שוב מגיעים ימי הקיץ, המביאים איתם ימי שרב מהבילים וג'וקים איימתניים לביקורי בית. אתמול בערב נאלצתי לפתוח בלוחמה כימית כאשר ריססתי ללא רחם בעזרת k-500 תיקן תועה ששוטט במטבחי.
הג'וקים האלה... מה יהיה איתם? הם הצליחו לשרוד כל כך הרבה שנים באסונות טבע ושינויים בכדור הארץ, הצליחו להתחסן, לגדול ולשדרג את עצמם לאורך האבולוציה, אז כיצד עדיין לא השכילו להבין שכניסה לבית של בן אדם זו בגדר משימת התאבדות? או שאולי רק הג'וקים הדכאוניים מגיעים לביקור, בתקווה שנעזור להם כבר לגמור עם זה? פעם היה נדמה לי שכל מטרתם היא, כאשר הם משוטטים בחדרי הבית, לגרום לי להתקף לב והתעלפויות, והיום כבר למדתי שגם הם מפחדים ממני. הרגע בו אני רואה ג'וק בביתי מתחיל בנקודה בו הוא ואני נעצרים לשבריר שנייה, מסתכלים אחד לשני בעיניים ושוקלים את צעדינו. ברגע הבא מתחילה הדרמה – בעוד אני מזנקת לתרסיס ורצה בעקבות הג'וק, הוא משמיע זעקה ובורח כל עוד נפשו בו לאורך הפאנלים, נעצר להתחבא במקומות מסתור, עד שמקפח את חייו על גבו.
בצעירותי, כל מפגש שכזה היה גורם לי להיכנס להיסטריה וחרדות. גם לאחר שהנגע חוסל על ידי הגיבור התורן (בדרך כלל אמא שלי...), עדיין התקשיתי להסתובב בבית ולישון בחדר השינה, מחשש שתגיע תגבורת ותתבצע נקמה.
כאשר נסעתי להודו נאלצתי, בלית ברירה, להתמודד עם הפוביה. המקומות בהם טיילתי וישנתי, בצירוף מזג האוויר החם והלח, יחד עם הזוהמה ברחובות, היוו קרקע פוריה להימצאותם של ג'וקים. הם היו גדולים יותר ממה שהכרתי בארץ, וחלקם (אני נשבעת!) היו הכלאה של ג'וק ועקרב, עם רגליים משוננות ומחושים איימתניים.
ראשית, נוספו חיות חדשות איתן נאלצתי בפעם הראשונה בחיי להתמודד – פרות משוטטות בנחת ברחובות, נוגחות בכל מי שמפריע בדרכן (אני עדיין זוכרת את הפרה שנגחה בי בקרניה כאשר סירבתי לזוז ממקומי בסמטה הצרה, בטוחה שהפרה תפחד ממני ותזוז קצת. הרגל שלי החליפה צבעים כמה שבועות מעוצמת המכה), חזירי בר רבים בצידי הדרכים, משפחות שלמות של קופים אשר היו נועצים בנו מבטים בחיפוש אחר אוכל, עכבישים שחורים ענקיים שטיילו בחדרי, עלוקות שנתלו לי על הרגליים, שותות את דמי, צפרדע שהגיעה לביקור ושלל חרקים.
בביקור בכפר שכוח-אל אחד גיליתי בחדרי נדל רב-רגליים (שכונה על ידי מיד "נדל ארסי"), אשר רץ ונכנס תחת המזרן. זעקות השבר שלי לא התקבלו בהבנה ע"י חברותי, שניסו למצוא אותו ולגרשו כדי להרגיע אותי. "יש פה עוד עשרה כאלה ואת לא יודעת", אמרה אחת מהן. איזו טעות! חרדותי העמיקו עוד יותר – יש פה עוד עשרה כאלה??? אני חייבת לברוח! לקחתי שמיכה וכרית, ודפקתי על דלת חדרו של עמית, בחור שטייל איתנו. "אני יכולה לישון פה הלילה?", שאלתי. "בטח", הוא ענה, מפנה לי מקום במיטה השנייה. לקראת השינה גיליתי עכביש שחור ענק בגודל כף יד מטייל על הקיר. "עמית, תהרוג אותו!", זעקתי. "זה גם הבית שלו", הוא ענה ברוגע, לא מבין על מה המהומה. וכך, נותרתי עם שתי ברירות – לישון עם שתי חברות ונדל ארסי בחדר אחד, או עם עכביש מפחיד ויוצא שייטת 13, שיידע להגן עלי בעת סכנה. קלטתי שההיסטריה שלי לא תעזור יותר. ראשית, כי היא לא נתפסת בעין יפה ע"י סובבי, ושנית – כי אין אפשרות לברוח מזה, אז עדיף להשתלט על עצמי ולהתמודד. אשאר עם עמית, החלטתי, בעודי מתכסה עם השמיכה עד מעל לראש, מהדקת אותה היטב תחת גופי כדי למנוע כל כניסת-עכבישים אפשרית.
בהזדמנות אחרת ישבתי לתומי על כסא, כאשר לפתע קלטתי חרק מטפס על זרועי. קפצתי בבהלה וניערתי את היד. נזיר טיבטי ישב לידי, הסתכל עלי במבט תמוה, ואמר לי באנגלית רצוצה: "למה את מפחדת? הוא כל כך קטן ואת כל כך גדולה". בחיי, הוא צודק, חשבתי לעצמי, מברכת על התובנה החדשה. כך ניסיתי להרגיע את עצמי בכל מפגש עם היצורים הקטנים.
המבחן האמיתי הגיע בעת ששהיתי בגואה, כאשר שכרנו כמה אנשים בית. באמצע הלילה התעוררתי וקמתי לכיוון השירותים. כשפתחתי את הדלת, נגלה בפני מחזה מזוויע – ג'וק גדול עמד על הכיור, מתבונן בי במבט חד, מניע את מיחושיו לאט מצד לצד. מיד עלה בי הצורך לזעוק לעזרה, אבל עצרתי. ידעתי שאם אעיר את תושבי הבית, הם עלולים לפרש זאת כהתנהגות קצת פסיכית. החלטתי לעצור את הצעקה שבגרוני. לאט לאט התקדמתי לכיוון השירותים, עקפתי את הכיור והגעתי לאסלה. הג'וק לא זז. כאשר חזרתי בזהירות ובחשש למיטה, הסברתי לעצמי שאין טעם להכנס להיסטריה, ושהוא לא יהיה פה כאן בבוקר.
אחרי 11 חודשים, כאשר טיילתי עם מישהי בותק של חודש, היא העירה אותי באמצע הלילה: "ג'וק!!!", היא צעקה. לא הבנתי מה היא רוצה. "לכי לישון", אמרתי, חצי ישנה, "מחר בבוקר הוא כבר לא יהיה פה". "מחר בבוקר הוא כן יהיה פה, ואני לא יכולה לישון ככה!" היא זעקה. "יש פה עוד עשרה כאלה ואת לא יודעת", עניתי בעייפות, אך נדמה שהיא נלחצה עוד יותר. היא רצה ללובי, שם ישן הודי זקן על הדלפק, וגררה אותו פנימה. האיש המסכן הסתכל עליה בתדהמה, ניסה לאתר את הג'וק הסורר ללא הצלחה. הוא משך בכתפיו וחזר ליצועו. "לכי לישון", אמרתי לה שוב, צוללת חזרה לשינה.
שלא תבינו לא נכון, הג'וקים עדיין מעוררים בי גועל וחלחלה. אני לא משלימה עם היותם בביתי, ודואגת לחסלם במקום, נאלצת כל פעם מחדש להתמודד עם מערכה נוספת במלחמת ההתשה הזו. אך בלתי ברירה למדתי עוד שיעור בשליטה על הפחדים.
איכס. 
הוספת תגובה על "המלחמה בג'וקים בימי הקיץ"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה