לפני עשרים וחמש שנה, קנה מו"ל ישראלי את הזכויות על התרגום לעברית של ספרה השני של אליס מילר, "בראשית היה חינוך" (1980). בינתיים חלפו השנים, הספר תורגם לעשרות שפות בעולם כולו, אולם תרגום לעברית לא יצא. מדוע? כיצד ייתכן שספר חשוב כל כך של פסיכולוגית בשיעור קומתה של מילר, שתרומתה להבנת שורשי הנוירוזה והאלימות היא קריטית כל כך, לא יצא עד כה לאור בעברית?
ההשערה שלי היא שבזמנו, הציבור בארץ עוד לא היה מוכן לקבל את רעיונותיה המהפכניים של אליס מילר, אשר מעמידה בסימן שאלה חמור ערכים חינוכיים "מקודשים", ובין היתר הדברים כותבת בספר זה על ילדותו של אדולף היטלר. הדור השני לשואה גם התקשה לקבל את דבריה של מילר, משום שהיא דורשת מקוראיה להיות מוכנים לראות את הוריהם באור ביקורתי. "אין כמעט אדם," כותבת מילר בהקדמה למהדורה העברית, "המסוגל להטיל ספק במעשים ובמחשבות של הוריו, אם הוא יודע שהם נחנקו למוות בתאי הגזים". מילר גם מציינת בהערכה רבה את העובדה, שישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם בהם הכאת ילדים אסורה בחוק.
כעת סוף סוף יצא הספר לאור, בהוצאת "דביר", ובתרגומו של אדם טננבאום. ולמרות השנים שחלפו, האקטואליות והחשיבות של הספר, כמו גם המחלוקת והסערה שהוא מעורר, נותרו בעינם.
בספר "בראשית היה חינוך" מציגה אליס מילר את "הפדגוגיה השחורה" - גישה חינוכית שרוב ההורים והמחנכים בעולם המערבי משתמשים בחלק כזה או אחר מעקרונותיה הבסיסיים ומהטכניקות שלה מבלי לדעת את מקורם - ואת השלכותיה של גישה זו.
באמצעות מובאות ממדריכי חינוך עתיקים, מתקופות שלפני ה"פוליטיקלי קורקט", חושפת אליס מילר את טיבם האמיתי של עקרונות פדגוגיים וטכניקות לחינוך הילד, ומראה כיצד מתחת למסווה של המושג התמים "חינוך טוב" מסתתרת אכזריות נפשית של ממש.
להלן תיאור של התרחשות קצרה בין אב לבנו, המופיע בספרו של מחנך גרמני מפורסם מסוף המאה ה-18, והמדגים אכזריות חינוכית מסוג זה. לא נדיר לשמוע תיאורים דומים גם היום.
"קונרד, אמרתי, תרים מיד את הבובה ותן אותה לקריסטה.
לא! לא! צעק קונרד.
באותו רגע הבאתי שוט, הראיתי לו אותו ואמרתי: תרים את הבובה או שאני מכה אותך בשוט. אבל הילד עמד בעקשנותו וצעק: לא! לא!
הרמתי אפוא את השוט לגובה ורציתי להכות אותו. אולם כאן התעוררה מהומה חדשה. האֵם קראה: בעל יקר, אני מבקשת ממך, בשם אלוהים. -
כעת עמדתי בין שתי להבות. אבל לא היססתי לרגע, לקחתי את הבובה, את השוט ואת הילד ביד, יצאתי בדהרה מן החדר אל חדר אחר, סגרתי את הדלת על מנת שהאם לא תוכל לבוא בעקבותי, השלכתי את הבובה ארצה ואמרתי: תרים את הבובה, או שאני אכה אותך בשוט! אבל הקונרד שלי התעקש על הלא שלו.
כעת זה הלך פליק! פליק! פליק! האם אתה רוצה להרים את הבובה? שאלתי.
לא! היתה תשובתו.
ובכן, הוא זכה במכות עוד יותר חזקות של השוט, וכעת אמרתי שוב: תרים מיד את הבובה!
לבסוף הוא הרים אותה. אחזתי אותו ביד, הובלתי אותו אל החדר השני ואמרתי לו: תן את הבובה לקריסטה!
הוא נתן לה אותה.
וכעת הוא רץ בצעקות רמות אל האם ורצה להניח את ראשו בחיקה. אבל היה לה מספיק שכל והיא הדפה אותו לאחור ואמרה: לך, אתה לא קונרד טוב."
