרה לתפקוד, יכולת לבוא באנטראקציה חברתית וזוגית. ירידה לעומקם של הגורמים היא מטרה נעלה ללא ספק, אך היתה שניה בעיניי להקלה מידית זו. יתכן שלאחר טיפול מוצלח וסימפטומטי באמצעות כלי הטיפול הקוגנטיביים היה המטפל בוחר להציע לי לעבור טיפול מעמיק יותר לפי כלי הטיפול הדינאמיים, אם על ידו או בידי מטפל אחר, אלא שהחלטה זו היא שלי, ולא של המטפל. מעולם לא הוסבר לי התהליך המפרק של "רגרסיה בשירות הטיפול". באיזה זכות מישהו מפרק אותי במתכוון ובלא הסכמה מצידי? מטפלים, שאלו עצמכם: האין זו תקיפה בשם האהבה?

 

גם בטיפולים שבהם אני מעורב, ניתן הרבה פעמים היה "להסיר את הסימפטומים" באמצעות טכניקות קצרות מועד, לעיטים אנחנו משלבים טכניקות כאלו בטיפול, אבל מרבית המטופלים לא מסתפקים בהסרת הסימפטום -למרות שהוא ההיבט הגלוי -
למשל, מגיעה מטופלת שסובלת מחרדות, התקפי החרדה הופסקו לאחר שלושה חודשים, בכל זאת, היא המשיכה את הטיפול במשך 3 שנים, בתום הטיפול - היא חווה התקף חרדה נוסף - דומה לקודמים, אבל בלי הפרשנויות המוקדמות - פתאום היא מבינה שהיא כבר לא אותו אדם, שהיא צמחה ומסוגלת לעמוד מול הרבה מאוד דברים, באופן פארדוקסאלי, היא שמחה שההתקף הנוסף הגיע - פתאום הבינה את המסר שלו, את המשמעות הכל כך חשובה שכמעט ואיבדה בעת ש"ויתרה" על ההתקפים.
את המשמעות של ההתקף לא הייתה יכולה להפיק מהטיפול קצר המועד, רמת המודעות החדשה שאליה הגיעה איפשרה לה לשיים מחדש את המצב, לשלוט בו ולהכיר באופן שבו הוא מאפשר לה להתחבר לעבר שלה, לגוף שלה ולשפר את העתיד.
קצת קשה להבהיר את זה כאן, אבל באחד מסיפורי המקרים יש דוגמה כזו

לסיפורי המקרים
המקרה שהבאת מתאר אישה שבאה בבקשה להתמודד עם בעיית עודף המשקל. אירועי התקיפה המינית, ההערכה העצמית ותגובת החרדה, כולם עלו ממעמקים ולא באופן מתוכנן מראש על ידי המטפל או המטופלת. לפיכך, על אף הצבעים החיוביים בו הסיפור מנסה לצבוע את הדיון, אין לו רלוונטיות לדיון על טיפולים שמהותם נבירה בעומקים שמעבר לסימפטום.

 

 

במאמר מוסגר וללא פירוט כי הדבר חורג מנושא הדיון, אציין כי באומרך "מדע כולו ובתוכו גם הפסיכולוגיה ואפילו הפסיכואנליזה, הכירו במוגבלות המחקר, כבר במחקריו של ניוטון הבינו שהתצפית משפיעה על התוצאות, שאין מדע מדוייק מלבד המתמטיקה" אתה חוטא הן להבנה של מהו מדע והן של מהי מתמטיקה. המדע אשר בבסיסו הוא מודרניסטי ותר אחר אמיתות מוחלטות, אם נעשה כהלכה חלילה לו שיושפע מהצופה. מדען עושה כל שביכולתו למזער את נוכחותו בניסוי, והיוצאת היחידה מכלל זה היא מכניקת הקוונטים (ולא בכדי אינשטיין היה יריב מר שלה). מתמטיקה לעומת זאת אינה מדע כלל אלא מבנה היקשים לוגיים אשר אין בינם לבין המציאות שלנו קשר מחייב.

צטט: saritak 2010-03-02 12:11:57

המקרה של בר רבב העלה משהו שאני חושבת עליו לאחרונה.

נראה שיש מקום בימינו, עם שפע טיפולים למיניהם, לסוג של "מתווך" שיפנה אנשים לסוג הטיפול שמתאים להם, עפ"י קריטריונים שהם מעלים.

אני מאמינה שהאדם יודע מה הוא צריך, אך הוא לא תמיד מכיר את ההיצע ולא תמיד יודע איך קוראים לזה.

ה"מתווך"ידע שמה שבר רבב מדבר עליו זה טיפול קוגניטיבי, וכשX תסביר שהיא מעוניינת בטיפול שמשלב בין פילוסופיה מזרחית לפסיכולוגיה מערבית הוא ידע לספר לה שיש דבר כזה טרילותרפיה וכו'.

מה דעתכם?

שלום שרית,

האמנם צריך מקצוע חדש של תיווך טיפולי? מדוע שירות זה לא ניתן במסגרת פנייה לפסיכולוג קליני, הרי מדובר במומחה.
האין זה בגבולות האתיקה המקצועית של מטפל לכוון את המטופל לסוג הטיפול שתאר?
האם בכל ההכשרות המקצועיות הרבות אשר פסיכולוגים קליניים חוננו בהם (ואני אומר את זה במלוא ההערכה), אין די בכדי לתת לפסיכולוג היכרות מינימאלית עם ההיצע הטיפולי לסוגיו, על מנת שיוכל לשמש בעת הצורך מכוון לטיפולים שונים מאלו בהם התמחה?

צטט: צילה שנהר 2010-03-02 16:37:14

גם "מתווך" כזה אינו חף מאינטרסים.

יכולים להיות כאן קשרים אישיים, יכולים להיות אינטרסים של הפניות תמורת עמלה חד פעמית או קבועה.

יש אינסוף שיטות ולעניות דעתי אין למתווך כזה את ההיכרות עם כל סוגי הטיפולים וכל סוגי המטפלים. במיוחד שהיום כל אחד יכול להמציא שיטת טיפול ולהסמיך את עצמו.

 

בדיון הזה, קשה לי תחושת הקורבנות.

תחושה שהמטפל לוקח אחריות במקום המטופל ו"הורס" למטופל את החיים.

עם כל הכבוד כל אחד הוא בסופו של דבר אדון לעצמו ולא משנה אם מי שהרס את החיים הם הגרוש / גרושה, האמא / האבא, המוסכניק או המורה של הילד.

 

אני מדברת מנסיון כי כעובדת סוציאלית בלשכות רווחה שמעתי כל כך הרבה פעמים שאני אשמה כאשת מקצוע שאדם אלמוני לא שילם את המשכנתא ולכן מפנים אותו מביתו.

אני אשמה בכך שיש בעיות ביחסים בתוך המשפחה של פלוני.

ובכלל אשמה בכל צרות העולם ותחלואיו.

הכי נוח היה להפיל עלי את האשמה על תפקודם הלקוי של אנשים ואני חייבת לציין שגישה כזאת לא מקדמת אף אחד לשום מקום.

 

על כל אחד מוטלת האחריות (גם אם הוא נמצא במצב של הזדקקות ונזקקות) לקחת קצת אחריות על החיים שלו, לבחון האם העזרה שמוגשת לו אכן מתאימה לו ואם לא להחליף אותה. זאת אני אומרת גם אם יש תלות בבעל המקצוע.

 

כל אחד פונה לכל איש מקצוע מתוך מצב של מצוקה (הרכב לא מניע, מישהו חולה, יש פיצוץ בצינור, או הילד נכשל במתמטיקה) אם איש המקצוע לא נותן מענה, במקום לפתח בו תלות - תחליפו אותו.

 

גם אני באופן אישי פניתי בעבר לטיפול דינאמי. ברגע שהרגשתי שהמטפלת לא נותנת מענה לבעיותיי ומצוקותיי, מנסה ליצור אצלי תלות מכוונת בה, מורחת את הטיפולים ועוד... פשוט אמרתי לה "תודה רבה , שלום ולא להתראות".

לא האשמתי אותה, אלא הבנתי שהשיטה  / או המטפלת פשוט לא מתאימים לי והמשכתי הלאה.

 

רק טוב יצא מזה.

 

 

 אני מציעה לכולם שגם אם המצב הנפשי והרגשי קשה ולא יציב, לא להסחף לתוך תחושת הקורבנות ולהשתדל לקחת אחריות גם אם זה קשה. בסופו של דבר רק אתם מנהלים את החיים שלכם ולא הפסיכולוג לא משנה כמה שנים למד.

אם תתנו את הגה החיים שלכם למישהו אחר, אל תתפלאו שתגיעו למקום שהוא חושב שאתם צריכים להיות בו ואתם תמשיכו להיות מתוסכלים ואובדי עצות.

צילה,
החיבור שלפנינו, כמו גם הסיפור ששטחתי, אשר הינו פלח חשוף מחיי, ניתנו בכדי לדון בטיב היסודי של שיטת הטיפול הפסיכודינאמית.
תגובתך זו, כמו גם זו שלפניה, מעידות עליך שאינך רלוונטית, לפחות עבורי, לדיון מפני שאת חסרה הן את הרגישות והן את העומק הדרושים מאיש מקצוע טוב, וככזו חסרונותייך לכאורה האישיים, מאפילים על שיקולי טיב השיטה.

אם יורשה לי להעיד על עצמי, הרי שאני נזהר מאד בכבודו של הזולת, ובפרט ברבים. אם בחרתי לענות לך כך הרי שסברתי כי פחות מזה לא יעשה את החסד הדרוש עם דברייך.

כמות כזו של שטויות בשפה גבוהה כבר מזמן לא יצא לי לקרוא.

העמדת המטופל באור כל כך חסר יכולת, אימפוטנטית כמעט ואת המטפל כמנצל, כדיקטטור על המחשבה היא אבסורדית ומכעיסה עד מאוד. כמטופלת ותיקה, למודת חתכים, כדורים, מטפלים וכדורים יצא לי לבחור לא פעם מטפל ולהחליף כשזה לא מביא מזור.

משפחה לא בוחרים אבל מטפל כן!

אנחנו אמנם מדוכאים, מיואשים, אובססיביים, תלותיים ופאתטיים אבל לא כולם מטומטמים.

יש לי הרגשה שמי שלא חווה זאת על בשרו (רגרסיה תלותית במהלך טיפול עומק פסיכואנליטי) יתקשה להבין את איכות החוויה בה מדובר, מעין נסיגה מנטאלית לתהום של אין אונים רגשי בטרם מתאפשר לך לקלוט במודע את אשר מתרחש עקב היקשרות ארכאית עזה. המטפל בזמנים אלה הופך למרכז עולמו של מטופל- נוכחותו כסם חמצן והעדרו חנק מייסר. חוויה שמהווה פגיעה קשה בתחושת הרווחה הנפשית, זאת בשעה שבמקור פנית לטיפול מתוך כוונה להטיב עם רווחתך הנפשית ובוודאי לא להיפך. 

מתוך קריאה בספרות פסיכואנליטית מתברר כי התופעה הזו מוכרת היטב למטפלים. לא כל המטופלים מגיבים באותה עוצמה רגרסיבית לטיפול , אך רבים וטובים אכן נשאבים לתלות מייסרת והתופעה שכיחה מכדי שניתן יהיה לפטור אותה כשייכת לטווח מקרים מצומצם 'ויוצא מן הכלל'.  

שוב לא הבנתי מדוע אנשים כאן העדיפו לפרש את הדברים כאילו מדובר במטפל כזה או אחר שסרח באופן אישי, כאשר ניסיתי להדגיש בכל מקום בדבריי שאיני רואה את הפגם כטמון אצל מטפל ספציפי אלא  מזהה את הפסול בשיטה הפסיכודינמית עצמה על כללי הסטינג שלה שאין בהם כדי לספק החזקה נאותה למטופל 'המתפרק' (אלא אם כלכלית ביכולתו של מטופל לממן פגישות בתדירות גבוהה יותר, דבר שלא מתאפשר בכל מצב).

וכן לא טענתי בשום מקום שיש למחוק את השיטה לאלתר מעל לפני האדמה, אלא קריאתי הייתה להכרה מצד מטפלים בנזקים הנגרמים ולקיחת אחריות על כך, תוך חיפוש אחר שינוי אפשרי של השיטה הנהוגה והגמשתה על מנת למזער התרחשויות מעין אלה בעתיד. מה שווה האתיקה בלוא התכווננות כזו? האם היא מתנוססת כקלישאה סיסמאתית רק למראית עין ?

ומה מן ההיבט הצרכני? כיצד אמור אדם ליישב את העובדה שהשקיע כספים כה רבים בחוויות שהיו לו למכאוב רב? את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר נוח לפתור ע"י התמקדות יתרה בטוב שהיה או יהיה, להאמין 'כי מעז יצא מתוק', הרי תמיד יש שני צדדים לכל מטבע וניתן להלביש ולפשוט פרשנויות למכביר על כל תופעה וחוויה, אך בפועל קשה לי להאמין כי זה בכוונתו של אדם שפוי לשלם כ"כ הרבה רק בשביל לגלות מה גדול סבלו בעת שבאופן חוזר ונשנה הוא מוצא עצמו תולה תקוות בטיפול, שוקע באשליות בנוגע למטפל אך נאלץ להתפכח מהן שוב ושוב באופן טראומטי. יש מי שיצמחו מן החוויה ויש מי שינדדו ממנה לטיפול אחר כדי לטפל בנזקי הטיפול הקודם. זו תופעה בפני עצמה - מטופלים המתגלגלים מטיפול לטיפול.. אם הטיפולים כה מוצלחים ושינוי שורשי ועמוק באישיות אכן מתבסס כפי שתיאוריה כה מיטיבה לצייר זאת, מדוע בפועל מפורטים מקרים כה רבים של נדידת מטופלים ממטפל למטפל עקב אנליזות כושלות/ לא מוצלחות/ חלקיות... כנראה שהשיטה בפועל לא כה מבריקה כפי שהיא נשמעת על הנייר. ומילא מי שמעוניין בהתנסות הזאת שיבושם לו (בד"כ המטפלים עצמם או חסידי טיפול נפשי נלהבים). הבעיה היא אותם מטופלים/צרכני בריאות הנפש שרק מחפשים הקלה לסבלם אשר נגררים לתוך טיפולי עומק ממושכים מתוך אמונת שווא שהוא יסייע להם בבעיותיהם ביעילות כי הרי הגיעו 'למומחה', אך בפועל מוצאים עצמם שאובים לתוך תהליך נפשי שלא הזמינו ולא רצו בו, בוודאי לא בזה האופן.  

צטט: בועטת 2010-03-02 19:23:32

כמות כזו של שטויות בשפה גבוהה כבר מזמן לא יצא לי לקרוא.

העמדת המטופל באור כל כך חסר יכולת, אימפוטנטית כמעט ואת המטפל כמנצל, כדיקטטור על המחשבה היא אבסורדית ומכעיסה עד מאוד. כמטופלת ותיקה, למודת חתכים, כדורים, מטפלים וכדורים יצא לי לבחור לא פעם מטפל ולהחליף כשזה לא מביא מזור.

משפחה לא בוחרים אבל מטפל כן!

אנחנו אמנם מדוכאים, מיואשים, אובססיביים, תלותיים ופאתטיים אבל לא כולם מטומטמים.

בועטת יקרה,

ככינוייך כך את נשמעת באוזניי- בועטת לכל הכיוונים...

אני חוששת כי חלה כאן אי הבנה גדולה של הנקרא

צר לי אם למקרא הפוסט חשת כי טענתי שכמטופלת הנך לוקה בטמטום אימפוטנטי או ציירתי לתחושתך את מטפלייך כדיקטטורים נצלניים.

הריני להבטיח לך שלא זו הייתה כוונת הפוסט בפרט ו/או כוונתי בכלל.

ניכר כי לא ירדת לסוף דעת הכתוב.

אך ללא כל קשר לדיון, אני שמחה לשמוע שחושייך הבריאים הובילו אותך אל המטפל הנכון עבורך ומאחלת לך טיפול מוצלח ורפואה שלמה.

צטט: sadhaka 2010-03-02 21:59:48

צר לי אם למקרא הפוסט חשת כי טענתי שכמטופלת הנך לוקה בטמטום אימפוטנטי או ציירתי לתחושתך את מטפלייך כדיקטטורים נצלניים.

הריני להבטיח לך שלא זו הייתה כוונת הפוסט בפרט ו/או כוונתי בכלל.

ניכר כי לא ירדת לסוף דעת הכתוב.

 

בחיי שחשבתי שאולי טעיתי וחזרתי לקרוא בשנית.

אותה תחושה של עיוות המציאות, הכללה מיותרת והגזמה כמעט בכל פסקא.

 

יצא גם לי לא פעם ששלמתי 300 שקלים לטיפול ונתבקשתי להגיע פעמיים או שלש לקליניקה- באותו רגע אמרתי יפה שלום ועזבתי.

לא כל המטפלים הוגנים, לא כל החרדים הם אנשים טובים וישרים ויש גם כמה חברי כנסת שסרחו.

נו, אז?

נשאלת השאלה אם האדם טוב ביסודו?

לא כולם

אבל הקסם הוא שיש בנו הוא היכולת לבחור, אנחנו לא חיות.

 

לא ממש מבינה מה זו "תחושת הקשרות שכבר נבנתה"הרי קשר נמדד בכל פגישה לפי היכולת לספק שלווה וטוב לפרטיו, במשפחה, עם חברים, עם קולגות. אם נוצרה כימיה ראשונית לפני מספר שנים היא לא תעבור את מבחן המציאות בכל יום, כל יום הוא יום נוסף לבחור אם ללכת או להשאר, אם להשקיע (כלכלית או נפשית) בקשר או להמשיך הלאה.

גם לחולים יש את המנגנון הזה, זה לא מת עם המחלה.

 

ואם כבר בחרת בהשוואה לתחום עריכת הדין אז כנראה שבאמת לא יצא לך להגיע לבתי משפט.

כמגשרת ותיקה אני יכולה להבטיח לך שלכל דיון בבית משפט שכר טרחה, לרוב כמה אלפי שקלים ובנוסף יקבל עוה"ד בונוס אם עשה את עבודתו ונתח מהפרס הגדול.

 

אני מניחה שבונוס למטפל/פסיכולוג/פסיכיאטר יהיה לראות את המטופל שלו מתפקד ומקיים חיים בריאים.

 

 

 

 

לא כל המטפלים הוגנים, לא כל החרדים הם אנשים טובים וישרים ויש גם כמה חברי כנסת שסרחו.

נו, אז?

נשאלת השאלה אם האדם טוב ביסודו?

 

לא ממש מבינה מה זו "תחושת הקשרות שכבר נבנתה"הרי קשר נמדד בכל פגישה לפי היכולת לספק שלווה וטוב לפרטיו, במשפחה, עם חברים, עם קולגות. אם נוצרה כימיה ראשונית לפני מספר שנים היא לא תעבור את מבחן המציאות בכל יום, כל יום הוא יום נוסף לבחור אם ללכת או להשאר, אם להשקיע (כלכלית או נפשית) בקשר או להמשיך הלאה.

גם לחולים יש את המנגנון הזה, זה לא מת עם המחלה.

 

המטפלים שטיפלו בי לא היו רעים במתכוון ובשום מקום לא טענתי זאת. השאלה הנשאלת כאן אינה נוגעת לסוגיית 'היות האדם טוב מיסודו' אלא לסוגיית טיב השיטה הטיפולית שנהנית מגיבוי ויוקרה אקדמית. כוונותיהם הכנות והחיוביות של המטפלים, לצד הרווחים האישיים שלהם מן הסיטואציה (שבעיני זה מן הראוי בהחלט להדגישם ולא לטשטש אותם מבעד נימוקים יומרניים בעניין טובת המטופל בלבדית), היו לסייע לי תוך כדי הקפדה על שיטתם..

משום היותם מומחים עתירי ניסיון החלטתי לתת צ'אנס לאמונתם זו  ושיתפתי פעולה עם התהליך. לצערי במהלכו מצאתי עצמי חווה סבל, בתחילה נסבל, אך בסופו של דבר התעצם עד שהגדיש את הסאה.

תחושת ההיקשרות עליה אני מדברת היא תופעה נפשית רגרסיבית שעלולה להתרחש בטיפול עומק נפשי בקרב מטופלים הפונים לטיפול פסיכודינמי. הקשרות רגרסיבית  איננה סתם עוד הקשרות שגרתית כמו אלה שאת מציינת כאן, כמו עם חברים או קולגות ואשר באקט פשוט של שיפוט רציונלי קר נשמרת מסוגלותך להכריע אם להשאר או ללכת.

היקשרות רגרסיבית נרקמת בהדרגה והיא מתבטאת בכמיהה רגשית עזה לבוא במגע עם דמות המטפלת המכילה וכאשר זה לא קורה הרווחה הנפשית שלך כמו נשמטת תחת רגלייך ואת חווה יסוריי נטישה קשים. זה משהו אחר לגמרי. תופעה נפשית בעלת איכות התמכרותית. משום שהקשרות כזו פועלת כמו תסמונת התמכרותית, אזי כדי להפסיק ללכת ולחדול מן הקשר מצריך לעבור תהליך כאוב מאוד של גמילה חד צדדית. וכמו בגמילה, כל תופעות הלוואי שרירות וקיימות, זהו תהליך טראומטי. 

בהתייחסותך את מבלבלת בין התנסותך האישית בבחירת המטפל לבין התופעות המנטאליות אודותיהן אני מדברת כאן. אם אינך נכללת תחת מטריית המטופלים שעברו חוויה רגרסיבית בטיפול הרי שהתנסותך מצוייה מחוץ לטווח הדיון הזה שכן הוא עוסק בגינוי מוגבלותה של האתיקה הנהוגה והיעדר האחריות הטיפולית שמתגלה נוכח מצבים כאלה בדיוק.  

המנוח רגרסיה לצורך התקדמות, הוא מרכזי במיוחד בגישה הפסיכואנליטית.

ברור לחלוטין שמי שבעת הרגרסיה מתנתק - האירוע הוא טראומטי.

הדימוי הטוב ביותר שיש לי לנושא הוא מתוך תוכנית שאהבתי בילדותי (בשחור לבן...) שמה היה "מנהרת הזמן" - אחת החששות הגדולות שהיו לי בתור ילד בצפייה בתוכנית - מה יקרה, אם פתאום הם יישארו שם ולא יצליחו לחזור חזרה ?

כך למשל כששהו בימי הביניים... עם כל היתרונות שלהם בעקבות הידע הרב שצברו בהיוולדם במאה ה 20, הרי שלעבור ולחיות לתמיד בתוך העבר זה לא דבר פשוט.

הרגרסיה בטיפול הפסיכואנליטי, משמשת משהו דומה מאוד - מחזירים את רוחות העבר להווה - התפיסה היא שרק אם נוכל להחזיר לאותה הקשרות ינקותית, נחזור למקום שבו התרחק הקלקול ונוכל לתקן דרך הפירוש והחוויה המתקנת בקשר ההשלכתי.

מה שקורה למי שמתנתק במצב הרגרסיבי - דומה למה שהזכרתי במנהרת הזמן - המטופל חזר למקום הכואב, הפך להיות תלוי במטפל ונמצא באותו מקום כאוב בלי יכולת לצאת משם.

במקרה כזה, ברור שהנזק הוא כואב ביותר, הזעקה הזו נשמעת כאן על ידי יותר ממטופל אחד.

בנושא הזה, אחת הביקורות הקשות שקיימות בכלל לגבי הפסיכואנליזה - כאשר הטיעון המרכזי הוא שמרבית המטופלים לא מסיימים טיפול מלא, לכן בפועל למרבית המטופלים ישנה בעיה כלשהי עם סיום הטיפול.

הטענה הבולטת ביותר היא כנגד פרויד עצמו - כאשר הוא מדבר על אותו תהליך פסיכואנליטי מלא, שבפועל מתוך כ 300 תיאורי מקרה אותם הוא מזכיר בכתביו - רק 4 מתוארים כתהליך מלא, רק אחד מהם מוגדר מבחינתו כהצלחה (על פי פנחס נוי ב"פרויד והפסיכואנליזה).

לכן, מרבית המטפלים שאינם פסיכואנליטיקאים, שמים דגש רב על ה"כאן ועכשיו" - על השאלה מה קורה למטפל בהווה ? איך הוא יוצא מהחדר בכל מפגש ומפגש ?

לא פעם נאלצתי לשנות בטיפול את משך המפגש, כאשר מצאתי שאותו מטופל צריך זמן רב יותר להתארגנות לאחר שנפתחים דברים קשים.

מתוך כל הביקורת על הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, זה החלק שאני הכי מזדהה איתו, להערכתי יש משהו קצת יומרני ביכולת להשאיר את המטופל ברגרסיה מחוץ לשעה הטיפולית, מתוך אותה תקווה שהרגרסיה הזו תשמש להתקדמות בעתיד.

החוזה צריך להיות ברור דיו, כדי להבהיר את הסכנה שבכניסה לתהליך רגרסיבי.

לא ברור לי עדיין מה אפשר לעשות כדי למנוע את המצב הזה, אבל החזרה הנשנית של הטענה הזו כלפי טיפולים פסיכואנליטיים, מופיעה כאן מספיק על מנת להאיר נורה אדומה.

אגב,

העברתי את הפוסט לפסיכואנליטיקאי על מנת לבקש התייחסות,

לצערי כל הפסיכואנליטיקאים שאני מכיר לא חובבים את השיטוט הוירטואלי, לכן הפוסט שלך הודפס והועבר אליו ידנית. 

צטט: אלון האס 2010-03-03 15:08:05

המנוח רגרסיה לצורך התקדמות, הוא מרכזי במיוחד בגישה הפסיכואנליטית.

ברור לחלוטין שמי שבעת הרגרסיה מתנתק - האירוע הוא טראומטי.

הדימוי הטוב ביותר שיש לי לנושא הוא מתוך תוכנית שאהבתי בילדותי (בשחור לבן...) שמה היה "מנהרת הזמן" - אחת החששות הגדולות שהיו לי בתור ילד בצפייה בתוכנית - מה יקרה, אם פתאום הם יישארו שם ולא יצליחו לחזור חזרה ?

כך למשל כששהו בימי הביניים... עם כל היתרונות שלהם בעקבות הידע הרב שצברו בהיוולדם במאה ה 20, הרי שלעבור ולחיות לתמיד בתוך העבר זה לא דבר פשוט.

הרגרסיה בטיפול הפסיכואנליטי, משמשת משהו דומה מאוד - מחזירים את רוחות העבר להווה - התפיסה היא שרק אם נוכל להחזיר לאותה הקשרות ינקותית, נחזור למקום שבו התרחק הקלקול ונוכל לתקן דרך הפירוש והחוויה המתקנת בקשר ההשלכתי.

מה שקורה למי שמתנתק במצב הרגרסיבי - דומה למה שהזכרתי במנהרת הזמן - המטופל חזר למקום הכואב, הפך להיות תלוי במטפל ונמצא באותו מקום כאוב בלי יכולת לצאת משם.

במקרה כזה, ברור שהנזק הוא כואב ביותר, הזעקה הזו נשמעת כאן על ידי יותר ממטופל אחד.

בנושא הזה, אחת הביקורות הקשות שקיימות בכלל לגבי הפסיכואנליזה - כאשר הטיעון המרכזי הוא שמרבית המטופלים לא מסיימים טיפול מלא, לכן בפועל למרבית המטופלים ישנה בעיה כלשהי עם סיום הטיפול.

הטענה הבולטת ביותר היא כנגד פרויד עצמו - כאשר הוא מדבר על אותו תהליך פסיכואנליטי מלא, שבפועל מתוך כ 300 תיאורי מקרה אותם הוא מזכיר בכתביו - רק 4 מתוארים כתהליך מלא, רק אחד מהם מוגדר מבחינתו כהצלחה (על פי פנחס נוי ב"פרויד והפסיכואנליזה).

לכן, מרבית המטפלים שאינם פסיכואנליטיקאים, שמים דגש רב על ה"כאן ועכשיו" - על השאלה מה קורה למטפל בהווה ? איך הוא יוצא מהחדר בכל מפגש ומפגש ?

לא פעם נאלצתי לשנות בטיפול את משך המפגש, כאשר מצאתי שאותו מטופל צריך זמן רב יותר להתארגנות לאחר שנפתחים דברים קשים.

מתוך כל הביקורת על הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, זה החלק שאני הכי מזדהה איתו, להערכתי יש משהו קצת יומרני ביכולת להשאיר את המטופל ברגרסיה מחוץ לשעה הטיפולית, מתוך אותה תקווה שהרגרסיה הזו תשמש להתקדמות בעתיד.

החוזה צריך להיות ברור דיו, כדי להבהיר את הסכנה שבכניסה לתהליך רגרסיבי.

לא ברור לי עדיין מה אפשר לעשות כדי למנוע את המצב הזה, אבל החזרה הנשנית של הטענה הזו כלפי טיפולים פסיכואנליטיים, מופיעה כאן מספיק על מנת להאיר נורה אדומה.

אגב,

העברתי את הפוסט לפסיכואנליטיקאי על מנת לבקש התייחסות,

לצערי כל הפסיכואנליטיקאים שאני מכיר לא חובבים את השיטוט הוירטואלי, לכן הפוסט שלך הודפס והועבר אליו ידנית. 

תודה אלון,

אשמח להתעדכן אודות התייחסותו של המטפל לטענות המוצגות.

למען העמדת הדברים על דיוקם אציין כי לא טופלתי בטיפול פסיכואנליטי קלאסי אלא בגישת  'פסיכותרפיה אנליטית' שנחשבת ליישום עכשווי ומעודכן יותר.

גם הטיפול שלי נחשב ככזה שהסתיים בטרם עת, שכן חתכתי את התהליך משמאסתי ברחשי התלות המכאיבים שפיתחתי במהלכו. 

הגיע רגע שבו לא הבנתי איזו מטרה אני משרתת בדיוק בהגיעי,  ומלבד לעובדה שאני משלמת וסובלת לא נותרה עבורי תכלית להמשך הקשר הטיפולי. הסבל נעשה רב מן התועלת.

החוזה צריך להיות ברור דיו, כדי להבהיר את הסכנה שבכניסה לתהליך רגרסיבי.  - בעיני זאת בהחלט מסקנה מתבקשת וראויה.