זכות יוצרים, כשלעצמה, הינה מונופולין. מונופולין מוצדק, יש להבהיר, אבל מונופולין.

מונופולין זה אינו מוענק "על ידי הטבע" כפי שאנו תופסים זכות קניינית רגילה, אלא על ידי המחוקק. המחוקק העניק לראשונה זכות יוצרים בשנת 1710 (החוק של אן,  כפי שמפנה אליו פרופ' אריק גולדמן שחגג לחוק יומולדת אתמול).

החוק של אן החל כהגנה של הכתר על המונופולין של בעלי הדפוס (בתקופתו של גוטנברג) ובעבר העניק הגנה הרבה יותר מצומצמת מהיום. לדוגמא, רק ב-1998 הוארכה תקופת זכות היוצרים בארה"ב מ-50 שנה לאחר מות היוצר ל-70 שנה, תיקון מיקי מאוס המפורסם. החוק של אן קבע, למיטב זכרוני, תקופה של 21 שנה בלבד, ממועד הדפסת הספר המקורי (ואני מתנצל אם אני טועה בתקופה. העקרון הוא החשוב).

אותו מונופולין מוענק ליוצרים למטרה אחת בלבד – לא הבטחת מעמדם הכלכלי הפרטי אלא קידום האינטרס הציבורי על דרך של עידוד היצירה. זכות היוצרים אינה זכות שמקורה קנייני אלא היא נועדה לקדם אינטרס חברתי (נכון שהחוק של אן החל בהגנה על אינטרסים מסחריים, אך חקיקה רבה אחריו התמקדה באינטרסים ציבוריים, וראו את החוקה האמריקאית ששמה לפניה קודם כל את "קידום המדע והאמנות השימושית"). לפיכך, ההבנה החשובה ביותר ביחס לזכות היוצרים היא שכנגד זכותו של היוצר למונופולין, קיימות זכויות ציבוריות שיש להגן עליהן (ופסק הדין של השופטת אגמון-גונן בעניין הפרמייר ליג מבהיר זאת היטב – לציבור יש זכויות מקבילות לאלו של בעלי זכות היוצרים).

גם בארה"ב מתמודדים עם הבעיה של ניצול לרעה של זכות היוצרים.

לדוגמא, ה-DMCA מקנה לספקי פלטפורמה מקוונת חסינות בפני תביעות הפרת זכות יוצרים אם עמדו במנגנון שקבוע בו (בלי להכנס לפרטים, מדובר במנגנון של הודעה והסרה). תאגידים גדולים הבינו את היתרון שיש בחקיקה כזו ופעמים רבות עשו שימוש בהודעת הסרה על פי החוק על מנת להסיר תכנים שלא מצאו חן בעיניהם, גם אם לכל היה ברור שאין המדובר בהפרת זכות יוצרים. הרי בעל האתר, במיוחד אנשים "פשוטים" לא ירצה להסתבך במלחמה משפטית עם גוף גדול שיש לו מחלקה משפטית משומנת, כדי להגן על זכויות של אחר או של "הציבור". יותר קל להסיר. לא?

דוגמא אחרת היא המקרה בו אסר בית המשפט, לבקשת בעלי הזכויות ב"התפסן בשדה השיפון", את הפצת ספר "המשך" (שלמעשה היה מקורי לגמרי) בטענת הפרת זכות יוצרים. בית המשפט לא דקדק בהבחנה בין הרעיון שעמד בבסיס הספר (מותר להעתקה) לבין ביטויו בספר עצמו (אסור להעתקה) ובכך מנע מהציבור יצירה חדשה ומעניינת (מקרה דומה אם כי לא זהה היה בענייננו ביחס לספר "לא תשווה" של שפרה האפרתי, שעסק באחרית ימיהם של גיבורי חסמב"ה. בית המשפט התיר את הפצת הספר, אם כי מטעמים אחרים).

דיוויד אולסון כתב מאמר מעניין אודות הדוקטרינה שנקראת  "copyright misuse" בו הוא מציע לחזק ולעגן יותר הגנה זו שמוענקת לציבור, מקום בו בעל הזכויות חורג מהמונופולין שהמחוקק הציב בפניו. בעיקר, כך לדבריו, במקרי חופש הדיבור, אך לא רק.

כאשר בעל הזכויות משתמש בזכויותיו על מנת למנוע ולפגוע ביצירת יצירות חדשות, שומה על מערכת המשפט להתערב, כך לדבריו, גם אם על פניו מדובר בהפרת זכות יוצרים. הוא מציע להרתיע בעלי זכויות משימוש מוגזם בזכויותיהם על ידי אלמנטים דיוניים מהותיים. למשל, אם יוכח כי בעל הזכויות עשה שימוש לרעה בזכויותיו במקרה אחד, ישמש הדבר ראיה לכאורה לשימוש לא ראוי במקרה אחר והנטל יפול על בעל הזכויות לסתור זאת. אולסון אף הציע, כי אם יכריע בית המשפט שאכן נעשה שימוש לרעה בזכויות, תפגע יכולתו של בעל הזכויות לאכוף במידת מה את זכויותיו בעתיד, לכל הפחות עד שהפגיעה המקורית לא תתוקן.

די ברור שהצעה כזו לא תתקבל, אבל המעניין בה הוא שעוד מישהו מנסה למצתוא ולתת בידי הציבור כלים להלחם על זכויותיו, באמצתעות הפיכת השימוש הלא ראוי בזכויות יוצרים ללא כדאי לבעל הזכויות.

"ותחשבו על זה"...

גילוי נאות: ההפניה למאמר של אולסון והרעיון לפוסט זה נבעו מטק דירט.

יורםשלום

תודה על פוסט מעניין שכן הוא מביא את רוח החוק