ילדים שחונכו בטכניקות של "הפדגוגיה הרעילה" אינם מסוגלים להבין את המניפולציות שהוריהם ומחנכיהם עשו להם. בבגרותם, נותרים בהם רגשות מודחקים של זעם והשפלה, שהם אינם יודעים את מקורם. בחינוך הדור הבא, הם מוציאים על ילדיהם-הם את הרגשות הללו מבלי להרגיש זאת ומבלי להתכוון, באותה דרך שלמדו בבית; כך מתגלגלת האכזריות החינוכית מדור לדור; וכך מספק החינוך על דרך "הפדגוגיה השחורה" את הצרכים הרגשיים של ההורים והמורים במקום את אלה של הילדים (הגירסה האנגלית של הספר נקראת "For Your Own Good").
בהמשך הספר, דרך ההיסטוריה של אדולף היטלר, כריסטיאנה פ., סילביה פלאת ואחרים, מדגימה מילר כיצד דיכוי רגשותיו הטבעיים של הילד מתנקם כעבור זמן בילד עצמו ובחברה כולה - בצורה של מחלות-נפש, התמכרות לסמים, אלימות, והסתגלות נטולת-ביקורת לאידאולוגיות טוטליטריות. בייחוד תוקפת אליס מילר את הערך החיובי המיוחס למשמעת ברזל ולחינוך לצייתנות. הציטוט הבא מופיע במבוא לספר:
"הם שיננו לי, שנן וחזור, שחייב אני למלא בלי שהיות אחר משאלותיהם והוראותיהם של ההורים, המורים, הכמרים וכו', דהיינו של כל המבוגרים, לרבות המשרתים, ושום דבר בעולם אסור לו שיעכב אותי במילוי המשימה. כל מה שהם אומרים הוא לעולם נכון. עקרונות חינוך אלה נכנסו בבשרי ובדמי" (מפקד אושוויץ, רודולף הס)
חינוך זה לצייתנות הוא שאיפשר את עלייתו של הרייך השלישי. כפי שאמר אדולף היטלר עצמו (מצוטט אף הוא במבוא):
"איזה מזל נפל בחלקם של השלטונות שבני אדם אינם חושבים."
ב"בראשית היה חינוך", מציגה מילר את טיעוניה ודוגמאותיה בלי שימוש בז'רגון מקצועי; השפה שלה בהירה ופשוטה, וכדרכה, היא פונה אל לבו ולא רק אל שכלו של הקורא; הקריאה בספר היא חוויה רגשית ולא רק אינטלקטואלית.
אין ספק שאצל חלק מהקוראים יעוררו דבריה של מילר התנגדות. חשוב לזכור, כי בניגוד למה שכותבים חלק מהמבקרים, היא אינה טוענת שחינוך קשוח הוא הסיבה היחידה לתופעות כמו אלימות ודיכאון, אלא שהוא מהווה חלק מהסיבות, חלק שנוטים להתעלם ממנו ולהכחישו.
אנשים רבים חושבים בטעות, שחינוך כוחני ומדכא כבר עבר מן העולם, ולכן העיסוק בחינוך מסוג זה כבר איננו אקטואלי. למרבה הצער, זה פשוט לא נכון. בסקר שנערך בישראל רק לפני שנים ספורות נמצא, כי 50% מההורים בישראל (כן, בישראל של היום!) חושבים שענישה פיזית היא חלק אינטגרלי, לגיטימי ונחוץ בחינוך ילדים (ר' "בין ענישה גופנית להתעללות: רב המשותף על השונה" מאת עו"ד יפעת בויאר וד"ר יצחק קדמן, 2004). מלבד אלימות פיזית, גם נפוצות מאוד עדיין שיטות של אכזריות נפשית לטיפול ב"בעיות התנהגות" של ילדים, כמו לסגור לבד בחדר ילד בוכה.
"בראשית היה חינוך" הוא ספר חובה למי שספרה הראשון של מילר, "הדרמה של הילד המחונן", עורר בו עניין והזדהות; אולם אין הכרח לקרוא את "הדרמה" לפני שקוראים ספר זה. מבין 13 ספריה של מילר, "בראשית היה חינוך" הוא אולי ספרה החשוב ביותר. מעורר-מחלוקת ככל שיהיה, זהו ספר שלא ניתן להתעלם ממנו.
אליס מילר, המוצגת על כריכת הספר האחורית כפסיכואנליטיקאית, פרשה למעשה מהאגודה הפסיכואנליטית בשנת 1988, ומאז פיתחה גישה טיפולית עצמאית, השונה באופן מהותי מן הגישה הפסיכואנליטית. היא כיום בת 87, מתגוררת בצרפת, ועד לפני מספר שבועות הייתה עונה למכתבי קוראים באתר האינטרנט שלה. לספר מצורפת הקדמה מיוחדת של המחברת למהדורה העברית.
הוספת תגובה על "בראשית היה חינוך - המלצה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה