ב-25.3.2010 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין ראשון וחשוב ביותר שנגע בנושא שהטריד את הערכאות הנמוכות יותר פעמים רבות – חשיפת פרטי גולשים משמיצים (רע"א 4447/07).
מר רמי מור, מטפל אלטרנטיבי במחלות עור, לא אהב תגוביות שונות שפורסמו ביחס אליו ("רמי מור שרלטן", "רמי מור – דיר בעלק ממנו" וכדומה. בהערת אגב, נדמה לי שגם כאן, ההשתלשלות של הפרשה הזו בערכאות הביאה לפרסום רק יותר של לשון הרע משרמי מור ציפה, ובפעולה פעולותיו המשפטיות רק הגבירו את החשיפה השלילית שהוא קיבל. ממש אפקט סטרייסנד בגירסא העברית).
מור הגיש תביעה בחיפה לחשיפת פרטי הגולשים האנונימיים, כותבי התגוביות. הוא הצליח לקבל את כתובת ה-IP ממפעיל הפורומים, אולם כעת היה נדרש לו מידע מספקית האינטרנט ברק על מנת לקשר בין הכתובת לפרטי המשתמש בה (הספקית יוצגה בכבוד רב ובהצלחה על ידי עורכי הדין המצויינים צפריר נגבי ומאיה תגר ממשרד פישר, בכר, חן, וול, אוריון ושות'. וכן – אני משוחד. עבדתי שם כ-8 שנים, גם לצידו של צפריר).
בערכאה הראשונה קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט עמית) החלטה חשובה שצוטטה בעבר רבות בית המשפט עשה שימוש בסעיף 75 לחוק בתי המשפט על מנת לקנות סמכות לסעד וקבע את המנגנון הטכני אותו יש לאמץ (בין היתר: להגיש תביעה יחד עם בקשת ביניים לחשיפה, למצות את אפשרויות החשיפה טרם פניה לבית משפט, ליידע את האנונימי אודות בקשת החשיפה וכיוב'). אחרון קבע הלכה, שהיתה שנוייה במחלוקת, שדי בהוכחת עילה עוולתית יחד עם "דבר מה נוסף" על מנת לאפשר חשיפת הפרטים (כאמור, היו גישות אחרות, אחת מקילה יותר והאחרת מכבידה יותר).
בית המשפט העליון קיבל החלטה ברוב קולות מפי כבוד השופטים ריבלין ולוי וכנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין. נסקור תחילה את דעת הרוב ולאחר מכן את דעת המיעוט. שתי הדעות בעייתיות מצד אחד אך מרתקות מצד שני, מהדהדות עמדות וטיעונים שכבר נטענו ונזכרו וייחודן הוא בדובריהן הנוכחיים, קרי – בית המשפט העליון.
כבוד סגן הנשיאה ריבלין סקר את הרקע הטכני של משמעות כתובת IP ואת המכשולים העומדים בפני מי שמבקש חשיפת פרטיו של אדם, גם אם קיבל את כתובת ה-IP המבוקשת. ריבלין הוסיף והדגיש ופיתח את חשיבות הזכות לאנונימיות באינטרנט ובנקודה זו פסק דינו הינו יהלום מלוטש המעלה עלי כתב בבית המשפט העליון לראשונה את חשיבות אינטרס הציבור (ובאדם הפרטי) באנונימיות, כחלק מהזכות החוקית לפרטיות ולחופש ביטוי. בלשון בית המשפט הרי ש"חשיבותה של האנונימיות מקבלת משנה תוקף בהקשר של הגלישה באינטרנט ... האינטרנט הוא "כיכר העיר, החדשה שהכל שותפים לה" (עמ' 10-11).
בית המשפט מכיר בכך שבתגוביות באינטרנט לא שולטים "הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים", אולם – במידה רבה של הגיון – הוא חוזר על ההסבר הפשוט שככל שהתגובית אנונימית יותר ומתלהמת יותר, כך סביר להניח שהמשקל שייוחס לה על ידי הקורא יהיה נמוך יותר.
גם עניין פרטיות הגלישה שלנו באינטרנט (דוגמת המידע הנאסף עלינו בעל כורחנו בגלישתנו באתרים שונים) עולה בפסק הדין.
למול זכות זו דן בית המשפט בזכותו של אדם לשם טוב, שאף היא זכות יסוד. אין להסכין לאיון זכות זו במרחב הוירטואלי, כך לדבריו, אם כי גם כאן מעיר בית המשפט כי אין זה ברור האם דיני לשון הרע המקובלים יחולו כמות שהם גם על רקע האינטרנט. לדוגמא בלבד, לשון הרע בתגוביות מאופיינת באנונימיות הכותב, לשון מתלהמת, היותה תגובית אחת (או מספר בודד) מול מספר רב של תגוביות (עיתים מאות ואף יותר), הבלעותן של התגוביות המשמיצות בהמון התגוביות האחרות, יכולת הנפגע לפרסם הכחשה באותו מקום בו הופיעה לשון הרע וכיוצא באלו, כולם מלמדים על בצורך לשקול במשקפיים שונות מעט את עניין לשון הרע באינטרנט (ואני אומר – בתגוביות. לאינטרנט מאפיינים כה מגוונים שפעמים חלק משיקולים אלו אינם רלוונטיי).
לאחר מכן בוחן ריבלין את המצב החקיקתי בתחום, את משיכת הצעת חוק מסחר אלקטרוני וכדומה ומגיע למסקנה כי לא קיים דבר חקיקה המאפשר הליך שכזה (הליך John Doe, או כלשונו של בית המשפט "הליך רן דן"). בית המשפט שוקל את המבחנים שאומצו במדינות אחרות ומגיע למסקנה כי בארץ אין אפשרות חקיקתית להגיש תביעה נגד נתבע אלמוני.
עוד מאזכר בית המשפט את הוראת סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות האוסרת על מחזיק מאגר מידע לחשוף פרטים שהגיעו לידו במסגרת תפקידו זה, אך אינו מרחיב.
כתוצאה מכך, מגיע בית המשפט הנכבד למסקנה בדעת רוב שהערעור נדחה. אין לחשוף את פרטי המשמיץ האלמוני מהטעמים דלמעלה.
אודה ואתוודה, עם חלקים מהחלטה זו אני מזדהה יותר, עם חלקים אחרים פחות, אולם המכלול הטמון בהחלטה זו והדגשת חשיבות הזכות לאנונימיות היא חלק מלבני הבניין של משפט האינטרנט המתפתח בארץ.
המיעוט, מפי כבוד השופט רובינשטיין סבור כי גם בחלק ממדינות הים הפעילו סמכות להליך שכזה בהעדר חקיקה (אפילו בפסיקה הפדרלית האמריקאית), ומעלה תהייה – האם כל בתי המשפט הישראלים שפעלו עד עתה וחשפו פרטי גולשים חרגו מסמכותם? רובינשטיין מכיר בכך שחלק מזכויותינו המשפטיות הן יציר פסיקה ולא רואה בכך פסול.
עם זאת, רובינשטיין מוסיף ומנתח מקרה זה גם מבחינת איזון הזכויות, ולטעמי כאן דעתו בעייתית. רובינשטיין מעדיף את הפסיקה, שמייצגה היא השופטת פלפל בתל אביב, ל]פיה די בעילת תביעה של לשון הרע על מנת לאפשר חשיפה, שכן עמדה זו כלל אינה נותנת משקל לשיקולי הפרטיות, חופש הביטוי והאנונימיות, ואני תקווה שרכיב זה של ההחלטה ישאר בדעת מיעוט.
פסק הדין מעורר מספר שאלות, ביניהן -
1. האם עכשיו המחוקק יזדרז למלא את שהחסיר עד עתה?
2. אם כן - כיצד יעשה זאת. מה תהיה הגישה שתבחר והאם תהיה מיודעת כל כך כמו אלו שהובעו בפסיקת העליון?
3. מה יהיה גורלם של תיקים תלויים ועומדים (מודה ומתוודה, אני מאוד מעוניין באחד מהם).
אתם מוזמנים לקרוא עוד על משפט האינטרנט באתר שלי.
הוספת תגובה על "מעכשיו מותר להשמיץ (?)"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה