Second Life הוא עולם וירטואלי ידוע (שימו לב שלא אמרתי "משחק"), שאחד ממאפייניו החשובים הינו העובדה שהוא בחר להעניק למשתתפיו זכויות קנייניות ביצירות שלהם במסגרתו.

בסקנד לייף אתם יכולים לקנות פיסת קרקע, לפתח אותה ולהיות הבעלים החוקיים שלה. הקרקע עולה לכם כסף ואתם אחראים לפיתוחה ולפיכך "היא שלכם", כך לפחות חשבתם עד לא מזמן.

לאחרונה הוגשה בפיטסבורג תביעה שמבקשת להפוך לתביעה ייצוגית בנושא. לפי התביעה לינדן לאבס – מפתחת העולם – ביקשה לייחד את העולם שלה באמצעות הענקת זכויות קניין בו למשתתפיו. התובעים (קרל אבנס, דונלד ספנסר ואחרים) טוענים שלינדן פיתתה כ-50,000 משתתפים להוציא כמאה מליון דולר אמריקאי (אתם קוראים נכון. משתתפים בזבזו כ-100,000,000$ על הנכסים בעולם) בקנייה ופיתוח של נכסים וירטואליים דוגמת קרקע ("אי" בלשון העולם).

אלא שלינדן – כך טוענת התביעה - שינתה בשקט את תנאי השימוש שלה  ואף החרימה רכוש של משתתפים בלי לפצות אותם בגין כך ותוך הפרת זכויותיהם.

עולה השאלה – האם העובדה שהמוצר נמצא בצורה מקוונת בלבד, אינו מוצר אמיתי, שוללת את היכולת להיות הבעלים שלו (במובן זכות קניינית, להבדיל מזכות חוזית)?

על סוגיה זו נכתבו מאמרים רבים ומרתקים והמשפט טרם פתר אותה בצורה משביעת רצון. ישנן דעות ושיקולים לכאן ולכאן. בתגובות לפוסט זה אשמח לשמוע את דעתכם.

התובעים מבססים את תביעתם בעיקר, אך לא רק, על התנהלות מטעה של לינדן (Deceptive practices באנגלית). התביעה מצטטת ציטוטים רבים של לינדן ומייסדיה אודות זכויות המשתתפים ברכוש אותו רכשו במסגרת העולם, ועליו שילמו מכספם ומזמנם. האם די בכך להקנות להם זכות "קניינית" ב"רכוש" זה? שאלה טובה.

עילות התביעה העיקריות:

התביעה טוענת שבמועד כלשהו לאורך הזמן סולקו מתנאי השימוש של סקנד לייף האיזכורים של זכות קניינית, והמשתתפים הפכו להיות בעלי רשיון שימוש, להבדיל מזכות קניינית.

התביעה דורשת הן פיצויי בהיקף עצום והן הצהרה על "בעלות" המשתמשים בנכסים "שלהם" בעולם הוירטואלי. הקבוצה, לצרוך התביעה הייצוגית, הינה "בעלי אזרחות אמריקאית (מצטער) שהינם הבעלים או האוחזים או המוכרים או הרוכשים או היוצרים של קרקע /או כל מוצר וירטואלי אחר כמשתתפים בעולם "סקנד לייף" בין 14.11.2003 למועד אישור התביעה כייצוגית" (תרגום לא מדוייק שלי בלבד).

לתביעה זו ולהחלטות שינתנו בה חשיבות רבה בגיבוש הדוקטרינות המשפטיות ביחס לעולמות וירטואליים וכדאי לעקוב אחריה.

מקורות לקריאה בנושא -

מקורות לקריאה בנושא תביעת Bragg –

יורם, שלום,

כמדומה שיש להגדיר כל אחד מן המונחים והמושגים שנקטת בהם ובהתאם העניין יובהר היטב.

ראשית, מהו משפט?

ההגדרה המילונית ל"משפט" ברורה והיא "קביעה", גם אם בלשון אחרת, מקור הסמכות למשפט, דבר שכידוע שנוי במחלוקת, אינה משנה לעיקר ההגדרה.

ממילא, כל אשר מצוי בתחום ה"משפט", הינו קביעה אשר לפחות בחלקה שרירותית, לרבות המושג "קניין", לא צריך לקרוא את ספריו של מורי בתחום זה, פרופ' יעקב ויסמן, בכדי להבין.

מכאן שכל "קניין" הינו קביעה שרירותית של החברה, בין אם בקניין אדמה עסקינן, בין אם בקניין החדש, הקניין הרוחני עסקינן וכולם בסופו של דבר מתקנת הציבור.

ברור שלאדמה עצמה כמו גם  ל"יצירות" למיניהן, לא מודבק חותם קנייני מתחילת יצירתן, האדמה הייתה קיימת לפני היות האדם, מן הסתם תשרוד גם אחריו, בדיוק כמו כוכבי השמיים.

 שנית, בין אם תגדיר את סקנד לייף כמשחק, בין אם תגדירו כ"עולם" וירטואלי, אין ממש הבדל למעשה, נתק נא את החשמל של האינטרנט והכל יוק.

במילים פשוטות אין כאן נכס מוחשי, אומנם ישנם גם נכסים לא מוחשיים אשר הקניין פרס כנפיו עליהם, שוב, אך ורק מתקנת הציבור, איני יודע אם יש לציבור אינטרס ליצירת קניין במשחקים, היינו בתוכם, נו טוף, על עולם וירטואלי...

שלישית, אם לא בדיני קניין מצויים אנו, הרי שנותר לנו רק להימצא בעולם החוזים בלבד, חוזה, יכול שיחול גם על משחקים, ככל חוזה בהסכמה.

נכון שגם עצם מציאות החוזים הינה הסכמה חברתית ומתקנת הציבור, רק שתחום החוזים כנפיו רחבות בהרבה מתחום הקניין ובדין.

חוזה יכול שיצור מחוייבויות, מחוייבות הינה גם וירטואלית, אך קרקע, אין הוא יכול ליצור יש מאין ולכן גם הקניין שיתכן שיצור החוזה אינו על אדמה שאינה קיימת אלא על כללי המשחק שבין השחקנים במשחקים אלה ה"מוקנים" בהסכמה החוזית לשחנים השונים ומכאן המחוייבויות השונות, גם כספיות, הפרתן, ממילא, תיצור פיצוי כספי כזה או אחר.

רביעית, מכאן לעניין הגדרת ה"מוצר", שהינו דבר מוחשי שנוצר בדרך כל שהיא, כבמילון, השימוש במונח זה לעניינינו ממש אינו מדוייק, לא מדובר במוצרים במשחק זה אלא, שוב, במחוייבויות חוזיות בין שחקנים, כמו, למשל, בין שחקני שחמט.

אה כן, גם אני שמעתי שהיו מקומות שהשתמשו בשחמט בשחקנים בשר ודם ו"חייל" שאיתרע מזלו ו"הורד", ראשו גם הורד...

 למען הזהירות אוסיף כי איני מצוי בתובענה שהבאת רק שהעלית כאן עניין עקרוני והוא יכול שיהיה מנותק מן המקרה הקונקרטי הנדון.

יש גם להבחין בין מקרה זה לבין מכירת אדמות על הירח, למשל, כאשר מדובר באדמה קיימת, רק שעל הירח ולכן יש שאלות אחרות, מי קנה את הבעלות הראשונית, איך ניתן לממש את הקנייה ועוד, אך שאלות אלה הינן שאלות "טכניות" בלבד ורק מחזירות אותנו למקור הקניין.

סוף דבר, מוצר או קניין, אין כאן, מחוייבויות חוזיות, יתכן מאד.

בברכה,

איציק

איציק, תודה.

ניתוח מקיף ומרתק.

לשם הויכוח תרשה לי לחלוק עליך.

ל"קניין" באוזני המשפטן יש משמעות שונה ממשמעות "חוזה". לדוגמא - חוזה מוגן בין שני צדדים. קניין מוגן כלפי כולם. כלומר, אם אני ואתה חתמנו חוזה בו אתה מרשה לי לךהשתמש בעט שלך, ואפריים לקח לי את העט - אני איני יכול לתבוע אותו על הפרת הסכם ("גרם הפרת חוזה", אך זו עילה נזיקית). אפריים לא חייב לי דבר מכוח ההסכם. 

מצד שני, הגנה קניינית תאפשר לי להגן על הזסכות שלי במישרין, ועם כל החשיבות שיש במשפט לקניין, כנגד הפרות זכויותי, מבלי שאצטרך להזקק לעילותאחרות, חלשות יותר.

מסכים איתך שלא מדובר בקניין "ממשי", אלא שנשאלת השאלה - מדוע קניין אינו יכול להיות וירטואלי? מדוע החוק אינו יכול לאפשר הגנה קניינית גם על דבר מה שאינו ממשי?

האם היצירה יש מאין, השקעת הזמן, הכסף והיצירתיות, לא מקימות למעשה נכס חדש מקום בו לא היה קודם נכס חר ומחייבות את הגנת הדין קניין?

לטעמי העובדה שאם נמשוך את החוט יעלם העולם הוירטואלי אינה סיבה לא להכיר בו כקניין, אלא תכונה שיש להתחשב בה בעת קביעת ההכרה.