צטט: אלון האס 2010-03-08 21:48:44

צביאל יקר, 

קראתי הרבה חומרים שפרסמת, הבנתי את הנזק שנגרם לך,

על כך אני לא יכול להתווכח.

אולם, כאשר אתה טוען שאלו לא דעות שלך אלא עובדות:

האם יש לך מחקר כלשהו שמאמת את ה"עובדות" ?

א. שהסטטיסטיקה מראה שרוב המטופלים מסכימים איתך בשלילת הטיפול הדינמי/פסיכואליטי/ארוך ?

ב. פסק דין כלשהו שקבע שאכן פסיכותרפיסט עבר על החוק כי לא ביצע את כל האמור על פי חוק ?

היות שאתה כל כך משוכנע שאלו עובדות ולא דעות, והיות שאתה משתמש בטיעונים לכאורה מדעיים,

הייתי שמח לו הייתה מצייד אותנו בהוכחות מדעיות לשתי הטענות האלו.

 

אני לחלוטין לא מזלזל בעמדה שלך, אבל חולק עליך ב"מדעיות" הרבה אליה אתה מתייחס.

נראה לי שבתחום המדעי, פספסת כמה עובדות משמעותיות - המדע אליו אתה מתייחס הוא המדע הקלאסי, המונחים שלך, נשענים על הרפואה ומשם גם הדימויים, אולם בעולם הטיפול, הדור שלנו קצת התרחק מהתפיסות הללו,

הייתי ממליץ לך לקרוא את "כאוס, מדע חדש נולד" של ג'ימס גליק, על מנת לבחון מחדש את ההנחות שלך בדבר היכולת ה"אובייקטיבית" של המדע להיות "מדע מדוייק".

 

אלון יקר,

אתייחס לשתי השאלות ששאלת אותי, שהן:

א. שהסטטיסטיקה מראה שרוב המטופלים מסכימים איתך בשלילת הטיפול הדינמי/פסיכואליטי/ארוך ?

ב. פסק דין כלשהו שקבע שאכן פסיכותרפיסט עבר על החוק כי לא ביצע את כל האמור על פי חוק ?

תשובתי על א':
מעולם לא שללתי את הטיפול הפסיכואנליטי. אני חושב שפעמים רבות הוא מועיל ביותר למרות הסבל העצום הכרוך בו. עם זאת, אני ממש לא מקבל את העובדה שבמדינת ישראל הטיפולים האלה מתבצעים בניגוד לחוק זכויות החולה. אם היו מתבצעים על פי החוק, קרי, שלמטופלים הייתה נמסרת אינפורמציה כנדרש, אז אין לי בעייה, הרי גם ניתוחים ובדיקות אחרות גורמים סבל ולאיש אין בעיה עם זה.

תשובתי על ב':

את הדיון הזה ניהלתי עם די הרבה אנשי מקצוע, וכולם הסכימו איתי: גם שאין מטפלים שעומדים בדרישות החוק הזה, וגם שבמדעי ההתנהגות ובפסיכיאטריה אין נתונים (המבוססים על מחקר) בנושא הסיכונים והנזקים.  לכן, אין אפשרות תיאורטית שבכלל קיימים אנשי מקצוע שמסרו נתונים כנדרש על פי החוק.

צביאל

צטט: אלון האס 2010-03-08 11:50:19

לפעמים שלוקחים משהו לקיצוניות, הוא מאבד את המשמעות שלו.

התזה שהועלתה כאן בגנות הפסיכואנליזה, ניתנת לויכוח, אפשר להסכים או לערער,

הרבה מהטיעונים נשמעים רלוונטיים,

במיוחד נוגע ללב כאשר מדובר במקרה אישי ואז אי אפשר להתווכח עם החוויה האישית -

שאגב, אמנם עדיין לא קיבלתי תגובה מהפסיכואנליטיקאי שקיבל את ההדפסה, אבל, אני יכול לאמר בוודאות שזו האינפורמציה המשמעותית לגביו -

הויכוח התיאורטי מוכר ולהתקפות האלו הם מורגלים, אבל כשמטופל מגיע עם דיווח על החוויה האישית שלו, הרי שזה מצריך בדיקה מחודשת.

 

הקיצוניות היא בעייתית - במתקפות של צביאל רופא למשל, יש אמירה גורפת שכולם עוברים על החוק -

אם כולם עוברים על החוק, הרי שהמטפלת שלך לא עשתה טעות גדולה יותר מאחרים וגם לא זו שהועלתה בפוסט האחרון אודות הכנסת הדעות האמוניות - כי הרי כל הפסיכולוגים בבסיס עושים משהו לא חוקי...

 

ההכללה הזו לדעתי לא מועילה ואיפלו פוגעת ביכולת להתייחס ברצינות למקרים ספציפיים -

שהרי אם כולם לא בסדר, אז המטפל שאנחנו מנסים לגנות - הוא בסך הכל כמו כולם...

 

לכן הייתי מפריד בין המאבק של צביאל לצרכנות נבונה - שהמטפלים יקפידו על שמירה של שקיפות ובין הטיעונים על בעיות מהותיות עם סוג טיפול ספציפי או מטפל ספציפי.

להערכתי השאלה המרכזית שבה מתמקדת התהייה שלי היא - איך מונעים מעוד מטופלים שאינם מתאימים לפסיכואנליזה ליפול לתוך טיפול כזה ?

איך מלמדים את הפסיכואנליטיקאים את אותה ענווה, שתבהיר להם שלא לכל מטופל ניתן לסייע בדרך שלהם ושצריך לפתוח את העיניים סביב, להכיר מה האפשרויות האחרות.

שלום אלון,

נראה לי שהדיון נע לעבר היעד הלא רצוי של התבצרות משני צידיו של מתרס, כשאני בטוח שכל הדוברים כאן מעוניינים בסופו של יום באותו הדבר - טובתו של המטופל.

אני מסכים שריבוי סימני הקריאה, הפונטים הגדולים והמילים בהם בחר צביאל עשויות להתפרש כמתקפה כוללת על כלל העוסקים בפסיכותרפיה. אני מפרש זאת כביטויים למידת המעורבות הרגשית של צביאל בנושא, כתוצאה מחוויותיו האישיות והתפקיד החשוב שלקח על עצמו כדובר בשמם של פגועי נפש רבים. אני עצמי מזדהה עם הכאב שבדברים, אלא שעם כל ההזדהות, הדבר אינו תורם לפרודוקטיביות של הדיון ואף עשוי להסיט מן התכנים החשובים שכבר עלו במהלכו.

מאידך, אם הבנתי נכון את דבריו של צביאל, הרי שהוא אינו פוסל את תחום הפסיכותרפיה (כולל הפסיכואנליזה) ואף מקדם את הטיפול בו בעת הצורך, אלא שהוא מתריע על חריגה בין אופי יישום הטיפול לבין לשון חוק זכויות החולה. מקריאת לשון החוק, גם אני תמהתי בתגובה קודמת (וטרם נענתי) איך מיישבים המטפלים בינם לבינם את התנהלותם עם נקודות 2-4 בסעיף 13 לחוק ( http://cafe.themarker.com/view.php?t=1480969&p=2#d10267882 ). ודאי איני צריך לשכנע אותך כי פסיכותרפיה הינה מנוף בעל פוטנציאל של ממש להניע את נפש האדם, ואולם, ככול טיפול שיש בו ממש, גם בטיפול זה כרוכות סכנות. מדוע לא להביאן לתשומת ליבו של המטופל, אשר עשוי בבורותו לחשוב שמדובר בשיחה ותו לא? הרי ברפואת הגוף זוהי נורמהמקובלת ומחוייבת.

באשר לשלוש נקודות שהעלית,

מובן לי כי בבואו של מטפל לטפל בבעיה המוצהרת, עשויה זו להתגלות כפתח לטיפול בבעיות נוספות, כמו הדוגמא שנתת לגבי המטופלת שהותקפה מינית. ואולם, מהי מונע בפני המטפל לתאר קשיים וסיכונים אפשריים בתחילתו של טיפול בהנתן שהטיפול ישאר במסגרת הטיפול בבעיה זו? וגם, והיה אם התגלו "שלדים נוספים בארון", האם אין למטפלים את המיומנות הדרושה בכדי לציין אילו קשיים נוספים הטיפול עלול להוביל כתוצאה מן הגילוי? אני חושב שהם מסוגלים לכך. מה דעתך?

ציינת בתגובתך כי "ההכללה הזו לדעתי לא מועילה ואיפלו פוגעת ביכולת להתייחס ברצינות למקרים ספציפיים - שהרי אם כולם לא בסדר, אז המטפל שאנחנו מנסים לגנות - הוא בסך הכל כמו כולם...". אלא שגם בחיבור שבבסיס הדיון וגם בדברים שהבאנו צביאל ואני, אין אנו מעוניינים להשאר ברמת ההתייחסות למקרים ספציפיים וודאי שאין אנו מנסים לגנות מטפל ספציפי. חשוב לי שהדיון לא יסתכם בהפקת לקחים נקודתית אלא ינסה להבין האם יש דבר מה רחב יותר אותו נוכל לגזור מן החוויות הטיפוליות המובאות כאן.

כמו כן, תהית האם קיים "פסק דין כלשהו שקבע שאכן פסיכותרפיסט עבר על החוק כי לא ביצע את כל האמור על פי חוק?". לצערי, אנו חיים במדינה שאכיפת חוקיה אינה מעלתה הראשונה, ולכן אי קיום פסק דין אינו אינדיקציה לקיום החוק כלשונו.

אין ספק שהדיון התרחק מאוד מהדיון המקורי,

השאלות בגנות הפסיכואנליזה, הפכו לגנות כל הפסיכותרפיסטים...

כפי שאמרתי בפוסט קודם, הגינוי העיקרי שאני שומע הוא מכאלו שנאלצו לקטוע את הטיפול,

שכבר לא עמדה להם הסבלנות ומבחינתם משהו נקטע באמצע והם מצאו עצמם במצב יותר מורכב ממה שאיתו הגיעו לטיפול.

לכן, המסכנה העיקרית שלי היא - שעל הפסיכואליטיקאים ללמוד את החומר הזה ולראות איפה ניתן לשפר.

באופן אישי, למרות שאני מטפל בגישה שונה, אני עצמי נהנתי מתהליך טיפול אנליטי ממושך, אמנם יונגיאני ולא פרוידיאני, אבל אני יכול להצהיר, שללא הטיפול הזה, לא הייתי במקום בו אני נמצא כיום. לכן, די קשה לי עם המתקפות הכוללות על הגישות שפונות לעומק.

חשבתי על האפשרות - לו המטפל בתחילת הטיפול היה מציג לי שאני נכנס לתהליך של שלוש שנים, בזמן שאני עדיין הייתי בהתנגדות כללית לטיפול, הרי שהייתי בורח כל עוד נפשי בי.

למזלי, היה שם מטפל מספיק סבלני ורגיש, שאיפשר לי להתאקלם, היה קשוב אלי וסייע לי עד לשלב שבו הוא הראה לי את הדלת החוצה.

דמיינתי מה היה קורה, לו בפגישה הראשונה, היה מתיישב מולי המטפל, אומר לי - תשמע בטיפול יונגיאני, משך הטיפול הממוצע הוא 3 שנים, יש סיכוי סביר שאם תפסיק באמצע, אתה תמצא את עצמך בנסיגה שבה תישאר עם מצוקה קשה יותר מזו שאיתה הגעת...

אין ספק, שגם כך החשש שלי מהטיפול היה גדול דיו, כדי שאמירה כזו תזרוק אותי לחלוטין מהטיפול.

מעניין, שדווקא בטיפולים שלי כיום כמטפל, הנושא עולה לא פעם, היות שהתרפיה באומנות עדיין לא מוכרת, אז הרבה מטפלים מבקשים מידע אודות הטיפול הזה - רוצים לדעת כמה זמן זה אורך, מה הראציונל הטיפולי שלי ובמידה והם מעלים את זה כמובן שאני משתף אותם במידע המדויק ביותר מתוך ניסיוני האישי (ללא שום מחקר אמפירי). 

במקרים בודדים בלבד, אני פועל מיוזמתי להעלות את הסיכונים שעשויים להיות בתהליך כזה - למשל, בטיפול שהוזכר קודם, כאשר הגיע הרגע שבו הבנתי שמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הבהרתי את מה שידוע לכל מטפל, גם אם הוא לחלוטין לא דינאמי - שהתהליך יכלול רגעים שבהם המטופלת לא תסבול אותי, שיעלו רגשות שקשורות למין הגברי ככלל או לגברים אחרים והם עשויים לבלבל אותה בהקשר ליחס אלי, כמו גם שיהיו תקופות של סבל - היות שבשלב שהגיע לטיפול היא כבר התרגלה למצב שטוח מסויים, שבו היא לא מרגישה (אם כי חושבת די הרבה על האפשרות של התאבדות) ובמידה והמטרה היא להחיות את הרגש, הרי שלא רק רגשות נעימים יעלו שם.

לא פעם קיבלתי נזיפה על כך שאני מוסר את האינפורמציה הזו בצורה ישירה כל כך, אבל היו גם מקרים שבהם זה סייע - באחד המקרים, ממש בנינו "תיק הגנה" - בשלב הטוב של הטיפול המטופלת רשמה את ההישגים שלה ובתקופת השפל, כשלפתע נראה היה ששום דבר לא זז - הוצאתי את כתב ההגנה שהוכן והזכרתי לה עד כמה התקדמה.

הייתי מאוד שמח לשמוע את הפסיכואנליטיקאים מתייחסים לאופן בו הם משיבים לשאלות בנוגע למשך הטיפול או לסיכונים בו. 

צטט: אלון האס 2010-03-09 10:17:49

אין ספק שהדיון התרחק מאוד מהדיון המקורי,

לצערי אני מסכים עמך, אלא שאנחנו הדיון, ולכן לנו היכולת לנווט לאן יפנה.

 

השאלות בגנות הפסיכואנליזה, הפכו לגנות כל הפסיכותרפיסטים...

אתה יודע מה? אני חש שהמילה הזו - "גנות", מכניסה אותך למגננה ובכך בולמת את השיח. בשם עצמי (להבדיל עצמי ממטופלים אחרים כגון המחברת וצביאל שעשויים אולי לחלוק עליי) אין לי עניין בעבר אלא בעתיד. איני מגנה איש, אך שואף למניעה של סבל מיותר, משיכת זמן ובזבוז לא מידתי של כסף מצד המטופלים. האם תוכל להזדהות עם מטרה זו? 

 

כפי שאמרתי בפוסט קודם, הגינוי העיקרי שאני שומע הוא מכאלו שנאלצו לקטוע את הטיפול,

שכבר לא עמדה להם הסבלנות ומבחינתם משהו נקטע באמצע והם מצאו עצמם במצב יותר מורכב ממה שאיתו הגיעו לטיפול.

לכן, המסכנה העיקרית שלי היא - שעל הפסיכואליטיקאים ללמוד את החומר הזה ולראות איפה ניתן לשפר.

לרגע זה נשמע כאילו הטלת אשמה במטופלים "שלא עמדה להם הסבלנות". סבלנות נוספת מצידי היתה גוררת בסבירות גבוהה את מותי מידיי. גם כאן מסקנתך, הנוגעת ספציפית לפסיכואנליטיקאים הודפת את הדיון לחצרם של מטפלים מנישה טיפולית מאד ספציפית (ורחוקה מהחצר שלך) בעוד שהביקורת ומסקנותיה עשויות להיות רחבות יותר ולכלול גם תרפיות נוספות. מי יודע, אולי אפילו שיטתך שלך.    

 

באופן אישי, למרות שאני מטפל בגישה שונה, אני עצמי נהנתי מתהליך טיפול אנליטי ממושך, אמנם יונגיאני ולא פרוידיאני, אבל אני יכול להצהיר, שללא הטיפול הזה, לא הייתי במקום בו אני נמצא כיום. לכן, די קשה לי עם המתקפות הכוללות על הגישות שפונות לעומק.

"מתקפות" היא מילה של עימות. מה בדבר ביקורת בונה? ומה בדבר התייחסות בונה אליה?

 

חשבתי על האפשרות - לו המטפל בתחילת הטיפול היה מציג לי שאני נכנס לתהליך של שלוש שנים, בזמן שאני עדיין הייתי בהתנגדות כללית לטיפול, הרי שהייתי בורח כל עוד נפשי בי.

למזלי, היה שם מטפל מספיק סבלני ורגיש, שאיפשר לי להתאקלם, היה קשוב אלי וסייע לי עד לשלב שבו הוא הראה לי את הדלת החוצה.

דמיינתי מה היה קורה, לו בפגישה הראשונה, היה מתיישב מולי המטפל, אומר לי - תשמע בטיפול יונגיאני, משך הטיפול הממוצע הוא 3 שנים, יש סיכוי סביר שאם תפסיק באמצע, אתה תמצא את עצמך בנסיגה שבה תישאר עם מצוקה קשה יותר מזו שאיתה הגעת...

אין ספק, שגם כך החשש שלי מהטיפול היה גדול דיו, כדי שאמירה כזו תזרוק אותי לחלוטין מהטיפול.

אני מבין לחלוטין את הנקודה שהעלית. שקיפות מלאה של אורכו של טיפול העומק והקשיים שבדרך עשוי לגרום למטופל הטרי "לברוח כל עוד נפשו בו". בכך, מטופלים רבים שהיו יכולים להפיק תועלת מן הטיפול היו נותרים ללא מענה היות ונכנעו לפחדיהם. אלא שיש לי שתי שאלות לי אליך לגבי אבחנה זו:
- האין אנשים רבים נמנעים מטיפול שיניים הכרחי, צינטור מציל חיים או אפילו בדיקת סרטן שד, בשל חשש מעצם הטיפול? האם אתה סבור שעל הרופאים להותיר פרוצדורות אלו תחת מעטה עמימות בכדי לקדם מתן רפואה גם לפציינטים ה"פחדנים"?

- נקבת ב-3 שנים כזמן הטיפול הממוצע לטיפול עומק יונגיאני. הבה נעשה תחשיב קצר:
בהנתן שהטיפול כולל מפגש אחד בשבוע (ואני מניח שבפועל מדובר ביותר מאחד), בכך שיש 52 שבועות בשנה, ושעלות מפגש היא 400ש"ח (סכום שכמובן עשוי להיות גבוה בהרבה), הרי שטיפול בן 3 שנים יעלה למטופל לפחות 62,400ש"ח.
האם זוהי ההוצאה שאתה מציע שמטופל יכנס אליה מבלי דעת ותכנון מוקדם? האם מטפל, בשם טובתו הרפואית של המטופל שלו, יכול לקבל עבורו החלטה כלכלית שכזו?

 

מעניין, שדווקא בטיפולים שלי כיום כמטפל, הנושא עולה לא פעם, היות שהתרפיה באומנות עדיין לא מוכרת, אז הרבה מטפלים מבקשים מידע אודות הטיפול הזה - רוצים לדעת כמה זמן זה אורך, מה הראציונל הטיפולי שלי ובמידה והם מעלים את זה כמובן שאני משתף אותם במידע המדויק ביותר מתוך ניסיוני האישי (ללא שום מחקר אמפירי). 

במקרים בודדים בלבד, אני פועל מיוזמתי להעלות את הסיכונים שעשויים להיות בתהליך כזה - למשל, בטיפול שהוזכר קודם, כאשר הגיע הרגע שבו הבנתי שמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הבהרתי את מה שידוע לכל מטפל, גם אם הוא לחלוטין לא דינאמי - שהתהליך יכלול רגעים שבהם המטופלת לא תסבול אותי, שיעלו רגשות שקשורות למין הגברי ככלל או לגברים אחרים והם עשויים לבלבל אותה בהקשר ליחס אלי, כמו גם שיהיו תקופות של סבל - היות שבשלב שהגיע לטיפול היא כבר התרגלה למצב שטוח מסויים, שבו היא לא מרגישה (אם כי חושבת די הרבה על האפשרות של התאבדות) ובמידה והמטרה היא להחיות את הרגש, הרי שלא רק רגשות נעימים יעלו שם.

לא פעם קיבלתי נזיפה על כך שאני מוסר את האינפורמציה הזו בצורה ישירה כל כך, אבל היו גם מקרים שבהם זה סייע - באחד המקרים, ממש בנינו "תיק הגנה" - בשלב הטוב של הטיפול המטופלת רשמה את ההישגים שלה ובתקופת השפל, כשלפתע נראה היה ששום דבר לא זז - הוצאתי את כתב ההגנה שהוכן והזכרתי לה עד כמה התקדמה.
אני רואה בשקיפות בה אתה נוהג עם מטופליך מושא לשבח ולא לנזיפה. גם שיטת"תיק ההגנה" נשמעת לי נבונה והוגנת.

 

הייתי מאוד שמח לשמוע את הפסיכואנליטיקאים מתייחסים לאופן בו הם משיבים לשאלות בנוגע למשך הטיפול או לסיכונים בו. 

ע"ע התייחסותי לעיל בהתמקדות בנישה הפסיכואנליטית.
גם אני הייתי שמח לראות כאן נוכחות יותר פעילה של מטפלים ובכללם פסיכואנליטיקאים. דה-מרקר קפה מסַפֵּר שיש לדיון מספר רב של צפיות, אלא שמשום מה אתה כמעט "הצדיק היחיד בסדום" בנכונותך להשתתף בדיון. תמהני למה זה כך. 

צטט: אלון האס 2010-03-03 15:08:05

המנוח רגרסיה לצורך התקדמות, הוא מרכזי במיוחד בגישה הפסיכואנליטית.

ברור לחלוטין שמי שבעת הרגרסיה מתנתק - האירוע הוא טראומטי.

הדימוי הטוב ביותר שיש לי לנושא הוא מתוך תוכנית שאהבתי בילדותי (בשחור לבן...) שמה היה "מנהרת הזמן" - אחת החששות הגדולות שהיו לי בתור ילד בצפייה בתוכנית - מה יקרה, אם פתאום הם יישארו שם ולא יצליחו לחזור חזרה ?

כך למשל כששהו בימי הביניים... עם כל היתרונות שלהם בעקבות הידע הרב שצברו בהיוולדם במאה ה 20, הרי שלעבור ולחיות לתמיד בתוך העבר זה לא דבר פשוט.

הרגרסיה בטיפול הפסיכואנליטי, משמשת משהו דומה מאוד - מחזירים את רוחות העבר להווה - התפיסה היא שרק אם נוכל להחזיר לאותה הקשרות ינקותית, נחזור למקום שבו התרחק הקלקול ונוכל לתקן דרך הפירוש והחוויה המתקנת בקשר ההשלכתי.

מה שקורה למי שמתנתק במצב הרגרסיבי - דומה למה שהזכרתי במנהרת הזמן - המטופל חזר למקום הכואב, הפך להיות תלוי במטפל ונמצא באותו מקום כאוב בלי יכולת לצאת משם.

במקרה כזה, ברור שהנזק הוא כואב ביותר, הזעקה הזו נשמעת כאן על ידי יותר ממטופל אחד.

בנוסף להצעות בונות שונות שהועלו כאן, אני רוצה להתייחס לנושא ההפסקה של טיפול בעת שלב של רגרסיה:

כאשר אדם נפנה לטיפול רפואי כמו ניתוח, הוא מקבל מרופאו (במידה והלה מבצע מלאכתו נאמנה) הערכה של משך ההחלמה, אורכו של תהליך השיקום וכדומה עד שיוכל לשוב לאיתנו ולשגרת חייו.

בכדי לצמצם אירועים מזיקים של הפסקת טיפול בשלב של רגרסיה, אשר מותירים את המטופל במצב גרוע מזה אליו נכנס לטיפול, הרי שיש לבצע מעשה דומה גם בטיפול הנפשי. על המטפל לסכם ביחד עם מטופלו בטרם עת על "נקודות יציאה" שונות מן הטיפול (פרקי הזמן והעלות הנגזרת), אשר בהן המטופל המסיים טיפול יוכל לצאת נשכר או לכל הפחות לא ניזוק. על המטפל אשר מנתב את המטופל שלו לחוויות רגרסיביות לדאוג להביאו בחזרה למצב מיוצב לקראת מועדים אלו (אלא אם נתבקש אחרת ע"י המטופל) בכדי לאפשר זאת. אני משער שזוהי הצעה לא קונבנציונאלית אשר עשויה לעורר התנגדויות שונות ממטפלים לגבי חוסר היכולת לקבוע דברים מעין אלה מראש, ואולם אני משוכנע שמטפל בעל נסיון יודע להעריך כמה זמן דרוש על מנת להביא מטופל במצב של רגרסיה לכדי יצוב, ביחוד לאחר הכרות עימו והכנסתו למצב זה. הכנסה לרגרסיה בלא מוצא מוגדר הינה בעיניי לא אתית.

צטט: אלון האס 2010-03-03 15:08:05

העברתי את הפוסט לפסיכואנליטיקאי על מנת לבקש התייחסות,

לצערי כל הפסיכואנליטיקאים שאני מכיר לא חובבים את השיטוט הוירטואלי, לכן הפוסט שלך הודפס והועבר אליו ידנית. 

אלון,

תהיתי מה עלה בגורל אותה הפנייה לפסיכואנליטיקאי והאם נתן את דעתו לדברים שנאמרו כאן?

צטט: בר רבב 2010-03-09 19:29:00

צטט: אלון האס 2010-03-09 10:17:49

אין ספק שהדיון התרחק מאוד מהדיון המקורי,

לצערי אני מסכים עמך, אלא שאנחנו הדיון, ולכן לנו היכולת לנווט לאן יפנה.

 

השאלות בגנות הפסיכואנליזה, הפכו לגנות כל הפסיכותרפיסטים...

אתה יודע מה? אני חש שהמילה הזו - "גנות", מכניסה אותך למגננה ובכך בולמת את השיח. בשם עצמי (להבדיל עצמי ממטופלים אחרים כגון המחברת וצביאל שעשויים אולי לחלוק עליי) אין לי עניין בעבר אלא בעתיד. איני מגנה איש, אך שואף למניעה של סבל מיותר, משיכת זמן ובזבוז לא מידתי של כסף מצד המטופלים. האם תוכל להזדהות עם מטרה זו? 

 

בוודאי- אין כאן שום מחלוקת ביננו.

 

כפי שאמרתי בפוסט קודם, הגינוי העיקרי שאני שומע הוא מכאלו שנאלצו לקטוע את הטיפול,

שכבר לא עמדה להם הסבלנות ומבחינתם משהו נקטע באמצע והם מצאו עצמם במצב יותר מורכב ממה שאיתו הגיעו לטיפול.

לכן, המסכנה העיקרית שלי היא - שעל הפסיכואליטיקאים ללמוד את החומר הזה ולראות איפה ניתן לשפר.

לרגע זה נשמע כאילו הטלת אשמה במטופלים "שלא עמדה להם הסבלנות". סבלנות נוספת מצידי היתה גוררת בסבירות גבוהה את מותי מידיי. גם כאן מסקנתך, הנוגעת ספציפית לפסיכואנליטיקאים הודפת את הדיון לחצרם של מטפלים מנישה טיפולית מאד ספציפית (ורחוקה מהחצר שלך) בעוד שהביקורת ומסקנותיה עשויות להיות רחבות יותר ולכלול גם תרפיות נוספות. מי יודע, אולי אפילו שיטתך שלך.    

 

אכן, הדיון עסק בגנות הפיכואנליזה, העיין הוא ההיבט הרגרסיבי שבתפיסה הפסיכואנליטית - כלאמר שלשם התקדמות יש להתחיל בנסיגה. זו האבחנה היחידה שאני יכול לראות כמשהו שעשוי להקל קצת בסיכויים שלמשל בטיפול הומניסטי לא מחוייב בכלל - הבסיס התיאורטי כאן שונה: מטפל הומניסטי לא רואה את עצמו בעל סמכות לקבוע מה נכון למטופל - לכל הוא לא יעז לגרום לנסיגה שאיננה מתבקשת ישירות מתוך תובנות המטופל: המטפל ההומניסטי, משמש כמי שמכיל את המטופל ובונה עבורו מרחב בטוח שבו יוכל לחקור את עצמו, המטופל הוא שמגדיר את המטרות הטיפוליות ובאופן כלשהו דורש מהמטפל את הדברים להם הוא זקוק.

לעומת זאת, ההנחה הפסיכואנליטית הבסיסית היא סמכותית - האחראי הוא המטפל, הוא זה שמכיר את הרמה הלא מודעת ומכיר את מנגנוני ההגנה - לכן התפקיד שלו לסייע למטופל לסגת למקום בו מנגנוני ההגנה לא יחסמו... אלא שמנגנוני ההגנה הם גם... מגינים.

 

 

באופן אישי, למרות שאני מטפל בגישה שונה, אני עצמי נהנתי מתהליך טיפול אנליטי ממושך, אמנם יונגיאני ולא פרוידיאני, אבל אני יכול להצהיר, שללא הטיפול הזה, לא הייתי במקום בו אני נמצא כיום. לכן, די קשה לי עם המתקפות הכוללות על הגישות שפונות לעומק.

"מתקפות" היא מילה של עימות. מה בדבר ביקורת בונה? ומה בדבר התייחסות בונה אליה?

 

כנראה שכאן אנחנו שומעים מוזיקה שונה, אני בהחלט שמעתי מתקפה.

 

חשבתי על האפשרות - לו המטפל בתחילת הטיפול היה מציג לי שאני נכנס לתהליך של שלוש שנים, בזמן שאני עדיין הייתי בהתנגדות כללית לטיפול, הרי שהייתי בורח כל עוד נפשי בי.

למזלי, היה שם מטפל מספיק סבלני ורגיש, שאיפשר לי להתאקלם, היה קשוב אלי וסייע לי עד לשלב שבו הוא הראה לי את הדלת החוצה.

דמיינתי מה היה קורה, לו בפגישה הראשונה, היה מתיישב מולי המטפל, אומר לי - תשמע בטיפול יונגיאני, משך הטיפול הממוצע הוא 3 שנים, יש סיכוי סביר שאם תפסיק באמצע, אתה תמצא את עצמך בנסיגה שבה תישאר עם מצוקה קשה יותר מזו שאיתה הגעת...

אין ספק, שגם כך החשש שלי מהטיפול היה גדול דיו, כדי שאמירה כזו תזרוק אותי לחלוטין מהטיפול.

אני מבין לחלוטין את הנקודה שהעלית. שקיפות מלאה של אורכו של טיפול העומק והקשיים שבדרך עשוי לגרום למטופל הטרי "לברוח כל עוד נפשו בו". בכך, מטופלים רבים שהיו יכולים להפיק תועלת מן הטיפול היו נותרים ללא מענה היות ונכנעו לפחדיהם. אלא שיש לי שתי שאלות לי אליך לגבי אבחנה זו:
- האין אנשים רבים נמנעים מטיפול שיניים הכרחי, צינטור מציל חיים או אפילו בדיקת סרטן שד, בשל חשש מעצם הטיפול? האם אתה סבור שעל הרופאים להותיר פרוצדורות אלו תחת מעטה עמימות בכדי לקדם מתן רפואה גם לפציינטים ה"פחדנים"?

- נקבת ב-3 שנים כזמן הטיפול הממוצע לטיפול עומק יונגיאני. הבה נעשה תחשיב קצר:
בהנתן שהטיפול כולל מפגש אחד בשבוע (ואני מניח שבפועל מדובר ביותר מאחד), בכך שיש 52 שבועות בשנה, ושעלות מפגש היא 400ש"ח (סכום שכמובן עשוי להיות גבוה בהרבה), הרי שטיפול בן 3 שנים יעלה למטופל לפחות 62,400ש"ח.
האם זוהי ההוצאה שאתה מציע שמטופל יכנס אליה מבלי דעת ותכנון מוקדם? האם מטפל, בשם טובתו הרפואית של המטופל שלו, יכול לקבל עבורו החלטה כלכלית שכזו?

כאן אין ביננו מחלוקת - אני חושב שהמידע צריך להנתן בדרך כלשהי - כמובן שאין אפשרות לחזות הוצעה מדוייקת מראש, אבל בהחלט ראוי שתהייה אנפורמציה כזו כבר בסוף תהליך האינטייק. מרגע שהמטפל מבין באיזה סוג של טיפול מדובר.

למזלי הרב, הטיפול שלי התקיים כשעוד היה קיבוץ במסגרת הישנה... התקציב של ועדת הבריאות היה כמעט בור ללא תחתית - אם המטפל אמר שצריך טיפול הרי שיש תקציב.

דווקא כשהפכתי למטפל באותו מוסד, שאליו הגיעו מרבית חברי הקיבוצים באיזור, פתאום חל השינוי, מרבית הקיבוצים עברו הפרטה ולראשונה נאלצנו להתמודד בדיוק עם השאלה הזו. לא פעם הגענו להסכמים שבעבר הרחוק היו נראים ממש לא ריאליים - כמו טיפולים של אחת לשבועיים, טיפולים שמראש הוגדרו לשנה אחת ובתקופה האחרונה אפילו תקציב ל 20 מפגשים.

לצערי, אני כבר נכנסתי כמטפל לתוך המציאות הנתונה הזו, מרבית המטופלים שלי לא יכולים לעמוד בטיפול שאני עצמי זכיתי לו. 

 

מעניין, שדווקא בטיפולים שלי כיום כמטפל, הנושא עולה לא פעם, היות שהתרפיה באומנות עדיין לא מוכרת, אז הרבה מטפלים מבקשים מידע אודות הטיפול הזה - רוצים לדעת כמה זמן זה אורך, מה הראציונל הטיפולי שלי ובמידה והם מעלים את זה כמובן שאני משתף אותם במידע המדויק ביותר מתוך ניסיוני האישי (ללא שום מחקר אמפירי). 

במקרים בודדים בלבד, אני פועל מיוזמתי להעלות את הסיכונים שעשויים להיות בתהליך כזה - למשל, בטיפול שהוזכר קודם, כאשר הגיע הרגע שבו הבנתי שמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הבהרתי את מה שידוע לכל מטפל, גם אם הוא לחלוטין לא דינאמי - שהתהליך יכלול רגעים שבהם המטופלת לא תסבול אותי, שיעלו רגשות שקשורות למין הגברי ככלל או לגברים אחרים והם עשויים לבלבל אותה בהקשר ליחס אלי, כמו גם שיהיו תקופות של סבל - היות שבשלב שהגיע לטיפול היא כבר התרגלה למצב שטוח מסויים, שבו היא לא מרגישה (אם כי חושבת די הרבה על האפשרות של התאבדות) ובמידה והמטרה היא להחיות את הרגש, הרי שלא רק רגשות נעימים יעלו שם.

לא פעם קיבלתי נזיפה על כך שאני מוסר את האינפורמציה הזו בצורה ישירה כל כך, אבל היו גם מקרים שבהם זה סייע - באחד המקרים, ממש בנינו "תיק הגנה" - בשלב הטוב של הטיפול המטופלת רשמה את ההישגים שלה ובתקופת השפל, כשלפתע נראה היה ששום דבר לא זז - הוצאתי את כתב ההגנה שהוכן והזכרתי לה עד כמה התקדמה.
אני רואה בשקיפות בה אתה נוהג עם מטופליך מושא לשבח ולא לנזיפה. גם שיטת"תיק ההגנה" נשמעת לי נבונה והוגנת.

תודה, אני אכן משתדל, אבל באמת בעקבות הדיון הזה, בהחלט קיבלתי חומר למחשבה לגבי מספר טיפולים.

בדרך כלל, קיימתי את השיחה כאשר עלתה השאלה, אבל יש מקרים שלא עולה השאלה, אלי מחוסר נעימות, אני חושב שאשמור על כך יותר בעתיד. אגב, הדרך שלי קצת שונה - באמצעות היצירה וההבעה.

הייתי מאוד שמח לשמוע את הפסיכואנליטיקאים מתייחסים לאופן בו הם משיבים לשאלות בנוגע למשך הטיפול או לסיכונים בו. 

ע"ע התייחסותי לעיל בהתמקדות בנישה הפסיכואנליטית.
גם אני הייתי שמח לראות כאן נוכחות יותר פעילה של מטפלים ובכללם פסיכואנליטיקאים. דה-מרקר קפה מסַפֵּר שיש לדיון מספר רב של צפיות, אלא שמשום מה אתה כמעט "הצדיק היחיד בסדום" בנכונותך להשתתף בדיון. תמהני למה זה כך. 

היו לנו כבר מספר דיונים בנושא - נראה שחלק גדול מהמטפלים מאוד חושש מהחשיפה - מדובר על דילמה אתית. רק אתמול ישבתי עם שניים שננזפו והיה נחמד לקבל מהם רוח גבית, של מי שנמצאים באותה סירה.

אבל, הנושא של דיונים על ידי פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים ברשת זכה כבר למתקפה לא פשוטה, על ידי הקולגות שלי. מרביתם - מהגישה הפסיכודינמית הסטרילית - אלו שרואים צורך בשמירה על דמות מטפלת נקייה, שלא יודעים אודותיה הרבה מידי ולא יכולים ליצור איתה קשרים מחוץ למפגש הטיפולי. דוגמא אחת בולטת היא - שכאשר אחד מהמטפלים מזדהה כאן בשמו, מטופל שלו יכול לעקוב אחר דיונים שלו, להכיר אותו ואפילו לפנות אליו בפניות ששוברות את אותו הגבול שהוא עומל עליו כל כך קשה בבניית הסטינג הטיפולי שלו.

לא פעם זכיתי לתיוג כ"בעל בעיה בגבולות" בשל ההשתתפות שלי בזירה הציבורית - אם באינטרנט ואם ביתר תחומי המדיה.

בפוסט האחרון בבלוג האישי - כתבו לי שתי חברות ביקורת קשה אודות הפרסום הזה ואחת מהן אפילו ציינה את המעשה כ"נזק בלתי הפיך".

 

צטט: אלון האס 2010-03-26 15:04:53

צטט: בר רבב 2010-03-09 19:29:00

צטט: אלון האס 2010-03-09 10:17:49

כפי שאמרתי בפוסט קודם, הגינוי העיקרי שאני שומע הוא מכאלו שנאלצו לקטוע את הטיפול, שכבר לא עמדה להם הסבלנות ומבחינתם משהו נקטע באמצע והם מצאו עצמם במצב יותר מורכב ממה שאיתו הגיעו לטיפול. לכן, המסכנה העיקרית שלי היא - שעל הפסיכואליטיקאים ללמוד את החומר הזה ולראות איפה ניתן לשפר.

לרגע זה נשמע כאילו הטלת אשמה במטופלים "שלא עמדה להם הסבלנות". סבלנות נוספת מצידי היתה גוררת בסבירות גבוהה את מותי מידיי. גם כאן מסקנתך, הנוגעת ספציפית לפסיכואנליטיקאים הודפת את הדיון לחצרם של מטפלים מנישה טיפולית מאד ספציפית (ורחוקה מהחצר שלך) בעוד שהביקורת ומסקנותיה עשויות להיות רחבות יותר ולכלול גם תרפיות נוספות. מי יודע, אולי אפילו שיטתך שלך.    

אכן, הדיון עסק בגנות הפיכואנליזה, העיין הוא ההיבט הרגרסיבי שבתפיסה הפסיכואנליטית - כלאמר שלשם התקדמות יש להתחיל בנסיגה. זו האבחנה היחידה שאני יכול לראות כמשהו שעשוי להקל קצת בסיכויים שלמשל בטיפול הומניסטי לא מחוייב בכלל - הבסיס התיאורטי כאן שונה: מטפל הומניסטי לא רואה את עצמו בעל סמכות לקבוע מה נכון למטופל - לכל הוא לא יעז לגרום לנסיגה שאיננה מתבקשת ישירות מתוך תובנות המטופל: המטפל ההומניסטי, משמש כמי שמכיל את המטופל ובונה עבורו מרחב בטוח שבו יוכל לחקור את עצמו, המטופל הוא שמגדיר את המטרות הטיפוליות ובאופן כלשהו דורש מהמטפל את הדברים להם הוא זקוק. לעומת זאת, ההנחה הפסיכואנליטית הבסיסית היא סמכותית - האחראי הוא המטפל, הוא זה שמכיר את הרמה הלא מודעת ומכיר את מנגנוני ההגנה - לכן התפקיד שלו לסייע למטופל לסגת למקום בו מנגנוני ההגנה לא יחסמו... אלא שמנגנוני ההגנה הם גם... מגינים.

אם תוכל לעשות חסד עם הדיוט, מה הם הזרמים המרכזיים שנבעו מגישתו של פרויד, ומהיכן חל הפיצול בין הגישה הפטרונית לגישה ההומניסטית? האם רק פסיכואנליזה נכלל בקטגוריה הראשונה? ומה עם טיפול דינאמי שגרתי של מפגש בשבוע?

 

באופן אישי, למרות שאני מטפל בגישה שונה, אני עצמי נהנתי מתהליך טיפול אנליטי ממושך, אמנם יונגיאני ולא פרוידיאני, אבל אני יכול להצהיר, שללא הטיפול הזה, לא הייתי במקום בו אני נמצא כיום. לכן, די קשה לי עם המתקפות הכוללות על הגישות שפונות לעומק.

"מתקפות" היא מילה של עימות. מה בדבר ביקורת בונה? ומה בדבר התייחסות בונה אליה?

כנראה שכאן אנחנו שומעים מוזיקה שונה, אני בהחלט שמעתי מתקפה.

אין דבר שהוא בסלע. אתה שומע את הפרשנות שלך לדברים. אם תבחר לאמץ את הנרטיב המתקפתי, הרי שזה הנרטיב שינחה אותך בשיח כאן, וחבל, כי בעיניי הוא פחות פרודוקטיבי.

 

חשבתי על האפשרות - לו המטפל בתחילת הטיפול היה מציג לי שאני נכנס לתהליך של שלוש שנים, בזמן שאני עדיין הייתי בהתנגדות כללית לטיפול, הרי שהייתי בורח כל עוד נפשי בי. למזלי, היה שם מטפל מספיק סבלני ורגיש, שאיפשר לי להתאקלם, היה קשוב אלי וסייע לי עד לשלב שבו הוא הראה לי את הדלת החוצה. דמיינתי מה היה קורה, לו בפגישה הראשונה, היה מתיישב מולי המטפל, אומר לי - תשמע בטיפול יונגיאני, משך הטיפול הממוצע הוא 3 שנים, יש סיכוי סביר שאם תפסיק באמצע, אתה תמצא את עצמך בנסיגה שבה תישאר עם מצוקה קשה יותר מזו שאיתה הגעת... אין ספק, שגם כך החשש שלי מהטיפול היה גדול דיו, כדי שאמירה כזו תזרוק אותי לחלוטין מהטיפול.

אני מבין לחלוטין את הנקודה שהעלית. שקיפות מלאה של אורכו של טיפול העומק והקשיים שבדרך עשוי לגרום למטופל הטרי "לברוח כל עוד נפשו בו". בכך, מטופלים רבים שהיו יכולים להפיק תועלת מן הטיפול היו נותרים ללא מענה היות ונכנעו לפחדיהם. אלא שיש לי שתי שאלות לי אליך לגבי אבחנה זו:
- האין אנשים רבים נמנעים מטיפול שיניים הכרחי, צינטור מציל חיים או אפילו בדיקת סרטן שד, בשל חשש מעצם הטיפול? האם אתה סבור שעל הרופאים להותיר פרוצדורות אלו תחת מעטה עמימות בכדי לקדם מתן רפואה גם לפציינטים ה"פחדנים"?

- נקבת ב-3 שנים כזמן הטיפול הממוצע לטיפול עומק יונגיאני. הבה נעשה תחשיב קצר:
בהנתן שהטיפול כולל מפגש אחד בשבוע (ואני מניח שבפועל מדובר ביותר מאחד), בכך שיש 52 שבועות בשנה, ושעלות מפגש היא 400ש"ח (סכום שכמובן עשוי להיות גבוה בהרבה), הרי שטיפול בן 3 שנים יעלה למטופל לפחות 62,400ש"ח.
האם זוהי ההוצאה שאתה מציע שמטופל יכנס אליה מבלי דעת ותכנון מוקדם? האם מטפל, בשם טובתו הרפואית של המטופל שלו, יכול לקבל עבורו החלטה כלכלית שכזו?

כאן אין ביננו מחלוקת - אני חושב שהמידע צריך להנתן בדרך כלשהי - כמובן שאין אפשרות לחזות הוצעה מדוייקת מראש, אבל בהחלט ראוי שתהייה אנפורמציה כזו כבר בסוף תהליך האינטייק. מרגע שהמטפל מבין באיזה סוג של טיפול מדובר. למזלי הרב, הטיפול שלי התקיים כשעוד היה קיבוץ במסגרת הישנה... התקציב של ועדת הבריאות היה כמעט בור ללא תחתית - אם המטפל אמר שצריך טיפול הרי שיש תקציב. דווקא כשהפכתי למטפל באותו מוסד, שאליו הגיעו מרבית חברי הקיבוצים באיזור, פתאום חל השינוי, מרבית הקיבוצים עברו הפרטה ולראשונה נאלצנו להתמודד בדיוק עם השאלה הזו. לא פעם הגענו להסכמים שבעבר הרחוק היו נראים ממש לא ריאליים - כמו טיפולים של אחת לשבועיים, טיפולים שמראש הוגדרו לשנה אחת ובתקופה האחרונה אפילו תקציב ל 20 מפגשים. לצערי, אני כבר נכנסתי כמטפל לתוך המציאות הנתונה הזו, מרבית המטופלים שלי לא יכולים לעמוד בטיפול שאני עצמי זכיתי לו. 

אני אדם מן הישוב. אתה מטפל מומחה. האם כמטפל יש לך רעיון או הצעה למתווה כיצד רצוי שמטפל יציג בפני המטופל את הסיכויים וסיכונים שבטיפול, וכן את המשך והעלות שלו? משהו אשר נאמר בשפה שמטפלים אחרים יכולים להבין?

 

מעניין, שדווקא בטיפולים שלי כיום כמטפל, הנושא עולה לא פעם, היות שהתרפיה באומנות עדיין לא מוכרת, אז הרבה מטפלים מבקשים מידע אודות הטיפול הזה - רוצים לדעת כמה זמן זה אורך, מה הראציונל הטיפולי שלי ובמידה והם מעלים את זה כמובן שאני משתף אותם במידע המדויק ביותר מתוך ניסיוני האישי (ללא שום מחקר אמפירי).  במקרים בודדים בלבד, אני פועל מיוזמתי להעלות את הסיכונים שעשויים להיות בתהליך כזה - למשל, בטיפול שהוזכר קודם, כאשר הגיע הרגע שבו הבנתי שמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הבהרתי את מה שידוע לכל מטפל, גם אם הוא לחלוטין לא דינאמי - שהתהליך יכלול רגעים שבהם המטופלת לא תסבול אותי, שיעלו רגשות שקשורות למין הגברי ככלל או לגברים אחרים והם עשויים לבלבל אותה בהקשר ליחס אלי, כמו גם שיהיו תקופות של סבל - היות שבשלב שהגיע לטיפול היא כבר התרגלה למצב שטוח מסויים, שבו היא לא מרגישה (אם כי חושבת די הרבה על האפשרות של התאבדות) ובמידה והמטרה היא להחיות את הרגש, הרי שלא רק רגשות נעימים יעלו שם. לא פעם קיבלתי נזיפה על כך שאני מוסר את האינפורמציה הזו בצורה ישירה כל כך, אבל היו גם מקרים שבהם זה סייע - באחד המקרים, ממש בנינו "תיק הגנה" - בשלב הטוב של הטיפול המטופלת רשמה את ההישגים שלה ובתקופת השפל, כשלפתע נראה היה ששום דבר לא זז - הוצאתי את כתב ההגנה שהוכן והזכרתי לה עד כמה התקדמה.
אני רואה בשקיפות בה אתה נוהג עם מטופליך מושא לשבח ולא לנזיפה. גם שיטת"תיק ההגנה" נשמעת לי נבונה והוגנת.

תודה, אני אכן משתדל, אבל באמת בעקבות הדיון הזה, בהחלט קיבלתי חומר למחשבה לגבי מספר טיפולים.

בדרך כלל, קיימתי את השיחה כאשר עלתה השאלה, אבל יש מקרים שלא עולה השאלה, אלי מחוסר נעימות, אני חושב שאשמור על כך יותר בעתיד. אגב, הדרך שלי קצת שונה - באמצעות היצירה וההבעה.

יש לי קורת רוח גדולה לשמוע זאת ממך. תודה על שנתת מחשבה לדברים.

 

הייתי מאוד שמח לשמוע את הפסיכואנליטיקאים מתייחסים לאופן בו הם משיבים לשאלות בנוגע למשך הטיפול או לסיכונים בו. 

ע"ע התייחסותי לעיל בהתמקדות בנישה הפסיכואנליטית.  גם אני הייתי שמח לראות כאן נוכחות יותר פעילה של מטפלים ובכללם פסיכואנליטיקאים. דה-מרקר קפה מסַפֵּר שיש לדיון מספר רב של צפיות, אלא שמשום מה אתה כמעט "הצדיק היחיד בסדום" בנכונותך להשתתף בדיון. תמהני למה זה כך. 

היו לנו כבר מספר דיונים בנושא - נראה שחלק גדול מהמטפלים מאוד חושש מהחשיפה - מדובר על דילמה אתית. רק אתמול ישבתי עם שניים שננזפו והיה נחמד לקבל מהם רוח גבית, של מי שנמצאים באותה סירה. אבל, הנושא של דיונים על ידי פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים ברשת זכה כבר למתקפה לא פשוטה, על ידי הקולגות שלי. מרביתם - מהגישה הפסיכודינמית הסטרילית - אלו שרואים צורך בשמירה על דמות מטפלת נקייה, שלא יודעים אודותיה הרבה מידי ולא יכולים ליצור איתה קשרים מחוץ למפגש הטיפולי. דוגמא אחת בולטת היא - שכאשר אחד מהמטפלים מזדהה כאן בשמו, מטופל שלו יכול לעקוב אחר דיונים שלו, להכיר אותו ואפילו לפנות אליו בפניות ששוברות את אותו הגבול שהוא עומל עליו כל כך קשה בבניית הסטינג הטיפולי שלו.

אני מבין את הקושי האתי (ואולי אני רק באשליה שאני מבין). מטפלים שיש להם מה להגיד וחוששים מהמפגש עם המטופלים שלהם במרחב הוירטואלי, יכולים להרשם לאתר בזהות בדויה. יש בכך אפילו אלמנט מקדם כנות מירבית, ראה אותי, לא הייתי נחשף במידה שאני חושף את עצמי באתר אילו שמי ופניי היו גלויים לכל. יתכן שמסיכת אנונימיות היא הדרך להסיר את כל המסיכות האחרות.

 

לא פעם זכיתי לתיוג כ"בעל בעיה בגבולות" בשל ההשתתפות שלי בזירה הציבורית - אם באינטרנט ואם ביתר תחומי המדיה. בפוסט האחרון בבלוג האישי - כתבו לי שתי חברות ביקורת קשה אודות הפרסום הזה ואחת מהן אפילו ציינה את המעשה כ"נזק בלתי הפיך".

האם לדעתך הביקורת עליך עניינית-מקצועית או נובעת מחריגה מהחוקים הבלתי כתובים של גילדה הרוצה לשמר את עצמה ככזו?

דיון רלוונטי: על רגרסיה בטיפול

צטט: בועטת 2010-03-02 19:23:32

כמות כזו של שטויות בשפה גבוהה כבר מזמן לא יצא לי לקרוא.

העמדת המטופל באור כל כך חסר יכולת, אימפוטנטית כמעט ואת המטפל כמנצל, כדיקטטור על המחשבה היא אבסורדית ומכעיסה עד מאוד. כמטופלת ותיקה, למודת חתכים, כדורים, מטפלים וכדורים יצא לי לבחור לא פעם מטפל ולהחליף כשזה לא מביא מזור.

משפחה לא בוחרים אבל מטפל כן!

אנחנו אמנם מדוכאים, מיואשים, אובססיביים, תלותיים ופאתטיים אבל לא כולם מטומטמים.

אני לא מבין את ההתלהמות מסביב לפוסט של "בועטת".

"בועטת" העלתה נקודת מבט נוספת מאוד חשובה של אחריות המטופל לחייו.

אין זה שולל דיונים כאלו או אחרים ביחס למטפלים, אבל אסור לשכוח שבשורה התחתונה המטופל הוא זה שאחראי לחייו.

העצוב הוא שיש גם תפיסה חברתית כזאת, לפיה כאשר אדם פונה לטיפול, האחריות עוברת למטפל.

אדם שפונה לטיפול לא מאבד את חופש הבחירה שלו!

 

 

אני לא מבין את ההתלהמות מסביב לפוסט הזה.

"בועטת" העלתה נקודת מבט נוספת מאוד חשובה של אחריות המטופל לחייו.

אין זה שולל דיונים כאלו או אחרים ביחס למטפלים, אבל אסור לשכוח שבשורה התחתונה המטופל הוא זה שאחראי לחייו.

העצוב הוא שיש גם תפיסה חברתית כזאת, לפיה כאשר אדם פונה לטיפול, האחריות עוברת למטפל.

אדם שפונה לטיפול לא מאבד את חופש הבחירה שלו!

 

לעניות דעתי תשובות מעין אלה מקורן בחשיבה שכלתנית אודות הסיטואציה המתוארת, והן אינן מבינות לעומקה את אופן פעולתה של מערכת ההקשרות הרגשית בטיפולי עומק פסיכודינאמיים, בייחוד בקרב מטופלים הנוטים להגיב ברגרסיה רגשית ומפתחים תסמונת דמויית "התמכרות" לדמות המטפל (בד"כ מטופלים על הרצף הגבולי). 

עיין בתגובתי, המופיעה בשרשור זה, לטיעוניה של "בועטת" .

זאת לא חוכמה גדולה לנפנף בדגל  הקורא "לקיחת אחריות אישית". בסופו של דבר אחריותו של אדם לחייו ולבחירותיו נותרת בעינה בין ירצה בכך או לווא, אך זה מאוד פשטני לדבר על 'השורה התחתונה' תוך התעלמות ממורכבות התהליך שמצריך לעבור גמילה חד צדדית כואבת ומייסרת ברמה הרגשית על מנת לחלץ עצמך מן ההקשרות אל המטפל והטיפול.

כל תשובה אחרת שלא לוקחת זאת בחשבון בעיני מעידה על אי הכרת החוויה לעומקה (לא כולם עוברים זאת על בשרם), או לחלופין נגועה בהיתממות הגנתית ביחס למורכבותה "האי רציונאלית" של הנפש.

מטפלים פסיכודינמיים קלינים מכירים היטב את התופעות הללו.

צטט: netrider 2010-05-09 16:41:23

צטט: בועטת 2010-03-02 19:23:32

כמות כזו של שטויות בשפה גבוהה כבר מזמן לא יצא לי לקרוא.

העמדת המטופל באור כל כך חסר יכולת, אימפוטנטית כמעט ואת המטפל כמנצל, כדיקטטור על המחשבה היא אבסורדית ומכעיסה עד מאוד. כמטופלת ותיקה, למודת חתכים, כדורים, מטפלים וכדורים יצא לי לבחור לא פעם מטפל ולהחליף כשזה לא מביא מזור.

משפחה לא בוחרים אבל מטפל כן!

אנחנו אמנם מדוכאים, מיואשים, אובססיביים, תלותיים ופאתטיים אבל לא כולם מטומטמים.

 

אני לא מבין את ההתלהמות מסביב לפוסט של "בועטת".

"בועטת" העלתה נקודת מבט נוספת מאוד חשובה של אחריות המטופל לחייו.

אין זה שולל דיונים כאלו או אחרים ביחס למטפלים, אבל אסור לשכוח שבשורה התחתונה המטופל הוא זה שאחראי לחייו.

העצוב הוא שיש גם תפיסה חברתית כזאת, לפיה כאשר אדם פונה לטיפול, האחריות עוברת למטפל.

אדם שפונה לטיפול לא מאבד את חופש הבחירה שלו!

 

ובהמשך לתשובתה של sadhaka, אני חושש שמי שלא היה בסיטואציה לא יאמין. גם אני לא האמנתי שאפשרי להגיע להתמכרות נפשית שכזו למוצא פיו של אדם אחר ובתקופות אחרות בחיי ככול הנראה הייתי מגיב ועונה בדיוק כמוך. אלא שנסיון חיי הראה לי את שבריריותם של הרבה דברים שחשבתי לאיתנים. ניתן גם ניתן, וזוהי השיטה ולא היוצא מן הכלל.

אמרת "אדם שפונה לטיפול לא מאבד את חופש הבחירה שלו", ומה שאני חושב שאתה לא מפנים, הוא שאדם יכול לשמור על העמדה המכונסת פנימה, המתגוננת מפני נזק והבוחרת באלטרנטיבה, אלא שזו נחשבת בטיפול פסיכודינאמי ל"התנגדות". במפגשים טיפוליים פסיכודינאמיים דנים בהתנגדויות (אמיתיות ומדומיינות) הלוך ושוב ביוזמת המטפל, כאילו אלה דברים שליליים שיש למוסס אם המטופל מעוניין בהצלחת הטיפול. היות והמטופל מגיע לטיפול עם מצוקה כלשהי, לעיתים קיצונית ובוערת, הוא חש שעליו מוטלת האחריות להצלחת הטיפול או הכשלתו, ומתוך מצוקתו מעוּדד לחרוג מאופן ההתנהגות ששרת והגן עליו כל חייו ולהתמסר לטיפולו האמפתי של המטפל. המטפל מצידו, מרגיע ברוך אמפטי שיגונן על המטופל מפני הפגיעה שזה חושש ממנה עקב הסרת ההגנות.

אתה מבין, אדם שפונה לטיפול לא מאבד את חופש הבחירה שלו, הוא מוסר אותו מרצון למטפל תוך תיוג של כל ביקורת מצידו כהתנגדות.