חשבתי שהנושא הזה יכול לעניין גם את המטפלים ברפואה המשלימה, מאחר וגם הם לעיתים מתלבטים עד כמה לחשוף את עצמם. ספרו לי אם זה היה רלוונטי עבורכם, ומה הן תגובותיכם.

רציתי להביא לפניכם היום את השאלה : עד כמה מוסיפה לטיפול הפסיכולוגי העובדה, שהמטפלת חושפת את עצמה?בשיטות המסורתיות של הטיפול הפסיכולוגי, אלו שנגזרו מבית-מדרשו של פרויד, המטפלתנדרשה להיות כמו "מסך חלק" עבור המטופלת, ולא לספר דבר על עצמה. העובדה שהמטפלת שמרה עצמה כעל "מסך חלק" היתה חשובה בעיני פרויד ורביםמממשיכיו, משום שהיא איפשרה כך למטפלת להיות ראי עבור המטופלת, מבלי שיחול ערבוב בין התכנים של הפסיכולוגית לתכנים של המטופלת.

אלא שמזה עשרות שניםברור, גם בגישות הטיפול שנגזרות מבית-מדרשו של פרויד, (ונקראות שיטותפסיכואנליטיות, או פסיכודינמיות), שהמצב אינו כך: המטפלת אינה יכולה להימנע לחלוטין מלהביא אל הטיפול הפסיכולוגי את האישיות שלה, את העבר שלה, וגם את לחצי היומיום שלה. עדיף למטפלת שתהיה מודעת לתכנים אלו, מאשר שתתכחש להם ותראה את כל מהשקורה בטיפול הפסיכולוגי, רק כנובע מהמטופלת.

בשנים האחרונות, בהשפעת גישות פסיכואנליטיות וגישות אחרות, עולות שאלות אחרות, כמו: עד כמה מותר למטפלת בכלל לחשוף את עצמה? השאלות האלו הולכות ועולות יותר ויותר בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, אך למרבה ההפתעה – אין הרבה ספרות המוקדשת לנושא זה בלבד. כך למשל, בחיפושי באתר Amazon  מצאתי רק ספר אחד שנושאו הוא החשיפה העצמית של המטפלת, וגם הוא רק משנת 2009. גם לפני כן כתבו על נושא זה, אך במאמרים בודדים או בפרקים בתוך ספרים.

הספר הראשון הזה,העוסק בנושא החשיפה העצמית, נקרא: Psychotherapist Revealed, והוא נערך על-ידי BloomgardenAndrea &Mennuti Rosemary B..

הפרק הראשון שאותו קראתי מספר זה הוא הפרק החמישי, שנקרא, בתרגום לעברית: "לשתף או לא לשתף –חשיפה עצמית בטיפול בהפרעת אישיות גבולית". הפרק הזה נכתב על-ידי מטפלות שמתמחות ב-DBT,שהיא שיטת טיפול שנוצרה בתחילת שנות ה-90, על-ידי מרשה ליינהן. ליינהן יצרה שיטתטיפול זו לאחר שהבחינה ששיטות טיפול רגילות אינן עוזרות מספיק לפציינטיות אובדניות הסובלות מהפרעת אישיות קשה, הנקראת הפרעת אישיות גבולית (זו הפרעת אישיות המתבטאתבכעס רב ביחסים בין-אישיים, ראיה של שחור-לבן, נטיה לפגיעה עצמית ועוד(. שיטת טיפול זו, ה-DBT, משלבת טיפול אישי עם לימוד של טכניקות מעשיות להתמודדות עם מתחוקשיים בין-אישיים בחיי היומיום. בין הטכניקות הנלמדות יש גם טכניקות של מדיטציה ותורת הזן, טכניקות של פתרון בעיות, השהיית תגובות אימפולסיביות, חשיבה רציונליתועוד. בהמשך פותחה שיטת ה-DBT ויושמה בהצלחה לאוכלוסיות אחרות, כמו זוגות, ילדים, ועוד. אני אישית משתמשת לעיתים קרובות בעקרונות גישת ה- DBT בסוגים שונים של טיפולים (אישי למבוגרים, זוגי וילדים).

בפרק זה מתארות המטפלות מספר עקרונות בנוגע לחשיפה עצמית  בגישתה-DBT, ואתאר עקרונות אלו לפניכם:

בסיכום הפרק כותבות המחברות כך (בתרגום שלי):

"...מסקנתנו היא, שחשיפה עצמית היא לא רק טכניקה שעוזרת, אלא מרכיב חיוני ב-DBT. בלעדיה, DBT היה פחות משפיע ועוזר."

ואני הייתי מוסיפה את דעתי: ללא חשיפה-עצמית של המטפלת טיפול פסיכולוגי בכלל עלול להיות פחות משפיע.

זוהי הרשימה הראשונה שאני כותבת כאן בנוגע לחשיפה-עצמית, נושא שמעניין אותי כעת מאוד.

האם הנושא מעניין גםאותכם? האם יש לכם מה להוסיף, לבקר או לשאול בנוגע למה שכתבתי ובכלל בנוגע לחשיפה-עצמית?

אשמח אם תגיבו כפיש מאפשרת התקשורת הוירטואלית, ואוכל לשמוע את דעתכם בנושא.

בהמשך אשתף אותכם בעוד פרקים מתוך ספר זה.

להתראות!