תרומת הפסיכואנליזה לתרפיה באומנות -
אחד הפספוסים הגדולים שהיו לנו במהלך הלימודים, היה שהביקורת שאותה שומעים כאן הייתה נר לרגלינו, עוד לפני שהבנו את הגישה, לפני שאיש מאיתנו פתח את ספריו של פרויד.
למדנו את הגישות בקורסי המבוא השיטחיים, הבנו את הפסיכולוגיה הדינמית כל אחד בדרכו וידענו כבר בראשית הדרך על כל הטעויות לכאורה שעשה פרויד וממשכי דרכו הפסיכואנליטיים.
נראה לי שהרצאת הפתיחה של פרץ הסה, הייתה הפעם האחרונה שמשהו הזכיר משהו אודות התיאוריה הפסיכואנליטית במהלך ההכשרה שלנו ומאותו רגע הפכנו "פנומנלוגיים",
לקח לי די הרבה שנים, למפות את הגישות השונות ולהבין כמה הרבה מתוך מה שאנחנו חשבנו שהוא חלק מהתיאוריה המרכזית שלנו שייך בפועל להגותו של פרויד ושל פסיכואנליטיקאים שהמשיכו את דרכו. אמנם חלקם אכן אימצו את התפיסה הפנומנלוגית לתוך הגישה שלהם, אבל הם ראו את עצמם כפסיכואנליטיקאים לכל דבר.
בשנים האחרונות, מצאתי לנכון להכניס חזרה לתוך ההוראה שלי את כל מה שנילקח משם למקומו הטיבעי - הרבה מהמונחים שאותם למדנו בלי קשר לפסיכואנליזה מובאים בהקשר המקורי שלהם.
מי שסייע לי במיוחד לעשות סדר בבלאגן היה פנחס נוי - בספרים שלו אודות הפסיכואנליזה והחלטתי להרחיב את ההוראה של החלקים הפסיכואנליטים בתרפיה באומנות - ממפגש אחד לארבעה -
מצאתי שהתיאוריות המוקדמות של פרויד - שהוא עצמו זנח, מהווים כיום בסיס משמעותי בזרמים עכשיוויים של התרפיה ההבעתית, בלי שמשהו נותן את הקרדיט המתאים למקור -
א. התיאוריות אודות הפגיעה המינית המוקדמת -
הגילויים האלו של פרויד, היוו נקודה מאוד בעייתית, הוא נאלץ לחזור בו מהגילויים, שהמטופלות שלו נפגעו בילדות מפיתוי מוקדם, היות שהיו אלו האנשים החשובים שפגעו בילדותיהן, אבל לאחרונה באחת ההשתלמויות המשמעותיות שעברתי בתחום של טיפול בנפגעות תקיפה מינית, נראה ששורה של מומחים שהעידו על הממצאים שלהם מהטיפול תמכו לחלוטין בממצא הזה - במיוחד כאשר דובר על DID - הפרעה דיסוציאטיבית - הייתה הסכמה כמעט גורפת, שהמטופלות שסבלו מהפגיעה המינית לפני גיל 5 נמצאות במתאם חזק במיוחד עם ההפרעה.
ב. האבריאקציה - בדיוק באותו כיוון, שבו הזכרתי בסעיף הראשון, מצאתי את עצמי בשנים האחרונות בטיפולים של טראומה, נאלץ שוב ושוב לחזור לאותה טכניקה בעייתית - של שיחזור ממשי של האירוע הטראומטי, על מנת לאפשר תיקון. הטיפולים הפנומנלוגיים, בהם ניסיתי להשאר עד כמה שניתן ב"כאן ועכשיו" לראות רק את מה שקורה - גילו לי שרוחות העבר נמצאות בחדר, שהאפשרות לחמוק מהשחזור של אירועים, מתוך תפיסה שעוסקים בכוחות שמנסים להתקדם ולא לגרור לרגרסיה - כל אלו התנפצו - כאשר המטופלים עצמם לימדו אותי, שזה הפתרון היחיד, שלזמן מה הם יהיו חייבים לוותר על הכוחות, לסגת למקום מאוד בעייתי, להחזיר את ה"סימפטומים" שמהם כבר "רופאו" רק על מנת לפגוש מחדש את אותה חוויה כמעט מסיטית - שהאירוע נותר בהוויה - בהווה ושרק אם נפגוש בו נוכל להשתחרר.
ג. הקטרסיס - פרויד בעצמו, מתייחס לתקופה המוקדמת שלו כתקופה הקטרטית, כאילו עדיין לא הבין באותה תקופה שמה שחשוב הוא התובנות ולא הביטוי בפעולה, לא אותו שחרור אנרגטי, אלא הגילויים האנליטיים, אותה הארה שמגיעה עם התובנה המחודשת. היחס לתקופה הקטרטית כמעט מתנצל, כמו אומר - פעם עוד לא הבנתי שסתם לשחרר לא נותן כלום. היום בתרפיות ההבעתיות, אנחנו מוצאים שוב ושוב את הכוח האדיר של אותם תהליכים קטרטיים, שגם כאשר אין לנו שום הסבר פרשני, ברור לנו שזה התהליך הנכון, ברור לכל תרפיסט באומנות, שכאשר המטופל שלו מצליח לעדן את הזעם באמצעות היצירה, לחוש את אותו פורקן באמצעות תהליכי צביעה, פיסול או אפילו קריעה של היצירה ולפתע מתח עצום נעלם, יש משמעות ממשית למה שהושג.
ד. הרצה הראשונית והשניונית - פרויד התייחס לשתי רמות התודעה האלו ובפועל היה ברור שבטיפול המשימה היא שניונית, הטיפול מתקיים באופן של דיבור שבו יש משמעות למילים, היום יותר ויותר חוזרים לאותה הנחת יסוד ועוסקים במשמעות הראשונית גם של המילים, אבל אנחנו כתרפיסטים באומנות, עוסקים יום יום בתהליכים ראשוניים, בתוך חדר הטיפולים - אנחנו לא זקוקים להיזכר באירועים שבו היה תהליך ראשוני כמו החלום - אנחנו נוכחים בעת היווצרות אותם תהליכים - כאשר אנחנו מצליחים לשהות במחיצת המטופל בשער ההוויה בעודו בתהליך יצירה עמוק. גם אנחנו בעצמנו לא מבינים ולא מסוגלים לנתח באותו שלב, אבל פועלים יחד איתו באותה רמה בדיוק.
להערכתי, הרבה יותר נזק עשתה הפסיכולוגיה בגרוש שמתיימרת להיות פסיכואליטית, מאשר הפסיכואנליטיקאים עצמם, הסרטים שאנחנו רואים שמנסים לצייר לנו תמונה שנבנתה על פי תסריט של מי שלמד את פרויד וחושב שהוא יכול לצייר תהליך של ריפוי ממוחו, יוצר פנטזיות לא ריאליות לגבי הטיפול, הפרשנויות של סמלים באופן כאילו פרוידיאני, הם מגוחכים ומבלבלים, אבל ברור לי שתרפיסט באומנות מהגישה הפסיכואנליטית, שעבר בעצמו פסיכואנליזה, יעשה דברים אחרים לגמרי בבואו לטיפול ביצירה והבעה.
אני רואה שוב ושוב דוגמאות פסאודו פסיכואנליטיות - גם בפרשנות של ציורים, שגורמות לי לגיחוך במקרה הטוב ולדאגה במקרים האחרים, אבל אף לא אחד מבין אלו שעושים את אותם תרגילים הינו פסיכואנליטיקאי מוסמך - רובם ככולם למדו את התקצירים של פרויד בקורס מבוא כלשהו ובוודאי שאין בהם אף תרפיסט באומנות שעבר גם הכשרה פסיכואנליטית מלאה.
בניגוד למה שהבנתי מדבריו של מוטי מקמורי, שלכאורה הפסיכואנליזה כבר לא אקטואלית, אין לי ספק שהזרם הפסיכואנליטי כיום הוא משמעותי מאוד ואני ממתין ליום שתרפיסט באומנות, שעבר הכשרה מלאה בתרפיה באומנות ישלים גם הכשרה כפסיכואלניטיקאי, אני קורא את הכתבים של הפסיכואליטיקאים העכשוויים, קצת מתקשה להבין, אבל מעריך מאוד ומגלה שוב ושוב כמה מעט אני יודע על כל מה שנוכח בתוך ההווייה הזו.
/null/text_64k_1#