Diving in PURIM – STORY – PART  7

 

 

 

היעד: היתוש

עומק: 30 מ'

זמן: 40 דקות 

 

 

 

 

VIVIAN מספרת לי בשקט ובלחש, שיש מלא צלמים רציניים שיורדים לצלול ללא באדי. הם לא צוללים הם צלמים. כלומר, הם צוללים אבל בתחפושת של צלמים, אז מותר להם. 

 

 

 

פששש....???'

'r u seriousאני שואלת אותה המומה'

sure sure, it is always like that'  

 

 

 

התארגנויות אחרונות ויאלל'ה למים.

 

 

 

אני עם שתי חליפות עלי (סה"כ 5 מ"מ), 10 pound....צריכים בהחלט להספיק. את הציוד החסר המועדון מספק לי והכל נראה בסדר ותקין. אני מרכיבה לבדי את כל הציוד ושואלת את 'נילס' אם חיברתי הכל בסדר, הוא מאשר.

 

 

 

 

תמיד אני בודקת מול ה'באדי' אם אני בסדר, עדיף. לפעמים אני טועה, מה לעשות? קשה לי לזכור הכל. ככה אני. דיי אסטרונאוטית. לכן עדיף לשאול... ששום דבר לא יעוף, יתפרק או יתפנצ'ר לי,חס וחלילה חס ושלום, אח"כ בצלילה... עובדה בצלילה השלישית כן חיברתי משהו הפוך... (עדיף לכם שלא תדעו)... :) 

 

 

 

 

'נילס' ממש סבבה, אפשר להרגיש נח לשאול בעצתו בהכל, ויש לו תמיד תשובה ואפילו לעיתים מצחיקה. כן כן. אני לא ממציאה. 'נילס' הוא בן-אדם סופר משעשע ואני ממש רגועה ונינוחה במחיצתו. ויותר מזה, יותר גרוע, אני יכולה להיות מי שאני באמת במחיצת 'נילס', לומר מה שבא לי, להעיר על מה שנראה לי, לספר, להתוודות ולשאול והכי חשוב אני יכולה חופשי לס'תלבט עליו... והוא סבבה עם זה לגמרי.

 

 

 

'נילס' זורם. הוא לא מפריע לי לכתוב... להיפך, כל פעם (כעשרות ומאות פעמים ביום) כשהרוח משתלטת עלי ואני מוציאה את פנקסי ושוקעת בו הוא נותן לי 'ספייס' לכתוב ולא מפריע. להפך הוא אפילו מועיל, כי יש לו מלא מלא 'הברקות'... אז גם אותן אני רושמת. 

 

 

 

המים רטובים... איזה כיףףףףף!!!

עוד רגע אני מצלילה את כל גופי הארוך וצליל לא ישמע למשך כל הצלילה. אני מבטיחה לעצמי. 

 

 

 

ששש...

זהו.... הצלילה החלה...

תחילה אני מחכה. לאן יש למהר?

עלי להיספג מכף רגל ועד ראש במים, ורק אחרי שאני מרגישה את המים עוטפים את כל כולי כמיי שפיר העוטפים תינוק רך ברחם אימו, אני מתחילה לבדוק איזון, לרוקן, לנפח, להתגלגל ולהתהפך, או הפוך. אפשר, ניתן ורצוי גם להתהפך למעלה ולמטה... ימינה ושמאלה... אחורה וקדימה... וגם אחורה וקדימה... מה שצריך... כיף כיף להתהפך.. זהו. אני מאוזנת יפה. 

 

 

 

 מתקדמים... אוזניים מתחדדות... לאט לאט נפתחות ומפקחות...

 

 

 

במים, דעו לכם, אני מוכנה, קשובה ודרוכה לכל דבר, לכל דבר... סיפרתי זאת מאוחר יותר ל'נילס' שלא ידאג, על אף שאין לי הרבה ניסיון, אני מודעת להכל בזמן צלילה, להכל, רטיבות המים, קרירותם, מליחותם, הנשימה שלי, הציוד המשוכלל העוטף אותי, הבאדי שלי, הסביבה שלי, המארחים שלי... לכולם אני שמה לב. 

 

 

 

'נילס' עסוק עם המצלמה שלו כל הזמן ואני ו-   VIVIAN  דיי צמודות.

טוב שהיא הצטרפה, אני חושבת לעצמי. היא ממש חמודה.

הנוף יפה... דגים... שדות מנוחשים...מעמיקים עוד... הכל אחלה.... אני נושמת לאט ובנינוחות... אוטוטו ה'יתוש' מתגלה... 

 

 

 

דעו לכם, רוב האנשים קרי הצוללים, סבורים שלמטה במים, לא שומעים כלום. אני דווקא חושבת ההיפך. למטה במים שומעים הרבה יותר מאשר על פני האדמה. אני לפחות יכולה להעיד על עצמי שאני שומעת המון. ואולי אוזניי רגישות יותר מכל אדם נורמאלי ובעלות יכולת קליטה על טבעית ממש, בדיוק בדיוק כפי שיש לדוגמא לדולפינים, כלבים ופילים.  

 

 

 

 

 

  

Diving in PURIM – STORY – PART  8  

 

 

 

אומרים על פילים שהם מסוגלים לחוש את פעימות הלב של אמא אדמה.

הידעתם?

לא פלא שלפני צונאמי/רעידת אדמה (חס וחלילה, לא עלינו) הם ממהרים לברוח ולחפש מחסה.

ואם תשאלו אותי, פילים הם לא בדיוק בעל חיים כזה אינטלגנטי, מה הם כבר מבינים יחסית לבני האנוש המתוחכמים שבנו, יצרו, הרסו והחריבו כ"כ הרבה על פני הכדור הזה. אבל, עובדה, פילים מרגישים הרבה... 

 

 

 

 

כך גם אני, דעו לכם.

אולי אני לא פילה וגם לא צוללת א-א, עוד לא, יותר נכון, טרם, הרי אין לי ניסיון רב כלל וכלל וגם לא הרבה ידע, מה לעשות, זאת כיוון שאת רוב חיי ביליתי בשיטוטים ביבשות ומדינות שכוחות אל ולא כמו רוב האנשים במוסדות ציבוריים להשכלה גבוהה, ובכל זאת אני מאוד משתדלת. מאוד משתדלת. ודווקא בספורט אקסטרימי שכזה מן הראוי לנהוג בו במשנה של זהירות. יש כאלה שיקראו לזה 'פארנויה' (דוגמת 'פופאי'!!!) אני קוראת לזה זהירות.  

 

 

 

 זהו. אנחנו ב-30 מטר.

הכל אני שומעת פה. הכל.

כל שאיפה ונשיפה שיוצאת מריאותיי, כל נשימה/נשיפה שיוצאת מראותיהם של הבאדיז... אפילו את הקליקים של המצלמה אני שומעת, אין לי מושג איך, כי היא קצת רחוקה ממני... זה לא הגיוני... שריקות דולפינים רחוקים אני מזהה... קולות לוויתנים... כרישים... צבים... תמנונים... שיחות בין דגיגונים ... לפתע, אני מזהה חריג.. רעשי מנוע... סירות מנוע.. אוניות... צוללות ומטוסים... תארו לכם איזה רעש מחריד זה עבור כל הדגיגונים החמודים שחיים להם בפסטורליות. אפשר להשתגע מכל הרעש הזה... 

 

 

 

זהו. אני יודעת בוודאות.

יש צוללת אחת סמויה מדרום ואחת נוספת מצפון. בטח ובטח שייכת לשב"כ... מנוע גדול וחזק... אני חשה את הויברציות שלהם והן מתחילות להציק לי... עוד פעם... אני מביטה מסביב, ולא מבחינה באף אחת, הן רחוקות מדי... אני חושבת לעצמי...אך גם קרובות... אולי הן שייכות למצרים בכלל או לירדנים, מי יודע... אני מביטה בשני הבאדיז שלי, אחד מהם שקוע בצילומים ו VIVIAN מתנהגת כרגיל... מציק לי הרעש... ואני מתחילה לאבד מהנינוחות הרגועה שהייתי שקועה בה... אולי זה לא רעש זה איזשהוא תדר שמשפיע עלי... אני תוהה בייני לבין עצמי... אין ספק שאני היחידה שמושפעת ממנו...

ברגע הבא שאני מביטה על מד העומק/אויר שלי אני קולטת שאני לא מצליחה לקרוא אותו בכלל. כן כן חברים... אני מטושטשת לגמריי... שיכרון חושים... יאלל'ה לעלות... אין לחץ. עולה 2 מטר... מנסה להתייצב... מצאתי נקודת אחיזה על חבל אנכי ואני מחכה ביציבות ובסבלנות להתבהרות 'העננים'... אין טעם להפריע לבאדיז... אבל 'העננים' לא מתבהרים לי... יש בי מודעות שמשהו בוודאות לא בהיר לי... וקשה לי לפתור את זה, המח שלי מטושטש... בינתיים אני מבזבזת עוד יותר... 

 

 

 

מסמנת לחברים... להתחיל לחזור תוך כדי עלייה איטית ומבוקרת... 

VIVIAN נצמדת אלי ומנסה לדבר איתי בלי הווסת... להבין מה עובד עלי... היא כזו מצחיקה... לקראת ה-15 מטר הערפילים מתבהרים אך אני לא שקטה בייני לבין עצמי עם מה שקרה שם. בחנייה אני מסמנת אוקטופוס ל- VIVIANואנחנו מתחברות... הכל רגוע... בחוץ אנחנו מדברים על הכל.

פאקינג שיכרון. אני מסבירה להם.

'נילס' מגלה דאגה למצב שהיה, אני מרגיעה אותו. כבר פעם שנייה שזה קורה לי ב-30 מטר במימי הים האדום של אילת. בספארי לא קרה ולו פעם אחת ובטח ובטח לא בצלילות עומק שעשיתי בפיליפינים. יש שם משהו במים... ששש.... צנזורה...   

 

 

 

 

 

 

  Diving in PURIM – STORY – PART  9

 

 

 

 

 חוזרים למועדון. מפרקים ציוד. Breakfast... 

 

 

 

ל'ארומה' יש ארוחת בוקר משהו משהו...אנחנו רעבים... אממ...

 

 

 

 

 

'כנרת מאילת' הלו היא כנרת מצטרפת לשולחן העמוס מכל טוב עם ביתה שחוגגת יומולדת, הלילה נתארח אצלה. חיבוקים ונישוקים ו............. 

 

 

 

 

 

'את יודעת? ההיא מהספארי נפטרה בסוף' כנרת מדווחת ומנחיתה כרעם ביום בהיר

'את רצינית?!' אני שואלת בזעזוע

'כן כן. יש הודעה בפורום ופתיל תנחומים'

'לא נכוןןן!!!'

'כן כן, היא לא שרדה....' עוד דברים נאמרו...אני כבר לא שמעתי מהם הרבה... 

 

 

 

 

הלב שלי נפל. האוכל נתקע לי בגרון. השמיים בחוץ האפירו, הרוח התחזקה, הים לסעור ולפתע החל לרדת גשם.אין דבר שברירי יותר מהחיים עצמם.

הרגשתי כיצד אני שוקעת.. שוקעת.. שום מאזן כבר לא יוכל להציף אותי במצבי... שוקעת עוד .. ומתכנסת בתוך עצמי. פנימה יותר ויותר. ליבי הפך כבד מרגע לרגע... איזה אסון. איזה אסון... על הצלילה השנייה אני מחליטה לוותר. ליבי כבד עלי עד מאוד. מאוד.

'נילס' ו VIVIAN יורדים לעוד צלילה. אני מוצאת לי פינה שקטה בגינת המועדון, מוציאה את פנקסי ועטי ושוקעת לתוך עולם הכתיבה...  פורקת ופורקת...

מחייגת ל'סימבה' (שם בדוי) שגם הוא מדריך צלילה, גבר רגיש במיוחד משכמו ומעלה וחבר יקר יקר, משתפת אותו ברחשי ליבי, 'סימבה' מקשיב, תומך, מצחיק ומעודד את רוחי בהצלחה רבה. 

 

 

 

 

 

שעה לאחר מכן, הם חוזרים מחוייכים. אני כבר מרגישה יותר טוב. 'נילס' הוציא תמונות יפיפיות... יפיפיות ואני שוקעת בהשתאות במסך הקטן והצבעוני של מצלמתו.. 

 

 

 

 

אני מחליטה לקפוץ לבקר את אילן ברקוביץ' מנהל מועדון 'דיפ-סיאם' שהזמין אותי, 'נילס' מקציב לי בדיוק 10 דקות, 'צ'יק צ'אק חוזרת' אני מבטיחה לו וחוצה בקלילות את הכביש לכיוון המועדון. 

'דיפ-סיאם' ממוקם על הים. על הים. טוב, לא ממש על הים, על ריצפת דק מגניבה שבנויה מילימטר מהים. אילן מספר לי קצת על המועדון ועל השיפוצים, השיפורים וההרחבות הצפויום אוטוטו במועדון ובמלתחות, אני מבחינה בפנים בחבורת צוללים טכניים רצינית עם כל הציוד הנלווה... מקשקשים על דה והא...  וזהו. נגמר לי הזמן...  

 

 

 

 'מה עכשיו?' 'נילס' שואל אותי לאחר שפרקו ציוד

 'נלך לכנרת?'

'מה נעשה אצל כנרת עכשיו? מוקדם מדי' אני שואלת אותו, שעה ארבע..

'יאלל'ה בוא נעוף, נביא קפה ונשב על החוף'

'כל היום היינו בים' הוא מופתע

'נילס, זה לא אותו דבר. לשבת לס'תלבט על הים ולצלול- שני דברים שונים'

 

 

 

חצי שעה אח"כ אנחנו שוקעים בשתי כורסאות חוף, כמעט לבדנו, אין רעש, אין אנשים, תענוג... משוחחים בשקט, מביטים אל הים וההרים המאדימים לאיטם... אילולא הקור שגבר והחשיכה המשתלטת היינו נשארים עוד ועוד... יאלל'ה... הלילה עוד צעיר... ממשיכים לכינרת. אני מותשת.  אני פורשת לחדרי הזמני. מנוחה קצרה. וארוחת ערב בחוץ בלוית כנרת וביתה, VIVIAN ו'אלין' (שם בדוי). כמובן שהמשכנו אח"כ למועדון ריקודים (כנרת ובתה פרשו) לשתות מעט ולהשתולל לצלילי המוסיקה.. היה כיף גדולללל. אווירה פורימית משמחת.    

 

 

 

 

 

Diving in PURIM – STORY - THE END

 

 

 

 

 בוקר. שותים קפה ויוצאים. בחוץ השמש מחייכת והיום יפה עד מאוד.  

 

 

 

'אנחנו לא יורדים ל-30, נכון?' אני שואלת את 'נילס' בדאגה בדרך למועדון.

זהו. החלטתי. יש משהו במים. זה עובד לי על המח ב-30 מטר. לא סימפטי..

'לא. הכי חשוב לי שאת תהני'

'אם אני לא אהנה, אני אדאג שגם אתה לא תהנה!' אני מאיימת עליו בחיוך

'אין ספינות ביום שבת, תהיי רגועה' 'נילס' מבטיח לי 'שבת'

 

 

 

 

אבל אני לא רגועה, אולי יש שם איזו צוללת סמויה של הצבא שהוא לא יודע עליה, בצה"ל תמיד עובדים, יום שבת, יום חול, אותו דבר. כוננות זה כוננות... 

 

 

 

 

שעה: 10:00

יעד: סלע משה וסלע יהושוע

עומק ממוצע: 15 מטר 

 

 

 

 

VIVIAN ואלין כלל לא התעוררו, אז אנחנו יורדים לבד.

 

 

 

 

 לא ממש לבד, יש כמובן את המפלצת. היא כל הזמן איתנו.  למטה במים, 'נילס' שקוע כל הזמן ב'מפלצת', כל הזמן...לי זה לא מפריע.. אני נהנית... ואני לא מציקה לו... שיקח את הזמן...

כל פעם שהוא מתעכב אני מתחילה לחשוב מה לעשות בינתיים עם עצמי... מה לעשות? בעיקר אני מתבוננת, מכל הכיוונים, ואז כשזה לא מספיק, אני צופה בו, לראות אם הוא סיים, הוא עוד לא סיים, אז אני מתבוננת עוד... מתחילה לעשות סלטות, גילגולים, היפוכים וכדו'... אני מנסה לחקור ולבדוק את האיזון שלי לאורך, לרוחב, באלכסון והצידה.. אח"כ גם בסדר הפוך... הוא עוד לא סיים... אז אני מביטה בדגים הצבעוניים.... עוד לא סיים.... מביטה עוד.... וכל פעם שאני רואה איזה דגיג באיזושהיא פוזה שטרם ניסיתי אותה מייד אני משנה תנוחה ומנסה לחכות ... במקביל, אני מגלה כל מני דברים.. בע"ח נסתרים, דגים קטנטנים שצצים משום מקום, אלמוגים פורחים... ועוד הפתעות...  ואז כשזה קורה, מייד אני מוציאה את הרעשן ומתחילה לקשקש ל'נילס' שמהר מהר יבוא ויראה מה מצאתי. כמובן שהוא מייד מנתק עצמו מהמפלצת ובא לבדוק... מזל שיש מישהו שמסתכל ומחפש מה לצלם, וזו כמובן אני. אני.  

 

 

 

אחרי שעה במים אני מסמנת ל'נילס' - קררררררר לי.

אפשר להמשיך עוד, יש עוד מלא אויר, אני על 70. אבל הספיק לי. קשה לי להנות כשקר.

'נילס' מאוד קשוב ומתחשב במים וגם ביבשה, יאלל'ה חוזרים.  

מייד מתפשטת מכל הציוד המסורבל ועפה להפשיר במלתחות. איזה מלתחות.... פשש.... שווה. שווה. כל שקל.  

 

 

 

הייתה אחלה צלילה. ממש ממש נהניתי וגם 'נילס' הכי חשוב, מאוד נהנה.  

עושים הפסקה במועדון, אוכלים ארוחת בוקר ב'ארומה' ואחרי שעתיים מתארגנים שוב... עוד צלילה ... והפעם הפתעה... התמונות תדברנה בעד עצמן...

 

http://cafe.themarker.com/index.php?t=11&c=344878

 

להלן הלינק, מומלץ לפתוח כל תמונה לגודל מלא ולקרא את הכותרת.

 

 

 

 

 

תודות

 

 

 

 קב"ה – כרגיל הוא גם הרוח המפעמת, שכל פעם מחדש כשהיא משתלטת .. אתם רואים כבר מהן התוצאות... 

 

 

 

אבי ע., לשייח (מנהלי פורום צוללים בתפוז) ולשי אראל (מנהל פורום צוללים בדה-מרקר קפה) על הבמה שהם מאפשרים לי לחשוף, לשתף, להסתלבט ולהתלוצץ. 

 

 

 

מועדון מנטה – על השירות החם, האדיב והמקצועי. 

 

 

 

מועדון u-dive – סרג' פיטוסי, האחד והיחיד, שיהיה מלא בהצלחה! 

 

 

 

מועדון דיפ-סיאם – אילן ברקוביץ – שמחתי להכיר, בהצלחה! 

 

 

 

אילן ורד – חבר יקר מאין כמוהו, בעליה ומנהלה של חברת wilddive, המתמחה בארגון רחב של חופשות צלילה באזורים שונים של מצרים, ירדן ועוד.

דעו לכם, אילן היה הראשון לקבל את הגרסה הראשונית והבלתי מצונזרת שכתבתי וזאת בשל עניין רגישות המקרה המצער שהיה ב'ראס מוחמד' שהזכרתי בסיפורי. הוא הסב את תשומת ליבי לכמה דברים חשובים, בחרתי לצטט מהם את החשוב ביותר בעייני והרי הוא לפניכם-

 

 

 

אין מקום לפאשלות בצלילה. יש מקום ל"דע את רמתך וצלול בהתאם". אותו כנ"ל לגבי אגו. אגו בצלילה = דלת פתוחה לפאשלות.עובדה, רוב תאונות הצלילה המזעזעות ביותר התרחשו דווקא לבעלי הניסיון שקצת שכחו שגם להם הגבולות קיימים.

 

 

 

אז לאילן, המון תודה.

 

 

 דעו לכם שכל פעם שאני שולחת לאילן סיפור שהוא מוזכר בו, הוא מייד נותן לי משוב בשילוב עם "אור ירוק" ועוד הוא מוסיף ונותן לי אינסוף טיפים פסיכולוגים לשיפורים בזמן צלילה. ולא רק זה, יש לו גם סיפורים מפה עד להודעה חדשה, סיפורים מדהימים, כ"כ כ"כ מעודדים. אפילו הזמנתי אותו לספר לכם את הסיפור שהוא סיפר לי אתמול בערב, אבל הוא סירב, הוא מעדיף להתרחק מאור הזרקורים. אז מזל שאני פה להאיר ולהעיר את הצדיקים.

&nb