הערבוב בין הולכי רגל לרוכבי אופניים מחייב שינוי הרגלים ושינוי תרבות של שימוש משותף במרחב הציבורי.
בסופי השבוע האחרונים רכבתי על קטע הטיילת החדש בין נמל תל אביב לחוף תל ברוך. מדובר בשביל רחב וסלול שאין עליו סימוני הפרדה כלשהם. נעים עליו בצפיפות ובערבוביה הולכי רגל מסוגים שונים ובגילאים שונים, עגלות ילדים, רוכבי אופניים ובעלי חיים. האופניים מסכנים את הולכי הרגל והולכי הרגל מפריעים לרכיבה רצופה ומהירה. נקודות תורפה מיוחדות לרוכבי אופניים הם ילדים שעלולים לפנות בתזזיות ובחוסר זהירות, בעלי כלבים עם רצועות שעשויות להימתח לרוחב השביל, חבורות הנעות בצוותא ונפרסות על מלוא רוחב השביל והעדר כללים של היצמדות לימין.
הכלל הבסיסי במקרים אלו הוא אחריות הכלים הכבדים לקלים מהם, ואין מנוס אלא לרכב בזהירות יתרה באזורים הצפופים.
מובאה מהמאמר "פסיפס אמצעי תחבורה במרחב העירוני".
באזורים אחדים בפריז נקטה העירייה צעדים נועזים ומהפכנים יותר, כאשר הפכה אזורים אלו למרחבים אותם חולקים במשותף כל אמצעי התנועה, כולל הולכי רגל, רוכבי אופניים, מוניות, מכוניות פרטיות, אוטובוסים ואף משאיות. באזורים אלו הוסרו אבני השפה המבדילות בין המדרכות לבין הכבישים והמרחב הציבורי הפך למרחב רציף ואחיד. בצד מרחבים אלו נקבעו מספר כללים שנועדו לשמור על בטיחות וחיי הרמוניה של האמצעים השונים. המהירות החוקית המרבית של כלי הרכב המנועיים הוגבלה ל – 15 קמ"ש, והאזורים כוסו באבני ריצוף עגלגלות שנועדו לשבש ולהאט את התנועה המנועית. בנוסף, נקבעו כללים שמטרתם לגרום להתחשבות של האמצעים השונים בזולתם. הכלל הבסיסי הוא שכל משתמש אחראי לשלום הכלים הקלים והאיטיים ממנו – רוכבי האופניים נזהרים שלא להזיק להולכי הרגל, נהגי המכוניות נזהרים שלא להזיק לאופניים, והאוטובוסים שלא לפגוע במכוניות. ההנחות שעמדו מאחורי המדיניות היו שיש לדאוג לניידות של אנשים ולא של כלי רכב, וכי כל המשתמשים במגוון האמצעים זכאים להגיע במהירות, ללא העדפה לאמצעי מסוים. כתוצאה מכך למדו הולכי הרגל והמשתמשים באמצעי התחבורה המכניים השונים לחיות בצוותא, אופנים דרים בדו-קיום עם אוטובוסים, קטנועים עם מכוניות וגלגיליות עם הולכי רגל.
הוספת תגובה על ""יש דברים שלא מתערבבים" - האמנם?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה