ביום שלישי השבוע נפלה בידי הזכות להיות מוזמנת לשולחן עגול, אשר אורגן על ידי הקליניקה לשינוי חברתי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
הוזמנתי כמי שחוקרת את נושא זכויותיהם ומעמדם המשפטי והאתי של ילדים במערכת הבריאות.
נושא המפגש -היה "ניתוחים באינטרסקס", אבל הדיון היה על משהו אחר לגמרי - תכף אנסה כאן להגדיר על מה.
למי שלא יודע, "אינטר-סקס" זה הכינוי שניתן למספר תסמונות רפואיות שונות, אשר תוצאתם דומה - לידתם של תינוקות אשר מערך אברי הרביה שלהם אינו תואם את החלוקה הקלאסית של זכרי-נקבי, ובדרך כלל מציג תמונה משולבת, במידה זו או אחרת, של השניים.
בחלק מהתינוקות העמימות מתגלה מיד עם לידתם, ובחלקם האחר היא מתגלה בשלבים מאוחרים יותר של ילדותם, ולעיתים אף רק בבגרותם.
כאשר העמימות מתגלה בינקות, "הטיפול" שניתן עבור תינוקות אלו הוא ברוב המקרים ניתוח כירורגי אשר אמור "לשייך" את התינוקות למין זה או אחר - כמה שיותר מהר, וזאת מתוך הנחה כי שיוך שכזה יעזור ליצירת קשר בריא בין ילד להוריו, ימנע תחושת דחיה חברתית ויסייע לבריאותו הנפשית של הילד. נטיה זו לשיוכו המוקדם של הילד מייצגת עמדה אותה משדרת המערכת המטפלת להורים, ובמקביל במקרים רבים היא מייצגת תחושת דחיפות מצד ההורים עצמם והמשפחה בכלל.
הגורם היחיד שאינו באמת מיוצג בהחלטה זו - הינו הילד. אמנם, כאמור, הלוגיקה מאחורי השיוך המיני המוקדם היא כזו המנסה לקדם את "טובת הילד", אך אין בה כדי לתת ייצוג לילד עצמו, לרצונותיו שלו, ולמאפייניו האישיים. ואכן, בפועל, מפגש עם חלק מתינוקות אלו בבגרותם, מציג תמונה של משבר זהות עמוק, חוסר התאמה מגדרי, עקרות, חוסר תפקוד מיני, ובעיקר תחושות של כעס ואכזבה הן כלפי המערכת הרפואית והן (וחמור יותר) כלפי המערך המשפחתי.
ובחזרה למפגש של יום שלישי:
במפגש נכחו נציגים של המערך המטפל (פסיכולוגים, אנגוקרינולוגים, עובדת סוציאלית), של קבוצות קידום זכויות חברתיות (בעיקר מקרב הקהילה הגאה), משפטנים וכן כמה נשים מדהימות, שנולדו כאינטר-סקס.
במשפט האחרון לעיל יש שתי בעיות: האחת, העובדה שהן מתקשות להגדיר עצמן לעצמן כנשים, למרות ששויכו למין זה בילדותן. השניה - לא ברור האם נכון לומר ש"הן אינטר-סקס", קרי - שזה חלק מזהותם העצמית (כפי שאני "אשה"), או לומר שהן "נולדו עם אינטר-סקס", קרי - שאין זה מאפיין שלהן, אלא מצב עימו הן חיות. אין לי דרך להתמודד עם שתי הבעיות, ולכן אני מניחה את שתיהן על השולחן, ופשוט ממשיכה הלאה להתייחס לחלק החשוב של המשפט האמור - והוא שהן היו והינן מדהימות.
סיפור החיים של "הנציגות" (אך ורק מכוח נוכחותן ולא כיומרה) הספציפיות של "קהילת האינטרסקס" שהשתתפו במפגש (והיו לפחות חלקן בין יוזמותיו) הוא כואב, מזעזע, ואישי לחלוטין. אם ניתן לאתר קווים מקבילים בינהם - הרי שאלו נוגעים למשפחה שחיה בתרבות שאינה סובלנית לשונה, ואשר דחפה ונדחפה לניתוח שיוך-מין על רקע של בושה וחשש מנידוי חברתי של התינוק/תינוקת. אותה בושה גרמה למשפחה גם להמנע לחלוטין מלשוחח עם הילדות על מצבן, וגרמה לחשיפתן לסדרת טיפולים ארוכה וכואבת, לבדיקות אין סופיות וחודרניות, ולנטילת טיפולים הורמונליים בעלי השלכות רפואיות קשות - וכל זאת מבלי לדעת מדוע.
את האמת על מצבן גילו כולן בגיל הבגרות, וזאת לאחר שנים של משבר זהות, על רקע חוסר הבנה של תהליכים פיזיולוגיים שונים שעברו, ועל רקע תחושת חוסר התאמה למגדר, שנבחר בשבילן - מבלי שידעו על כך.
העובדה שהצליחו לספר את סיפורן במסגרת המפגש ביום שלישי היה נס - הן מבחינתי והן (נדמה לי) מבחינתן. העובדה שהיתה להן במפגש אוזן קשבת, בלתי ביקורתית ומקבלת לחלוטין, מקום בו הן יכולות סוף סוף להוציא את הסוד הגדול והנורא שלהן (לתפיסתן) לאור העולם - היה מרגש וקורע לב בו בעת.
ואני מצידי רק רציתי לחבק כל אחת מהן, ולהגיד להן כמה אמיצות הן, שהצליחו להביא עצמן להחשף בפני הקבוצה. אני לא יודעת איך - אחרי שבר כה עמוק באמון במשפחה, במערכת הבריאות, ובכל מי שאמור להגן עלייך כילד - איך אפשר בכל זאת לתת אמון בקבוצה של אנשים זרים, ולעזור כוח ולהלחם על זכויות שלך, ובעיקר זכויות של תינוקות חדשים, אותם ניתן אולי להציל מגורל דומה.
ואם היתה לי מסקנה מהפגש הרי היא זו - טובת הילד אינה טמונה בהתאמה למקובל חברתית, אלא בתחושת הגיבוי, האהבה והקבלה שאותה מקרינים כלפיו הוריו (ומשפחתו הקרובה). מירב הבעיות אותם חובים אנשי האינטר-סקס, אני סבורה, היו נמנעות, לו היו ילדים אלו מרגישים אהובים על ידי הוריהם כפי שהם. לו היו הוריהם משדרים להם, כי העובדה, שאצל רוב האנשים המין מוגדר מלידה, לא אומרת שהעמימות אצלם הופכת אותם לטובים פחות. לו היו אומרים להם שמותר להם לבחור את דרכם העצמאית - ושזו תכובד על ידי משפחתם.
לו כל זה היה קורה - לא היה צריך את השולחן העגול של יום שלישי.
הבעיה לא טמונה בילדי האינטר-סקס, אלא בחברה החולה שסביבם - זו שגורמת להורים לשקר לילדיהם, שגורמת לרופאים להמנע מלספר הכל אף להורים...כי לא נעים לדבר על זה... וגורמת לילדים עצמם להרגיש כ-freaks of nature. הם לא.
זה כנראה הדבר המרכזי שצריך לשדר להורים הטריים, המגלים שילדם נולד עם עמימות בהגדרת מינו. אלו שיפנימו את המסר הזה יזכו לילד שיכבד אותם, יאמין בהם ויאהב אותם - והכי חשוב - יאהב את עצמו כשיהיה גדול.
חיבוק גדול לכולכם. אתם יודעים מי אתם.
הוספת תגובה על "אינטר-סקס - תחלואה חברתית ולא אישית"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה