בשלב מסויים בקריירה שלי כמהנדס תוכנה, עבדתי בחברה מסויימת ב-Wall Street כשנתיים כדי להרים להם שירות online trading ללקוחות. יופי של פרוייקט. זמן מה אחרי שהוא עלה לאוויר בהצלחה, בוקר אחד קראו לי לחדר המנהל. הוא הניח לפני ערימת תיקים של פרוייקטים ואמר לי שבמזל טוב הוחלט לקדם אותי לנהל את הפרוייקטים האלה.

על המקום אמרתי לא. בשום פנים ואופן. תודה, באמת, אבל אני איש פיתוח, ולהזיז ניירת מצד אחד של השולחן לצד השני, אמנם זה נורא אמריקאי ןמכובד, אבל זה לא אני. אתם רוצים להנות מהיתרונות שלי? אז הם לא שם.

קשה לתאר את השוק שלהם כשקיבלו את הסירוב. איזה אמריקאי יסרב לקידום? איפה נשמע דבר כזה?

וזה נתן לי לחשוב קצת. האם קידום הוא תמיד טוב? האם אני חייב להגיע לנקודה הקלאסית והמוכרת שבה התפקיד האחרון שלי יהיה תמיד משהו שאני לא טוב בו? כמה אני צריך להיות מודע לעצמי וליכולותי כדי להתעקש להשאר איפה שאני נהנה הכי הרבה וכמובן תורם הכי הרבה? כמה אני מוכן להתפשר על משכורת קצת יותר נמוכה ובלבד שאשאר איפה שטוב לי?

אני מכיר כ"כ הרבה מתכנתים צעירים שהחלום שלהם זה להתקדם לניהול, כי שם התנאים וה"כבוד" יותר גדולים.

תמיד זו היתה טעות בעיני. תמיד חשבתי שכבוד בא מעבודה שעשית מעולה, ואם אתה טוב במשהו ואתה אוהב את זה, תתמקצע שם. תמיד יש איפה להשתפר ומה ללמוד.

ואז הגעתי למיקרוסופט. שם העיקרון שונה: דרגת השכר שלך לא תלוייה בניהול אלא ברוחב האחריות שאתה לוקח.

נשמע נהדר, נכון? אז זהו, שגם אני חשבתי ככה. ואז התברר שאין טעות גדולה מזו. הציפייה ממך שם זה לטפס באופן קבוע. מי שלא מטפס במשך תקופה של שנה, יכול למצוא עצמו בחוץ. התוצאה ברורה לגמרי: פגשתי שם חבורה גדולה של אנשים מפוחדים עד מוות, כמובן בלי שיודו בזה, שעסוקים כל היום באינטריגות ויחסי ציבור לעצמם. 

מיותר לציין שאם אי פעם היה מקום שממש לא התאים לי, זה היה המקום. (האמת שהבטן שלי ממש מלאה עליהם, אבל זה לא שייך לפוסט הזה). 

אני מספיק שנים בתעשייה התזזיתית הזו כדי להתפכח מכל קשקושי הקידום למיניהם, והיום כל מה שאני מחפש, זה להיות מעולה במה שאני עושה, כי זה מה שאני אוהב, זה מה שמעניין אותי, ומי שרוצה להתעסק בגאנטים בשביל לקבל רכב דרגה 4, שיערב לו. אני מעדיף תמיד להיות בצד הייצרני ולא הפוליטי.

הבעייה שלי היא בעיקר איך רואות חברות כוח אדם את הגישה הזו, ואיך מנהלים מתייחסים לזה.

אישית, כשאני מגייס ומראיין, אנשים שכל כך מסורים ואוהבים את מה שהם עושים תמיד שבו לי את הלב, יותר מכל מחפשי הכבוד למיניהם, אבל לרוב הדעה היא לא כזו.

למה? 

אתם חושבים שאני ממש חיה מוזרה בקטע הזה?

ניהול זה בטח לא עניין של כבוד. למעשה היחס של העובדים בחברה (שמתבטא במידה מסויימת בפוסט שלך) הוא של חוסר כבוד.

התפיסה הנפוצה בקרב הרבה אנשים היא ש"העובדים מקדמים את החברה ומיצרים מוצר והמנהלים מעבירים מסמכים, מתחזקים גאנטים ואם הם טובים במיוחד עושים את זה בשקט כדי לא להפריע לעבודה האמיתית."

המציאות היא קצת יותר מורכבת.

תחשב שכמו שאתה רואה את המנהלים אצלך באירגון, מישהו אחר יכול להגיד עליך "אם הוא מוכן כל היום לתקתק על המחשב בשביל לקבל רכב ליסינג ולהגיד שהוא בהי טק, שיערב לו. אני מעדף להיות יצירתי, לעשות משהו עם הידיים, לראות בסוף היום כיסא שאפשר לשבת עליו".

הנה הסבר פשוט לכל העניין:

נחלק את האוכלוסיה לכמה:

1. אנשים שיצאו מרוצים מהגוף שהכשיר אותם (אקדמיה, תיכון, מכללה וכדומה) והם רוצים לממש את המיומנות שרכשו בתעשייה. אנשים אלו מאמינים שהמיומנות שלהם חיונית. בד"כ הם בעלי ציונים טובים והם בד"כ לא מגיעים מתיכון עיוני או הכשרה מדעית באוניברסיטה אלא תיכון טכנולוגי ומכללה או הכשרה הנדסית. רובם לא גדלו בערים הגדולות והשבעות.

2. אנשים שהכשרתם היתה עיונית והם לא היו מוכווני טכנולוגיה מראשית התיכון. הם בד"כ יגיעו מתיכונים ואוניברסיטאות "תחרותיים", כלומר בשיטה של היום: אוספים אוסף מקרי של תלמידים בעלי רקע, יכולות וערכים שונים ומוצאים אותם חיילים, כלומר כולם זהים ביכולותם ואף אחד לא מודע ליתרונותיו ולחסרונותיו (אולי אהיה שיריונר, אולי איש מחשבים, אולי סוחר בניירות ערך). לכן מצד אחד המוטיבציה שלהם לעבוד נמוכה הרבה יותר (הרי יש אלפים כמוני עם אותה הכשרה ואין לי שום יתרון עליהם) ומצד שני רדיפת כבוד (אני רוצה להתבלט מול המתחרים שלי). חלקם ינסו להקים סטארט-אפים. חלקם יהפכו לפקידים. חלקם יחזרו לאקדמיה.

3. אנשים שהיו חלק מאוכלוסיה 1 ועברו עם השנים לאוכלוסיה 2, בזמן הצבא או ארגון פקידותי גדול אחר. בד"כ הם היו מצטיינים בארגון שלהם אך לא קודמו או עסקו שנים במשהו שלא עניין אותם. הטובים יקימו סטארט-אפים או יעברו לחברה אמריקאית או לחו"ל (בתקווה למצוא תרבות ארגונית שונה).

תחליט למי אתה משתייך.

הצלחת להתחמק מחוק פרקינסון :-).

החוק אומר שמנהלים נמצאים תמיד בתפקיד שבו הם הכי גרועים. בתפקידים הקודמים הם היו טובים ולכן קידמו אותם. כשהם מבצעים את העבודה רע, אז לא מקדמים אותם והם נשארים באותו תפקיד.

ועכשיו ברצינות. תפקיד ניהולי הוא תפקיד תובעני. יש בו אחריות ולחץ ודרישה לעמוד במטלות ועוד. זה בדרך כלל בא גם עם חבילת הטבות חומריות ומעמדיות ועם יכולת להשפיע על הארגון. קל להסביר לעצמך שאתה קודם כל איש פיתוח, אבל בסופו של דברזה יגביל אותך בקידום וגם העניין המקצועי יקטן עם הזמן.

אני חושב שאנשים מוכשרים צריכים לפחות לנסות להתמודד עם תפקיד ניהולי. בסופו של דבר מנהל מוצלח הוא מישהו שגם מכיר טוב את החומר וגם יודע לנהל. 

מזדהה עם מה שכתבת. ממש לא חושב שמה שכתבתה זה מוזר. מה מנחה אותי בעבודה ,גם אני מתכנת, זה לעשות לפחות 70%-80%

דברים שאני אוהב- לכתוב קוד ו Debug. מה שמעניין אותי זה קידום מקצועי. לפעמים קשה לקבוע אם להתמחות לעומק או לרוחב

צטט: דביר זהר 2010-03-07 22:59:00

הצלחת להתחמק מחוק פרקינסון :-).

החוק אומר שמנהלים נמצאים תמיד בתפקיד שבו הם הכי גרועים. בתפקידים הקודמים הם היו טובים ולכן קידמו אותם. כשהם מבצעים את העבודה רע, אז לא מקדמים אותם והם נשארים באותו תפקיד.

 

ועכשיו ברצינות. תפקיד ניהולי הוא תפקיד תובעני. יש בו אחריות ולחץ ודרישה לעמוד במטלות ועוד. זה בדרך כלל בא גם עם חבילת הטבות חומריות ומעמדיות ועם יכולת להשפיע על הארגון. קל להסביר לעצמך שאתה קודם כל איש פיתוח, אבל בסופו של דברזה יגביל אותך בקידום וגם העניין המקצועי יקטן עם הזמן.

אני חושב שאנשים מוכשרים צריכים לפחות לנסות להתמודד עם תפקיד ניהולי. בסופו של דבר מנהל מוצלח הוא מישהו שגם מכיר טוב את החומר וגם יודע לנהל. 

 התבלבלת בין העיקרון הפיטרי לחוק פרקינסון.

צטט: adi172 2010-03-09 17:07:31

לא רוצה לנהל פרוייקטים

 

אישית, כשאני מגייס ומראיין, אנשים שכל כך מסורים ואוהבים את מה שהם עושים תמיד שבו לי את הלב, יותר מכל מחפשי הכבוד למיניהם, אבל לרוב הדעה היא לא כזו.

 

למה? 

 

אתם חושבים שאני ממש חיה מוזרה בקטע הזה?

 

 

לא כל אדם יכול ומסוגל ורוצה לנהל. אני מאוד מקווה ומכוון אנשים - לאהוב את התפקיד שלהם - אחרת זה לא עובד! 

במיוחד אצל מנהלים, החזקים שבהם אומרים "לא תודה" ומוותרים על משרות ניהול.

ואתה ממש לא חיה מוזרה!

Get it done!

ברוך הבא למועדון :-)

בתור מנהל פרוייקטים בשלוש השנים האחרונות אשר בערך פעם בשבוע מתלבט אם לחזור לקוד אני רק יכול לשאול:

למה לפסול על הסף?

ניהול פרוייקטים יכול להיות חוויה מעניינת גם אם לאחר חצי שנה לא תתלהב ותרצה לחזור שום דבר לא קרה (אולי חוץ מעוד כמה בזזוורדס שפספסת) ורק הרחבת את ראיית העולם שלך. בפעם הבאה שיבוא מנהל פרוייקטים לנדנד לך תמיד תוכל "לייעץ"  לו מה לעשות כי גם "אני הייתי שם".

אותי אישית תסכלה מאוד העובדה שלא הייתי יכול לשלוט בפיתוח המוצר וכל הזמן הגיעו הפרעות מהצדדים על כל מיני פיצ'רים איזוטריים שלפי דעתי לא תרמו כלום... לאחר מחשבה החלטתי לחצות את הקווים ולנסות להבין מאיפה מגיע כל הרעש וכך לעשות קצת סדר.

אני מוכרח להגיד שגיליתי עולם מרתק כאשר במיוחד עזרה לי העובדה שהרקע הפיתוחי שלי עזר לי בהתמודדות היומיומית מול הפיתוח/בדיקות/מוצר/תמיכה, בהבנה של הצרכים והאילוצים שלהם מצד אחד ומן הצד השני בהפעלת ביקורת על הפתרונות הטכניים שאני מקבל ועל ה"אפורטים" ההזוים לעיתים שאיתם נאלצתי להתמודד.

גם תפקידים של ניהול פיתוח אפשר לנסות ולאחר מכן לחזור. עשיתי את זה מספר פעמים כאשר בכל פעם שחזרתי לקוד למספר חודשים בחרתי את התחומים אשר אני רוצה להתמקצע בהם, תחומים אשר מאוחר יותר עזרו לי, כמנהל, לדחוף טכנולוגיות אלו למוצרים חדשים ללא חשש ותוך ניהול נכון של האילוצים הטכנולוגיים.

אז בקיצור - למה לא לנסות?

זה בסדר גמור לא לרצות לנהל ואפילו לרצות לא לנהל. אכן בהרבה מקומות ניהול נחשב דרך הקידום היחידה, אבל כנראה שיש יותר אנשים שרואים בכך את הדרך היחידה שלהם (וזה בהחלט בהשראת הצבא וארגונים אחרים).

אפשר להתקדם גם בלי להפוך למנהל. בהרבה ארגונים יש מסלולים מקצועיים ובפרט במיקרוסופט שהוזכרה (גילוי נאות - שם אני עובד).
אבל כמו בכל מקום, פוליטיקה ארגונית ושיטות תמריצים (למשל כאלה שמדרגות את כל העובדים לפי סולם מסויים) גורמות לעיוות התשובה של "האם אני חשוב/מועיל/מוערך" - כי אין מה לעשות ומישהו חייב להיות אחרון. לכן מי שרוצה באמת להתקדם במסלול המקצועי צריך לראות לשים לב לדברים הבאים שמעידים על התקדמות לא פחות מאשר כלי פורמלי כלשהו: האם אתה עדיין לומד דברים חדשים? האם אתה לומד דברים חדשים למרות שחשבת שאתה כבר מכיר הכל? עד כמה סומכים עליך שתעשה עבודה טובה או שבודקים כל צעד שלך? האם מפקידים בידיך משימות/פרוייקטים חשובים או שאתה עובד ב"שוליים"? האם סומכים עליך בעבודה עם לקוחות? אם כן, האם הלקוחות מעדיפים לעבוד איתך יותר מאשר עם עמיתיך? האם נותנים לך להדריך? האם אתה חושב שאתה יכול ללמד משהו את עמיתיך לקבוצה? האם דעה שלך (בתחום אחריותך) קובעת יותר מאשר דעתו של המנהל שלך או מנהלים אחרים בארגון?

ככל שמישהו מתקדם יותר בכיוון הזה, "המערכת" תשים לב לכך בשלב מסויים (ולא מזיק להזכיר לה מדי פעם) ותיתן להתקדמות הזו ביטוי פורמלי (שכר, בונוס, טייטל מפוצץ וכד').

צטט: דביר זהר 2010-04-04 23:06:06

אני חושב שהכיוון שגנאדי ציין של התקדמות א-פורמלית מבחינת ידע ואחריות הוא חשוב, אך אינו יכול להתחרות בקידום ניהולי, הן מבחינת יכולת ההשפעה על הארגון, הן מבחינת האחריות המוטלת על המנהל והו מבחינת פוטנציאל הקידום העתידי. אני עדיין ממליץ למי שחושב שהוא יכול, להתאמץ ולעבור ממסלול של כוכב טכני למסלול של מנהל (גם אם בטווח הקצר הוא צריך לעסוק בדברים פחות "מלהיבים" כמו תוכניות עבודה, דיווחים וטיפול בבעיות של עובדים)

את מה ששמת בסוגריים קטנים שם בסוף, זה בדיוק מה שמפחיד אותי כשזה מגיע לאירגונים גדולים. להשפיע יותר על האירגון??? ראבאק, אני קודם כל חייב לוודא שזה לא משפיע עלי לרעה.....בתקופת הבלהות הזו שהיתה לי במיקרוסופט (כן גנאדי, אז כנראה שמשם היית לי מוכר....)ֿ מה שהלך ראשון זה הבריאות הפיזית והנפשית שלי. זה עשה אותי חולה במובן הכי פרוזאי של המילה, ואירגון שמשפיע עלי ככה, את ההשפעה היחידה שהייתי רוצה להשפיע עליו מוטב שלא אתאר פה...

כל היצירתיות והמוטיבציה הגבוהה שיש לי באופן טבעי, כולה נעלמה בים של מסמכים, תכנוני פרוייקטים שמחזיקים מים רק על הנייר, פוליטיקה אין קץ וים של קיצורים של שלוש אותיות. בשלב מסויים שמתי לב שמרוב שאני כל הזמן עסוק בלדווח למנהלים שלי מה אני עושה, אין לי זמן לעשות את מה שאני צריך לדווח עליו. זה פשוט הגיע לאבסורד.

מכיוון שיש לי גם נסיון נהדר של ניהול, גם בארץ וגם בארה"ב, כנראה שקודם כל מדובר בהתאמה למקום מסויים. 

היום אני בסטארטאפ מקסים ומבטיח, והחיים יפים  

Know yourself and be yourself

בהצלחה

איציק

צטט: דביר זהר 2010-03-07 22:59:00

הצלחת להתחמק מחוק פרקינסון :-).

 בערך לפני 20 שנה יצא יורש לחוק פרקינסון, הוא "העקרון הפיטרי".