לקח לי המון זמן להשיג את זה
זה אחד הקטעים הנוסטלגיים היפים על תל אביב
כתב אותו אותו דודו טופז ז"ל
נשאר רק להנות מהקטע ולהחכים
דורון
בלדה לתל אביב – לכבודה ובכלל לא לכבודינו - כתב דודו טופז
אני עובר ברחובותייך מביט סביב איך השתנת איך התלכלכת תל אביב. אני עובר בסימטאות על פני הכיכרות והן נראות לי כה שונות וכה זרות, ואל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין צעיר ודיזינגוף בשבילי הוא רחוב ולא ראש עיר. כמה זמן עבר מאז 15 – 20 שנה ? איך הכל פה כל כך מהר השתנה. גם אני השתנתי, נכון קוראים לזה להתבגר. אבל תל אביב לא התבגרה היא פשוט הפכה להיות ייצור אחר. אני עובר ברחובות ,שעוד הכירו את כפות רגלי כשהיו קטנות ובלי ניסים נשטף בזכרוני. הנה ארלוזורוב פינת אדם הכהן ,צריף התנועה עומד שם כמקודם. כמו אז ,כשרקדנו "הורה", "אל גינת אגוז" ואחר כך הלכנו לגבעה לקנות חצי מנה פלאפל וגזוז. כמו אז שאיילה שם שרה "בוא ואשק לך בשני קולות" ו"נגילה" ,וכשעשינו תזמורת בצורת עם ספידי גונזלס וטקילה. כמו אז ,שחומוסלה מכר שם גרעינים של חומוס מתוך קדרה שקית קטנה ב- 5 גרוש שקית גדולה ב- 10 . וכמו אז ,שהתווכחנו שם מכל הלב והנשמה אם לצאת לנח"ל זה מה ,שנקרא "הגשמה".הנה היום ,כששם אני עובר אני שומע מבפנים את ג'ון טרבולטה מזמר. הם עומדים בחוץ ומתווכחים בהמולה ,ומעטים מאד מהם לובשים חולצה כחולה. והנושא לויכוחים במו אזני שמעתי, לאבא של מי יש פונטיאק אוטומטי וכמה עולה היום הונדה עם שני פנסים ואיך אפשר לייבא אותה בחצי המיסים. בצד עמדו שתי ילדות בנות 12 אולי ואחת אמרה לשניה – הערב מיקי בא אלי. והשניה אמרה לה – אוי תפסיקי אני לא מבינה מה את מוצאת במיקי, הוא כל כך ילדותי הוא לא יודע לתת "גוד טיים" אמיתי. כל זאת שמעתי במו אזני ,כשראיתי את צריף הנוער העובד לפני. חשבתי לעצמי אלוהים אדירים , אולי כך צריכים להיות פני הדברים. זהו דור אחר והיום מדברים כך. גם אנחנו לא דברנו כמו דור הפלמ"ח. ומה בסך הכל אני רוצה מהם , אולי אני בסך הכל מקנא בהם, שהם עוד צעירים ואצלי הגיל מתחיל להיות בעיה, ושלאבא שלהם יש פונטיאק אוטומטי ולאבא שלי אף פעם לא היה. אבל עם כל זה אני חייב כאן לגלות, שאני עדיין מעדיף את "בוא ואשק לך" בשני קולות.
הנה דיזינגוף פינת ארלוזורוב. שם עמד פעם קולנוע "ארמון דוד" הישן והטוב. פעם הציגו שם סרט, אני זוכר את המקרה שמותר לראות רק מגיל 16 ואלחנן שהיה הגדול נכנס ואח"כ נורא השוויץ עם הקטע בסרט שהוא ראה בו את הציצי. הוא הראה לנו בחוץ את התמונות שבו בחורה והוא ראה לה את הציצי וצחקנו נורא. אחר-כך הלכנו אל הקיוסק של הזקן מאחור, קנינו כוס צוף אחת ושתינו אותה לפי התור. היום "פאראג'" מוכר שם כלות סינטטיות על רקע שקיעה בכתום. את התמונות הוא מפתח מהיום להיום, כי בקצב של החיים היום יש דרישות ומחר הן יכולות להיות גרושות. הקיוסק של הזקן כבר מזמן איננו, אבל הקיוסק שקם ממול שונה מאד ממנו. אצלו תלויים עתונים עם בחורות ערומות מאחור ומלפנים. הבחורה עם הציצי מאז נראית כמו הפוסטר של גוש אמונים. תגידו, כך זה בכל העולם, אלו הם פני הדברים. מה לעשות, אני עוד מתגעגע לימים האחרים. אני מתגעגע לימים שבתל-אביב לדבר עברית היתה יכולת. שבוטיק היה חנות ומינימרקט- מכולת. שבשדרות קרן קיימת שהיום הן שדרות בן-גוריון עדיין גר במספר 7 דוד בן-גוריון. פעם כשעברנו ליד הבית שלו והקימונו רעש בדרך לים, יצאה החוצה פולה למרפסת וצעקה: "ילדים, שקט! בעל הבית נרדם", ואנחנו הסתלקנו משם בשקט. יותר לא הוצאנו מלה, כי בימים ההם אפילו ילדים נתנו כבוד לראש הממשלה. אני מתגעגע לימים אחרים כשעוד לא עמדה שם ככר אתרים. היא יפה מאוד, אל תבינו אותי לא נכון, אבל היא פשוט מסתירה לי את הים התיכון.ויש שם מסעדות, דיסקוטקים- המון אקשן. רק חבל שרובם בחסות הפרוטקשן. כשאני חושב שפרוטקשן זו הגנה של יהודים בפני יהודים אחרים אני מוותר על כל היופי הזה ועל כל ככר אתרים. ואני מוותר גם על כל אותם טיפוסים אשר את חיינו בעיר הזאת הפכו למאוסים. מרעישים בקולנוע, דוחפים ברחוב, מגעילים את הנפש, משחיתים את הנוף. הם פלשו כבר לכל פינה בחיינו והופכים את החיים לגהינום בשבילנו. ואל תגידו לי שתמיד זה היה כך כאן בכרם. אני זוכר תל-אביב אחרת.אני זוכר, למשל, שבת בבוקר, שייט בירקון עם רונית כשלפתע בסירה ממול הופיעו דליה, שרה וחגית. וכשראינו אותן רונית ואני הסמקנו מבושה ומפחד, כי ידענו ששלוש הכלפתות יספרו שראו אותנו ביחד. ואחרי שהן עברו תפסתי אומץ ובגרות ואמרתי – רונית אפשר להציע לך חברות? היא הנהנה בראש והשפילה את העיניים והלב שלי עף עד השמים. זאת היתה הפעם הראשונה שאמרתי את המשפט הזה. יותר לא יקרה לי רגע שכזה.כן, גם היום יכולה לקרות פגישה כזאת מקרית, רק דליה זה היום דלית, שרה זה שרית ובכלל בגיל הזה היום קיימת השיטה שכשמציעים חברות יוצאים מהמטה.אבל אז...אז עוד היינו רוכבים כשנהיה חשוך ומגיעים באופניים עד חוף תל-ברוך, הולכים על שפת הים בשקט, בועטים בחול, אוחזים יד ביד ברטט וזה הכל. גם היום בתל-ברוך יש אהבה כמו פעם, רק שהיום זה עולה 250 פלוס מע"מ.אני עובר ברחובותייך, מביט סביב איך השתנית, איך התלכלכת תל-אביב. אני עובר בדיזינגוף ומנסה ליצור מגע, לפתע נתקלות עיני באיש המשוגע. אתם מכירים אותו – זה המלוכלך שמרים את העיניים לגבהים ומנסה כל רגע לשדר לאלהים. הוא מסתובב שם עוד היום כמו לפני 20 שנה, אז בשבילו כאן שום דבר לא השתנה. הוא לא יודע שיש כאן דיסקוטקים, מסעדות פאר. הוא מכונס בתוך עצמו ולא אכפת לו שום דבר אחר.אולי זה נשמע באנאלי, אבל אני מקנא באיש, כי בימים האלה קל יותר למי שיודע להיות אדיש. אבל יש אנשים שפשוט לא יכולים ככה להיות ולאנשים האלה יש היום בעיות.ולפתע במדרכה ממול אני רואה את רונית זאת מהסירה מאז, מלפני שנים. וכשאני רואה אותה אני כל-כך מתגעגע ואני קורא לה – ר ו נ י ת, כך שכל הרחוב שומע. אבל היא ממשיכה ללכת ואיננה שומעת דבר כאילו שש עשרה שנה בינינו ולא רק רחוב צר. מוזר, אולי היא בעצם כן שמעה ורק תקף אותה הפחד ששרה ודליה יספרו שראו אותנו ביחד, ואני רוצה להגיד לה- רונית, היום כבר מותר, דברים רבים השתנו מאז. זה לא אותו דבר. ואני קורא לה שוב- רונית, רונית... ולפתע בחריקה עוצר לידי נהג מונית והוא אומר לי: כן חביבי, לאן זה בשבילך? ואני עונה לו – סליחה, אני קראתי לרונית, לא לך. אני אמרתי רונית – לא מונית. והוא אומר- בוא הנה, אל תבלבל את המוח, אתה רוצה להסתכסך אתי בכוח? קראת מונית, אני עוד יכול לשמוע, תיכנס ותגיד לאן אתה רוצה לנסוע.סליחה... אתה לא הבנת... אואלה מספיק עם האוונטה, תפסיק לזבל את המוח, תפסיק לברבר, מהר תיכנס לפני שיבוא שוטר. הסתכלתי עליו ואמרתי- אתה יודע מה? אתה צודק. קח אותי מכאן אבל הרחק. קח אותי לאותם הימים האחרים שאנשים לא כמוך היו מדברים. שהיה כאן עוד נימוס וכבוד הדדי, שהיה עוד באופנה להיות נחמדים.סמי, כאן אל תעצור, אם אתה יכול סע בעיקר לאחור. כמובן שהוא זרק אותי מהמונית וקרא לי מניאק, מופרע. אני המשכתי להסתובב בעיר הזאת בלי מטרה, וידעתי כבר שמכאן כבר לעולם לא אצא. אני בדמה של העיר הזאת אם ארצה או לא ארצה.
הוספת תגובה על "הבלדה לתל אביב "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה