מי שקרא קרא ומי שלא קרא מומלץ שיקרא!

לפני הבר מצווה אבא לקח אותי לבית הכנסת "יוסף" שממוקם ליד הבית,  זה היה למעשה בית הכנסת היחיד שהכרנו בשכונה אולי בגלל שתמיד ביום כיפור הלכנו לשם, לא יודע למה, מסורת או משהו כזה. בכל אופן כשהגענו לבית הכנסת שאלנו את השמש הגיבן, אצל מי אפשר לברר אם אפשר לעלות אצלם לתורה בבר מצווה, השמש שלח אותנו לדבר עם איזה אחד שקוראים לו יוסף, "צאו מהדלת, במסדרון שמאלה, דלת שלישית מימין, על הדלת יש שלט שעליו רשום באותיות קידוש לבנה "יוסף", בהצלחה בכל מקרה ומזל טוב". הלכנו לפי ההוראות של השמש היישר למשרד בית הכנסת, הדלת הייתה חצי פתוחה וראינו איש גרוטסקי ומבוגר, בעל משקפיי ראייה ענקיות, חנוכה סטייל, מעיין באיזה ספר קטן וממלמל לעצמו. דפקנו על הדלת בשקט ואבא שאל אותו אם קוראים לו יוסף. האיש הנהן בראשו והמשיך למלמל לעצמו. בזמנו זה נראה לי מוזר מאד בגלל שבכיתה גימל שקראתי בקול רם בכיתה, המורה העיפה לי כאפה מצלצלת בלחי ואמרה לי שילדים גדולים צריכים לקרוא בלב.  

יוסף בדק איתנו את התאריך של הבר מצווה ואמר לנו שיש מקום פנוי באותו יום אבל התנאי של בית הכנסת זה ללמוד יהדות, יחד איתו, פעם בשבוע, עד לבר מצווה. אבא שרצה כבר לומר את המשפט המיוחל "ברוך שפטרני מעונשו של זה", הסתכל עלי במבט מרחם וסיכם עם יוסף שאני אבוא פעם בשבוע עד הבר מצווה ללמוד יהדות. אבא "דחף" ליוסף כמה שטרות לכיס, שניהם הסתכלו עלי ואני הנהנתי בחוסר רצון מוחלט. 

בתחילה השיעורים היו נחמדים כי יוסף הראה לי כל מיני דברים נחמדים בתנ"ך וניסה להוכיח לי שאפשר לראות בכתובים שהכול כבר ידוע עוד מאז, מהשואה ועד מלחמת  המפרץ. רציתי לשאול את יוסף אם כתוב מתי אני אאבד את הבתולים שלי אבל התביישתי כי לא ידעתי איך הוא יגיב לנושא. למרות שיוסף היה אדם מבוגר הוא היה שחקן טניס מצוין ולפעמים הוא לקח אותי למרכז הטניס שנמצא בשכונת גונן בירושלים, סתם לשחק איתו. "בוא נעשה חיי הוא אמר", אימא שלי לא הייתה מרוצה בכלל מכל עניין הפינוקים הזה ואמרה לי שאני אזהר מהאיש הזה, כי, ",מה לעזאזל קשורה יהדות וטניס?", שאלה ובצדק. 

בכל אופן, יוסף סיפר לי שבעבר היה לו תלמיד שקראו לו איציק ואיציק, אדם גדול, מכיוון שהוא התחזק מאוד  וחזר בתשובה אחרי הבר מצווה והוא חושב שגם אני צריך לעשות את המהלך הזה כי זה יהיה הכי טוב בשבילי, הסברתי ליוסף שאני לא מעוניין. מפגישה לפגישה השיעורים הפכו לפחות ופחות מעניינים ויוסף נהפך ליותר ויותר תוקפן בגלל שבכל פעם כשהוא הזכיר לי את איציק התעצבנתי, לא רציתי להיות ילד דתי. יום אחד הכול התפוצץ, יוסף התעצבן עלי ולמרות שהוא תמיד נתן לי בשיעורי היהדות; ממתקים, עוגות, מיץ פטל, לקח אותי לשחק טניס והבטיח שבדרך שלו יהיה לי הכי טוב וכיף, לא התקדמתי בקו שלו. ערב אחד שאלתי את יוסף אם גם לאדם וחווה היה טבור כמו לי, לו ולאיציק. במקום תשובה להתחכמות ראיתי איך בן רגע כל פניו הפכו לאדומים, הוורידים ברקתו פמפמו ללא הפסק ויכולתי גם להישבע שאפילו יצא לו עשן לבן וסמיך מהאוזניים עד שהן הפכו לקרניים קטנות ואדומות. נדמה לי שהמזלג שהייתה בידו הפכה לקלשון ממש כמו של השטן. הוא פנה אלי ואמר לי, "אתה יודע משהו, אתה יותר גרוע מהיטלר". חשבתי שזה בכלל לא יפה לומר דברים כאלה ולכן שאלתי  אותו למה הוא אומר כזה דבר נורא, אז הוא אמר שהיטלר לא היה יהודי ושנא יהודים וזה כאילו לגיטימי, ואני, למרות שאני יהודי אני שונא את היהדות ולא הולך בדרכו של השם. נפגעתי נורא,  לרגע אפילו חשבתי להפוך עליו את השולחן עם העוגות והפטל או לפחות לתקוע לו את הקלשון בתחת אבל החלטתי פשוט לקום ללכת ולא לעשות כלום. 

בדרך הביתה בכיתי כי נורא נעלבתי מיוסף וכשהגעתי הביתה סיפרתי לאימא את כל הסיפור ואמרתי לה שיותר אני לא הולך לשיעורי היהדות עם יוסף. אימא הסכימה איתי שיוסף ממש יצא טמבל ושאין יותר צורך שאני אלך ללמוד אצלו יהדות. אני יודע שיום הדין יגיע. 

 בלילה חלמתי חלום:

אלוהים בעצמו שמע על המקרה והתעצבן נורא, בדמותו של סבא שלי הוא הגיע לבית הכנסת, נכנס לחדרו של יוסף, שלף אקדח, סחט את  ההדק וירה ליוסף שני כדורים בראש. "היטלר?", בום! "אה יא בן זונה?, היטלר?". בום!