שלום לכולם
לאחר שנים ארוכות בתחום, מצאתי לנכון לשבת רגע ולסכם לעצמי מספר תובנות מרתקות, על התנהגותנו בתחום המיקרו כלכלי או "כלכלת המשפחה". לרשום את התנהגותנו (או אי התנהגותנו) בתחום מסויימים מול התנהגות הפוכה ומעורבות פעילה בתחומים אחרים, שוליים בהרבה (בסוף הדיון אבחן האם זה קשור למהלך ההכנות המפרכות לחג הפסח - חג חרותנו?!.....).
יש לנו תכונה כזו, ואולי לגברים יותר מאשר לנשים - באמת אינני יודע, להתלות בצידוקים גבוהים, ציטוטים שמקורם לעיתים לא ידוע... בכדי להסביר את התנהגותנו או אי התנהגותנו. נדמה לי כי זו לא בעיה פרטית הנובעת מבורות או מעמד סוציו-אקונומי, כי נמצא את אותם הדפוסים ממש גם בפרוזדורים הגבוהים:
ניקח למשל את ספר תקציב המדינה לשנה / שנתיים, על כל תהליך הכנתו. אוספים נתונים, מעבדים, מנתחים, משווים, מציגים ומקבלים הערות פנימיות - מתקנים וממשיכים לעמול. מדובר בסכומי עתק שגם העוסקים בהכנת התקציב, לא ממש מבינים את הגודל. עוברים משוכה נוספת - שוב הערות, מתחילים לכעוס וליצור "מחנות" על מנת שיקבלו את עמדותינו ושוב, חוזר חלילה, עד אישור המנכ"ל והשר, ואז - להתקוטטות המחנאית פוליטית עד לאישור התקציב.
לא עסקתי בהכנת תקציב המדינה, אבל כן התנסתי בהליך דומה לגוף בעל תקציב עצום והנחתי שהתהליך דומה. מכאן, נלך לתובנה מסויימת שזהה בהכנה ובאישור.
לתובנה קראתי - המובנות מאליה של הסעיפים התקציביים הגדולים לעומת הרצון להשפיע דווקא על הפרטים הקטנים והשוליים.
אסביר בקצרה - אם למשל תקציב הבטחון מהווה אחוז משמעותי בתקציב, כמו החינוך והבריאות, אז אלו ברורים ולא צריך להכביר מילים ומחשבה. עשרות אחוזים מהתקציב מובנים מאליהם וברורים ולא צריך לעסוק בהם.
במה כן? בסעיפים השוליים - תקציבי לשכות, משכורות, נסיעות לחו"ל. למה? אינני פסיכולוג, אבל אלו יותר ברורים לעוסקים בהכנת התקציב וגם למאשרי התקציב. כאן, ניתן "לטחון עד דק" שעות ארוכות ולהתווכח מדוע משרד מסויים תקציבו לנסיעות חו"ל הוא X ולמשרד השני Y. רצים להשוות בין המשרדים ובין השנים וההמולה רבה.
גם אישור התקציב יידון באותם נושאים ממש. 80% מהתקציב יעבור ברגע, ללא וויכוח, ועל יתרת 20%, המחולקים לאינסוף סעיפי תקציב שוליים פחות ושוליים ממש, כאן הדיונים לא יפסקו עד קריסת העוסקים בדבר ותשישות.
כמו בדברים הגדולים, כך בדברים הקטנים:
אנחנו נתפטר ממקום העבודה שלנו, אם לא יוסיפו לנו 5% (בשכר ברוטו של 7500 ש"ח, הסכום המבוקש הוא תוספת של 375 ש"ח!!, שבניכוי המיסים, יהיה לכל היותר 290 ש"ח). אינני מזלזל כלל בתוספת זו, אבל אראה (מנסיוני בניהול בני אדם) שבעוד כאן אנחנו מתפטרים, כועסים ונעלבים, יכולנו לדאוג לתוספת משמעותית יותר בדברים אחרים.
אנחנו מתמקחים על אין ספור דברים שעלותם זניחה. מאידך - אנחנו מוותרים דווקא בדברים שעלותם גבוהה מאד ובדרך כלל לא מתווכחים ומקבלים על עצמנו את התשלום כ"גזירה משמיים".
אנחנו מוסיפים לתשלום התיקשורת האישית במשפחה (ממוצעת של 5 נפשות) עוד כ 800 ש"ח בחודש, בדר"כ ללא תועלת ישירה (היי, ביי, איפה את/אתה? אז מה? ....), ולא מתנתקים או עוברים ל SIM במסלול שיעלה 20-40% ללא "קישקושים" שקנינו מבלי להשתמש.
אנחנו עובדים קשה. לעיתים במשמרות, לעיתים בחיכוך עם אוכלוסיות קשות או נוער, לעיתים בעבודה עם סיכון בטיחותי רב או בריאותי - אבל לא מוכנים להבין מה ההבדל בין פנסיה לתגמולים. גם כשיסבירו לנו שההבדל יעמוד על מאות אלפי ש"ח בגיל הפנסיה, אנחנו לא מתרגשים.
אנחנו כל הזמן כועסים על הבנקים, ממש לא אוהבים אותם, אבל "אין לנו כח" לבדוק, להשוות, להבין מעט ולהתמקח.
אנחנו יודעים את עלות רכב הליסינג שקיבלנו ממקום העבודה. זוקפים לנו כ 3000 ש"ח (כ 1000 יורד מהנטו), ובנוסף גם מגבילים אותנו או "עושים פרצוף חמוץ" אם צרכנו קצת יותר קילומטרים. אנחנו יודעים ש 90% מהשימוש ברכב הוא לצרכי עבודה וביננו - למי יש כח לנסיעות כיף או משפחתיות?
אז למה לקחת? למה לא תחבורה ציבורית הלוך/חזור לעבודה או רכב אחד למספר עובדים, ואם יש נסיעות במסגרת העבודה - אז מקום העבודה יתן רכב יעודי. אתם יודעים את התשובה כמוני, כי אנחנו לא מחזירים את הרכב, נכון?
אנחנו לא אוהבים סוכני ביטוח. אבל אנחנו גם לא אוהבים למות. נכון? האם אנחנו יודעים לכמה מאיתנו יש כפילות ביטוחית מיותרת? אנחנו גם לא אוהבים מחלות קשות וסופניות, אז אנחנו מבטחים עצמנו מפניהם. אם ניקח את הפוליסה ביד ונקרא אותה בקול רם, האם נאמין שברגע האמת הביטוח יכיר באחריותו על סוג מסויים של חיידק? התשובה היא לא ואנחנו כל הזמן מבטחים עצמנו עוד.
כן, אלו הדברים שממש מעצבנים אותי. הכניעה וההתרפסות שלנו לנושאים אלו. אנחנו לא מוכנים להיות "פראיירים" ולא ניתן שכבודנו או כבוד משפחתנו ירמס....... אז היהודים מצאו פטנט: הם רומסים אותנו במקומות בהם אנו פוחדים!
אז יש לי מספר תובנות:
בואו נתמודד. בואו נלמד (קצת) ונשלם (מעט) על מנת להבין מה קורה בחשבון הבנק שלנו. בואו נשלם (טיפ-טיפה) ליועץ על מנת להבין האם תכנית הפנסיה שלנו מתאימה לנו או שנבחר אחרת.
נשקיע שעתיים, ניקח את הניירות שאיש אינו יודע לקרוא, נרכז אותם וכן, נקרא אותם. לאחר שנראה שנשארנו בחיים, נתקשר אליהם, נבדוק איתם את מה שלא הבנו, נתמקח על עמלות ודמי ניהול ואח"כ נתייק בקלסר (4.99 ש"ח) עליו נכתוב (למשל) - קרנות, קופות וכאלו מילים ומה זה נהיה גאים בעצמנו. אני נשבע כי כולם יתנו הנחות ויקוו שלא יתקשרו יותר.
בואו נתנתק ממה שאפשר בסלולאר. נניד מכשירים שגמרנו לשלם עליהם 3 שנים, נכניס לתוכם SIM דור 1 (ואם אפשר דור "פרה-היסטוריה") שלא ניתן לגלוש באינארנט, ולא רינגטון ולא אגזוזופון וחרטוטופון, נשלם רק על שיחות.
בואו נגביל את חשבון הילדים בסכום מסויים.
בואו נרוקן מספקי ערוצי הטלויזיה את הערוצים שלא צפינו בהם רק חצי-שנה ומעלה, ונחסוך כמה עשרות שקלים.
בסוף, תשאר דילמה אחת. מה נעשה בהרבה מאות שקלים שיתפנו לנו? מי שלא יפתור את הבעיה הזו, ישאיר הודעה וננסה לחשוב יחד
מקווה שתסלחו לי. קשה החג הזה, חג החרות - והיציאה מעבדות לחרות.
חג שמח לכולנו
הוספת תגובה על "אנחנו חסרי אחריות (שם זמני)"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה