| כתבה ארוכה, אך מרתקת, על הדרך להפיכת הר הזבל חיריה לפארק מפואר (בזמננו, אמן) העליתי פה חלק גדול מהכתבה, אבל אני ממליץ לכולכם להכנס לקישור ולקרוא את כולה. מאת נועם דביר  אף אחד לא אמר לד"ר מרטין וייל להציל את חירייה, אבל זה מה שהוא רצה לעשות לאחר שפרש ממוזיאון ישראל: להפוך את המזבלה של המדינה לפארק ענק בלב גוש דן. בדרך הוא למד הרבה יותר מדי על הון, שלטון ואינטרסים, וגם עוד משהו על אהוד אולמרט  מרטין וייל. האזרחים חייבים לפעול, וההוכחה היא שבסוף יש תוצאות צילום: יובל טבול ביום ראשון בשבוע שעבר התפרסם סוף-סוף הספר "חירייה: על צחנה ויופי" שכתב ד"ר מרטין וייל - יו"ר קרן "ברכה" ודמות המפתח ביצירתו ובתכנונו של פארק אריאל שרון, ההולך ומוקם בטבורו של גוש דן. הספר היה אמור לצאת לאור כבר לפני כחודש, אבל עוכב ברגע האחרון במכבשי הדפוס בגלל בעיות אקטואליות-משפטיות. כשהתפוצצה פרשת הולילנד התברר שגרורותיה התפרשו גם לפארק. על פי החשד, אביגדור קלנר, אחד מהעצורים בפרשה, מבעלי השליטה בחברת "פולאר השקעות" ומידידיו הקרובים של אהוד אולמרט, ביקש לקדם בנייה בשטח הפארק. "פולאר", בעלת השליטה בחברת "הזרע", תיכננה להקים לא פחות מ-10,000 יחידות דיור בשטח של חווה שהוחכרה לה במקור לטובת ניסויים חקלאיים. הפשרת הקרקעות היתה אמורה להניב רווח של מיליוני שקלים.
המשטרה, כפי שנכתב בבקשת המעצר של קלנר בחודש שעבר, חושדת כי במסגרת קידום האינטרסים של "הזרע", קלנר שילם באמצעות חברות שבבעלותו ובניהולו תשלומי שוחד שהגיעו למאות אלפי שקלים, שחלקם אף הועברו לכיסיהם של גורמים שונים - גם במינהל מקרקעי ישראל. נוכח הרגישות המשפטית והטענות הקשות שמעלה מרטין וייל נגד קלנר, אולמרט וחברת "הזרע" בספר, ביקשו בהוצאת עם עובד לערוך בדיקה מדוקדקת נוספת של הטקסט. בסוף החליטו לשנות כמה משפטים וניסוחים והדפיסו את הספר מחדש.
אולמרט הוא אחד מגיבורי הספר. שמו עולה שוב ושוב משום שבזמן כהונתו כשר התמ"ת, בין פברואר 2003 למאי 2006, הוא שימש גם כיושב ראש מינהל מקרקעי ישראל המחזיק בקרקעות הפארק. במשך השנים, אולמרט הביע שוב ושוב את דעתו בעד קידום תוכניות הבנייה הנרחבות, ובכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב ב-2005 אף ביקר בחריפות את גורמי התכנון שנתנו אור ירוק להקמת הפארק. "אין להם גבול ואין להם שיקול דעת", אמר אז. "מי שחושב שהוא יממן פארק כזה מהקופה הציבורית, סופו שיגרום לתהליכים מעוותים ויזמין מניפולציות מושחתות. פארק איילון לא יקום, תזכרו מה שאני אומר לכם".
הזמן מוכיח כי אולמרט שגה. וייל מהסס כשאני מבקש ממנו להצביע על המוטיבציה של ראש הממשלה לשעבר להתנגד בחריפות להקמת הפארק. "אולמרט היה חבר של קלנר, היו שם הון ושלטון. אולמרט רצה בנייה, רצה הולילנד בכל מקום - מזה מגיעים הרווחים. אני זוכר שיום אחד הזמנתי את אשתו עליזה לביקור אצלנו. היא נורא התרשמה, כמו כל האנשים. אז אמרתי לה, אולי תעזרי לי עם אהוד? היא אמרה, 'אני לא יכולה, הוא נגד הפארק'".
וייל לא נוהג להתראיין, הוא רואה בזה "אגו טריפ". הראיון האחרון עמו התפרסם לפני ארבע שנים וגם אז היו צריכים לשכנע אותו בחשיבות העניין. הפעם הוא מתראיין ברצון, כי חשוב לו שהנושא יישאר בכותרות. לאחר שנים ארוכות של מאבק ציבורי ומשפטי, העניק בשבוע שעבר משרד הפנים אור ירוק לביצוע עבודות תשתית שיאפשרו את פתיחתו לקהל של הר הפסולת חירייה, שאמור להיות אחד ממוקדי הביקור המרכזיים בפארק.
לפי החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה, מינהל מקרקעי ישראל צריך להעביר את כל הקרקעות בפארק לחברת הניהול של הפארק - מלבד הספארי ומקוה ישראל. הקרקעות אמנם שייכות למינהל, אך חלקן מוחכרות לשוכרים, ותהליך ההעברה שלהן אינו מהיר ואינו פשוט. בינתיים הועברו השטח של חירייה, וחלקים מדרום להר, ובקרוב מתוכננת העברת מתחם נוסף בחלקו הצפוני של הפארק.
על אף שהפארק הפך כיום לעובדה קיימת מכל הבחינות, וייל עדיין פוחד מ"ציפורי הטרף", כהגדרתו, שימשיכו לנסות לנגוס בו. חברת "הזרע" מסרבת גם בימים אלה להיענות לדרישת מינהל מקרקעי ישראל לפנות את השטח שבו היא מחזיקה, וממשיכה במקביל לנהל מאבק משפטי למען ביטול הפארק ולחידוש ההרשאה שניתנה לה בעבר לתכנן בנייה למגורים.
אם לא די בכך, החברה אף דורשת פיצויים בשווי של יותר מ-200 מיליון שקל, בשל העיכוב באישור תוכניות הבנייה. "אין להם הרי שום זכויות על השטח", מבהיר וייל. "כשניסינו לברר בפעם הראשונה מה המעמד החוקי שלהם, לא רצו לגלות לנו במינהל מקרקעי ישראל. טענו שהתיק הלך לאיבוד. בסוף הצלחנו להוציא את המידע וגילינו שהחוזה שלהם נגמר מזמן. הם קיבלו מכתב פינוי ועכשיו הם מתווכחים על גובה הפיצויים. זה מעבר להיגיון שלי, זה מאוד-מאוד מרגיז".
החברה הודיעה בתגובה למינהל מקרקעי ישראל כי היא דוחה טענות אלה וכי היא מחזיקה את השטח בידיעה ובהסכמה מלאה של המינהל זה 50 שנה. באי כוחה, עורכי הדין אהרן מיכאל ויהודה רוזנטל, ציינו שהחברה משלמת דמי חכירה שנתיים על השטח וכי המינהל לא סירב לקבל כספים אלו. "המינהל רואה את עצמו כריבון ובזרע כווסאל, אלא שהמינהל אינו ריבון ו'הזרע' אינו וסאל", כתבו עורכי הדין בתגובה לדרישת הפינוי לפני כחודשיים, ואף הדגישו שהחברה לא תפנה את השטח.
 מרכז המבקרים ומרטין וייל על רקע הר הזבל. כרטיס הביקור של המדינה שלנו זה חירייה אנחנו עומדים על הפסגה של חירייה, 80 מטר מעל גובה פני הים. לא הרבה במונחים של מגדלים תל-אביביים - עשרים קומות בערך, לא יותר. אבל המרחב הפתוח מסביב מרהיב. ממערב צופים לכיוון חולון ובת ים, עד לקו החוף. מצפון שכונת התקוה וקו הרקיע של המטרופולין. ממזרח מבחינים בבית החולים תל השומר, בזברות ובג'ירפות של הספארי ובשכונות שמסביב. מתחת נפרשים האפיק של נחל איילון ושטחים עצומים של אדמה חשופה שאמורה להפוך תוך עשור לפארק העירוני הגדול בישראל ואחד מהגדולים מסוגו בעולם; פי שניים משטחו של הסנטרל פארק ומתחרה ראוי ביותר להייד פארק בלונדון וליער בולון שבפאריס.
וייל, לבוש במכנסיים בהירים, חולצה כחולה מכופתרת, ז'קט וכובע לבן רחב שוליים, נראה כמו גרסה עכשווית של מגלה ארצות אירופי. תווי הפנים ההולנדיים ("עם האף הפורטוגלי") נמתחים ומחייכים ברגע שהוא מתקרב למדרון ועומד מול הנוף. הוא לא יכול לזכור כמה פעמים עמד בנקודה הזאת, מרביץ שוב ושוב את חזונו בפני אורחים שונים - פוליטיקאים, ראשי רשויות, עיתונאים, אנשי מקצוע, אורחים מחו"ל ומי לא.
אבל הביקור הקרדינלי ביותר לקיומו ולעתידו של הפארק היה זה של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, ביולי 2003. "קו פרשת המים היה הביקור של שרון. עם יד על הלב, אני חשבתי שאנחנו הולכים להפסיד את כל העסק", אומר וייל. "בסוף הצלחנו איכשהו להביא אותו לכאן. הוא עלה על ההר ונדהם מהיופי של המראה. התחיל לספר לנו שפה הוא לחם עם חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות ותיאר את תנועת הכוחות. אחר כך, בחדר הישיבות, הוא הוציא את כולם מהחדר ושאל אותי, 'מרטין, מה אתה רוצה?' - במלים האלה. הסברתי לו שהמועצה הארצית לתכנון ולבנייה הולכת להצביע בעד הבנייה בפארק ושאנחנו מבקשים את תמיכתו. היינו במיעוט והיה לי ברור שלא נעבור את זה. אבל שרון אמר פשוט, 'בוא נעשה את זה'. הייתי כל כך נרגש, שהייתי מוכן להודות לו בחיבוקים ואפילו בנשיקות".
אלא שכבר באותו היום, כך הוא טוען, לחש לו אחד מאנשיו של ראש הממשלה כי סיבת הביקור של שרון בחירייה היתה הלחץ העצום שהפעילו עליו אנשי הנדל"ן ופרקליטיהם. בסופו של דבר, ברגע האמת, ערב ההצבעה במועצה הארצית על הקמתו של הפארק, התקשר שרון לשרים ושיכנע אותם להתנגד לבנייה המתוכננת. אולי זה היה בנו עמרי, שעמד בראש השדולה הירוקה בכנסת, שהאיץ בו להתערב בנושא באופן אישי.
ארבע שנים לאחר מכן, כשאריאל שרון שרוי בתרדמת בעקבות שבץ מוחי ובנו מעורב בצרות משפטיות משלו, העלה וייל את הרעיון לקרוא על שמו את הפארק (במקום "פארק איילון"). היום הוא מגלה שהמטרה המרכזית היתה לחסום את דרכו של אהוד אולמרט. ליצור עבורו "בעיה פוליטית" להמשיך להתערב במקום ציבורי למהדרין שנושא את שמו של מייסד מפלגת קדימה. בטקס החגיגי שנערך על פסגת הר חירייה השתתפו כל חברי הממשלה ובראשם אולמרט בעצמו. זו היתה עוד חותמת רשמית למעמדו של הפארק. כיום סבור וייל שהתהליך כבר בלתי ניתן לעצירה.
הספר החדש של מרטין וייל הוא שילוב של יומן אישי ומורה נבוכים לביורוקרטיה הישראלית. לאורך 175 עמודים הוא מגולל את מאבקו הממושך להפיכת אתר הפסולת המרכזי של גוש דן לפארק עצום בהיקף של 8,000 דונם. יש בו נקודות מאירות עיניים על דרכי הפעולה של המערכת הפוליטית בישראל ודיון פילוסופי-אמנותי על טבעו של הפארק ועל השילוב שבין אדריכלות נוף לבין אמנות.
אף אחד מעולם לא שם אותו כאחראי לעתידה של חירייה, אבל תמיד הפריע לוייל הר הזבל המצחין שניצב במקום הכי מרכזי בישראל. "כרטיס הביקור של המדינה שלנו זה חירייה", הוא אומר. "כל מי שמגיע לארץ מהאוויר רואה אותה. תחשוב שמישהו יבוא יום אחד עם ערימת זבל גדולה וישים לך את זה באמצע הסלון. אני חושב שמבחינת הגודל והיופי, מדינת ישראל היא כמו סלון, אסור שיהיה בה דבר כזה. כשיצאתי לפנסיה ממוזיאון ישראל החלטתי שזאת תהיה משימה שאקח על עצמי".
הדמיית האמפיתיאטרון הצפוי להיבנות בחלקו הצפוני של הפארק. עד 50,000 מושבים מול האגם
פצע פעור
חירייה שימשה כמזבלה המרכזית של אזור גוש דן החל מאמצע שנות ה-50. לפני כן שכן במקום כפר ערבי בשם אלח'יריה, שננטש במלחמת העצמאות. עשור לאחר הקמתה, נקלטו בה כבר 500 טונות של אשפה מדי יום. מפגעי הריח הקשים, זיהום מתמשך של מאגרי מי תהום ולהקות של ציפורים שחגו מעל האשפה - בקרבה מסוכנת לנמל התעופה בן גוריון - הביאו את הרשויות לבחון שוב ושוב את הפסקת הפעילות במשך השנים. אולם רק בדצמבר 98', בעקבות האיום החמור שנשקף למטוסים, הוחלט לסגור את חירייה להטמנת פסולת ולהסב אותה לתחנת מעבר בדרך לאתר דודאים שבדרום.
כמה חודשים לפני כן, עוד הספיק וייל לחדור לביקור חשאי במקום. "זה היה כמו מבצר צבאי אז נאלצתי לתפוס טרמפ עם נהג של משאית זבל. עלינו למעלה ונגלה לי מחזה מוזר וסוריאליסטי. ערימות של זבל, עשרות אלפי ציפורים מעל, רעש, סירחון, ונברנים שניסו למצוא שם מציאות. אני חושב שאם מישהו היה רוצה לתאר את הגיהנום, היה כדאי לו לראות את מה שהתרחש שם. אחרי הביקור הייתי עוד יותר משוכנע שצריך לפעול למען חירייה. זה הכניס אותי לאובססיה".
לוייל היה כבר ניסיון מסוים באמנות סביבתית. כמנהל מוזיאון ישראל לשעבר הוא יזם את הקמת "המפלצת" הידועה בשכונת קרית יובל. פסל סביבתי גדול ממדים שיצרה האמנית הצרפתייה ניקי דה סן פאל. הסקיצות הצבעוניות הראשוניות ששלחה לו ממוסגרות היום בחדר העבודה שלו בביתו בעין כרם. "בתחילת הדרך התייחסתי רק לשיקום של חירייה, התפיסה הכללית של הפארק הגיעה רק בשלב מאוחר יותר. חשבתי שצריך להפוך את הר הזבל למשהו שיש בו איזה פן אסתטי סמלי. ההר היה בעיני סמל לניהול לא נכון של פסולת וזלזול במשאבי הטבע שלנו. חשבתי שאם נהפוך אותו למשהו מוצלח, נרפא את הפצע הזה, זה יוכל לסייע לארגונים הירוקים במאבק שלהם וגם יתן איזושהי תחושה של קתרזיס - שאפשר להפוך משהו פסול ושלילי למשהו חיובי. בפאריס יש את מגדל אייפל ובניו יורק יש את פסל החירות. למה שלנו לא תהיה חירייה?"
המהלך הראשון שיזם לטובת חירייה, כבר בשבתו כיו"ר קרן ברכה, היה כינוס של 15 אמנים ואדריכלים מהעולם שיכינו עבודות רעיוניות העוסקות בטרנספורמציה של הר הזבל. אמנות המאה ה-20 קיימה רומן מתמשך עם עולם הפסולת - מהמיתרים המשומשים של פאבלו פיקאסו ועד למשתנה של מרסל דושאן. וייל היה סבור שגם האמנים יבחינו מיד באוצר הבלום שמצוי מתחת לפני המזבלה. ביום שישי חורפי ושטוף שמש בתחילת 98' עלו על ההר האמנים והתחילו מיד לנבור בו בהתלהבות והתרגשות. שנה לאחר מכן כבר הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב תערוכה יוצאת דופן, "חירייה במוזיאון", בה הציגו מיכה אולמן, שלמה אהרונסון, ויטו אקונצ'י, מריל לדרמן יוקלס ואחרים את הפנטזיות האוטופיות שלהם על מיחזור אתר האשפה הגדול במדינה.
זו היתה אחת התערוכות המתוקשרות בהיסטוריה של מוזיאון תל אביב, מזכירה במידה מסוימת את ההצלחה האחרונה של צדוק בן-דוד. לצד העבודות המסקרנות של האמנים הוצג גם מודל של פארק "איילון" - יצירה של האדריכלים אולריק פלסנר ודוד גוגנהיים והגיאוגרף מרדכי קפלן. זו היתה למעשה תוכנית המתאר הראשונית לפארק שהוזמנה על ידי יוסי פרחי, מתכנן מחוז תל אביב במשרד הפנים. החזון שלהם היה הקמת פארק בגודל 8,000 דונם שיכלול את שטחי בית הספר החקלאי מקוה ישראל, חירייה, פארק דרום בתל אביב והספארי ברמת גן. ריאה ירוקה בלב גוש הערים המרכזי של ישראל. קרן ברכה התגייסה מיד לעניין ופרשה את חסותה גם על שאר שטחי הפארק. מאז, וייל עובד באופן צמוד עם משרד הפנים, תחילה עם יוסי פרחי והיום עם מחליפתו נעמי אנג'ל ומנכ"ל הפארק דני שטרנברג.
"מסביב לחירייה מתגוררים בערך שני מיליון בני אדם", אומר וייל. "יש אנשים שטוענים שאנחנו מתכננים פארק גדול מדי ונותנים לדוגמה את הסנטרל פארק שהוא חצי מזה ומספיק לשמונה מיליון בני אדם. הם רק שוכחים שהקימו אותו באמצע המאה ה-19, כשבניו יורק היו רק 250 אלף איש. היום בוודאי היו עושים משהו גדול יותר. גם ככה הם מתכננים לבנות איים מלאכותיים בהדסון כדי לענות על הביקוש לפארקים.
"אני מרגיש שאני כל הזמן נאבק, אומרים לי שאני לא אמצא אף פעם את הכסף הדרוש לפארק. אני בא מרקע של גיוס כספים במוזיאון. אמרתי לכולם: אם אנחנו מצליחים לגייס כסף לבית החולים הדסה או לאוניברסיטאות או למוזיאון, למה שלא נצליח לגייס כסף לפארק, שעולה הרבה פחות מכל פרויקט כזה?"
שתי מזוודות
אנחנו יושבים בחצר הירוקה והשלווה של ביתו בשכונת עין כרם בירושלים... .... משנותיו הארוכות במוזיאון לקח עמו מרטין וייל רקורד ניהולי מרשים וקשרים חובקי עולם. שנה לאחר פרישתו הוא התמנה ליו"ר קרן ברכה - קרן תרומות פרטית שמקור הונה הוא בירושה של ג'וזף גרוס, ברוקר יהודי-אמריקאי, ורעייתו קרולין. הקרן רשומה באירופה וחבר ההנהלה שלה מורכב ברובו מתושבי חוץ. עם כניסתו לתפקיד ניווט וייל את פעילותה לשלושה תחומים מרכזיים: איכות הסביבה, דו-קיום בין יהודים לערבים ותרבות.
להריח את העתיד
מלאכת התכנון של הפארק והסוגיות התרבותיות, האמנותיות וההנדסיות המורכבות שמלוות אותה מעסיקות את וייל רבות. הוא מביא דוגמאות מקצווי העולם ומזמנים שונים בהיסטוריה. "אני רואה את זה כפרויקט אוצרות ענקי, אולי הגדול מסוגו בעולם", הוא אומר. "הדוגמה היחידה שמתקרבת ליצירה ענקית שכזאת היא אולי הדיוקנאות של נשיאי ארצות הברית שחקוקים בהר ראשמור בדרום דקוטה". האדריכל שמופקד על הפרויקט הוא פרופ' פיטר לאץ מגרמניה, שזכה בשתי התחרויות הבינלאומיות לתכנון של חירייה ושל הפארק בכללותו. לאץ מתמחה בנופים "מופרים" (wastelands) - אזורי תעשייה נטושים, קרקעות משומשות ואתרי פסולת נהפכים תחת ידיו לפארקים ירוקים, כל זאת מבלי למחוק את תפקודם או מורשתם.
פארק אריאל שרון הוא לא רק ריאה ירוקה אלא גם אגן הצפה בעל קיבולת של מיליוני מטרים מעוקבים שנועדו להכיל את מי השיטפונות שמציפים מדי שנה את שכונות דרום-תל אביב וחולון ואת נתיבי איילון. על פי התוכנית המתגבשת בגרמניה (בשיתוף עם המשרדים הישראליים ברוידא-מעוז ומוריה-סקלי) יחולק הפארק לשלושה אזורים נופיים עיקריים: אגן משוקע שבו יזרום נחל איילון ויתאפיין בצמחייה צפופה; רצועות פארק טיפוסיות עם קבוצות עצים בודדות, וההר עצמו שיהפוך למצפה. על מדרונותיו, שבימים אלה מוגבהים על מנת למנוע קריסה של פיסות קרקע לא יציבות, יישתלו בוסתנים של עצי פרי בדומה לנוף החקלאי הסובב את הפארק. על פסגת הר חירייה יוקמו מצפה וגן טרופי (paradise garden). וייל מקווה שתוך שנה הקהל הרחב כבר יורשה לעלות לשם באופן חופשי.
בכניסות לפארק ימוקמו מסעדות ואזורי חניה, בית קפה אקולוגי-חברתי ראשון מסוגו כבר פועל במרכז החינוכי שממוקם ממזרח להר. המלצרים והמוכרים הם בני נוער מהיחידה לקידום נוער בעיריית רמת גן. בצמוד לשם מתוכנן מרכז מיחזור מטרופוליטני שיאפשר למבקרים לראות מקרוב כיצד האשפה שלהם הופכת לקומפוסט או לחומרי גלם אחרים. וייל קורא לזה "דיסנילנד של מיחזור". כבר היום יש רשימת המתנה של שנתיים לביקורים של בתי ספר ומוסדות בפארק. בנוסף מתוכנן לקום שם אמפיתיאטרון פתוח לעד 50 אלף צופים. בצמוד אליו ייכרה אגם חדש בהיקף של 80 דונם שימולא במים שימוחזרו בשטח הפארק. גם תחנה חדשה של רכבת ישראל מתוכננת לטובת המבקרים. השאלה היא, עד כמה יצליח הפארק לשקף את האופי הפוסט-תעשייתי הנוכחי של חירייה.
וייל מסכים כי הזבל הוא תוצר לגיטימי של התרבות שלנו, ואולי הכיסוי שלו בדשא ועצים יהיה חטא לאמת. יגאל תומרקין, אחד האמנים שהשתתפו בזמנו ב"חירייה במוזיאון", אמר ש"יש אנשים שאומרים שאין דבר מגרה יותר מבחורה יפה ומטונפת, אז מי יודע, אולי הזבל הוא מקור הארוטיקה?" תומרקין הצליח לזהות במדויק את הנעלם במשוואה של התכנון של הפארק. האם זה יהיה מקום מתוקן וסטרילי כדוגמת נמל תל אביב, שיתאים בעיקר למשפחות עם ילדים, או שמא יהיו בו אזורים מוצנעים ופראיים יותר שיאפשרו לזוגות להתבודד או פשוט לשוטט וללכת לאיבוד? וייל צוחק, "הפארק הזה כל כך גדול ואני משוכנע שיהיו בו הרבה אזורים בעלי אופי שונה שיענו על כל מיני טעמים וצרכים של אנשים. צריך לזכור שעד שיהיה תכנון מפורט יקח הרבה זמן וגם אז, הפארק לא יהיה מתוכנן עד הפרט האחרון".
הוא מתלונן שהמאבק הכי מתסכל הוא השמירה על הרמה הגבוהה בעשייה של הפארק. "התרבות בארץ סובלת מפרובינציאליות. אנחנו בכל זאת חיים בגבולות סגורים ומהר מאוד אנחנו שבעי רצון מעצמנו. בגלל חוסר הפתיחות הזאת אין לנו מספיק יכולת ביקורת על מה שאנחנו עושים. אני רואה את זה בתיאטרון, במוזיקה, באמנות. על כל דבר אומרים 'מדהים'. מדהים נהפך בשפה העברית למשהו שכיח. המלה הזאת נהפכה למסוכנת". הוא נותן לדוגמה את החניה שליד מרכז המבקרים. "עשינו מבנה נהדר אבל לצדו עשו חניה סטנדרטית. למה להסתפק במועט אם אפשר לעשות במקום משהו חווייתי? שהאדם ייכנס לפארק וכבר יתחיל להריח אותו מהרגע שהוא חונה. עכשיו יש לי בעיה עם בוטקה המשרדים של הפארק, ששמו על חירייה. אמרתי: 'אם אתם כבר עושים, אז למה לא תבנו משהו שישקף את הרוח של העשייה פה?' זו המלחמה הכי קשה, לשמור על רמה הכי גבוהה ולא להגיד על כל דבר שהוא נהדר".
אולי אתה מנותק? אולי זה בלתי אפשרי בארץ?
"ממש לא. אני חושב שאם אתה קליינט טוב אתה יכול לדרוש. גם לאוצרים במוזיאון תמיד אמרתי שיתאמצו יותר. אם זה בפרסום או בגרפיקה, אתה צריך לתת אפקט של וואו, של התעלות".
את הבינוניות הזאת הוא מרגיש היטב גם בעיר מגוריו ירושלים: "אני מרגיש מרומה, כמו כולם. זה עצוב שהמערכות עד כדי כך רקובות שאתה לא יכול להשפיע או לשפר".
מי שכן זוכים ממנו לשבחים רבים הם הארגונים הירוקים, שעמדו לצדו לאורך המאבק על הקמת פארק שרון ושיקום חירייה. קרן ברכה מממנת נתחים נכבדים מהפעילות שלהם. כעת, כשהוא מתעתד לצאת לפנסיה מתפקידו הנוכחי, הוא אינו יכול להתחייב על המשך התמיכה בהם. יחד עם זאת, הוא סולד מהפעילות המפלגתית שלהם, "אני חושב שהם צריכים להישאר מקצועיים ולא פוליטיים. אני לא חושב שמישהו ירוק צריך בהכרח להחליט אם להחזיר את הגדה או לא". קרן ברכה היתה מעורבת מאוד גם בכמה מהחוקים הירוקים החשובים שהועברו בכנסת, כמו חוק הפיקדון, ובקרוב ייכנס לתוקף גם חוק האריזה, שיחייב את היצרנים למחזר את האריזות שהם מייצרים. "אנחנו כחברת שפע לא יודעים כיצד להתמודד עם כל האשפה שאנחנו מייצרים. בשוודיה יש 85 אחוז מיחזור. אצלנו רק 12 אחוז. כדי להיות חברה מתורבתת אנחנו חייבים להתמודד עם התוצר".
יכול להיות שחלק מהקשיים הפוליטיים בהקמה של הפארק נבעו מהברית עם הירוקים?
"אני חושב שאי אפשר היה לעשות כלום בלעדיהם. הם עזרו לי להיאבק ולשכנע, הם הופיעו בוועדות השונות והיה מוכנים לכל התפתחות".
גם היום, כשהדחפורים כבר עובדים במרץ על השלבים הראשונים של הקמת הפארק, וייל עדיין מוטרד מגורמים שונים, שמנסים לסכל שוב ושוב את התוכניות להתממשות הפארק. עמותת כי"ח, המיוצגת על ידי עו"ד שרגא בירן, מבעלות אדמות מקוה ישראל, ניסתה בעבר להפשיר חלק מהקרקעות לבנייה, ובא כוחה כינה את תעשיות המיחזור המשגשגות של הפארק "חירייה חדשה". גם ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, עדיין מקשה על ההתקדמות, לטענת וייל. חולדאי דבק בעמדתו שהכסף למימון הפארק צריך להגיע מבנייה של שכונות על חלק משטחו. העירייה התנגדה לאחרונה להעברת הקרקעות שלה בחירייה לחברת הניהול של הפארק ואף ביקשה 30 מיליון שקל תמורתן. "הם המטנפים העיקריים של האזור", אומר וייל, "והם עוד מסרבים לסייע לנו לתקן את המצב".
מה יקרה כשתעזוב את קרן ברכה? זה יהיה הסוף של הפארק?
"צריך להבין שלי אין שום מעמד משפטי בעסק הזה. אני סתם, באתי מבחוץ. אדם פרטי כמעט מבחינה מסוימת. בעזרת הקרן שמתי פה ושם קצת כסף לתכנון. לא יותר. מה שמיוחד בעיני זה שגורם פרטי יכול בכל זאת להשפיע על תהליכים בקנה מידה ארצי. הפארק הוא סיפור הצלחה ואי אפשר להיתפס רק לצדדים השליליים.
"לי היה חשוב להוציא את הספר כדי להראות שאם יש רצון ויש אנשים מסורים, אז יש סיכוי לנצח. חברה מתורבתת היא תוצאה של אזרחים מתורבתים. האזרחים חייבים לפעול, וההוכחה היא שבסוף יש תוצאות". *
תוכנית השיקום של הר חירייה. במרכז: הגן הטרופי, בטבעת סביבו: טרסה לייצוב ההר, הטבעת הרחבה שסביבה: בוסתנים, בפינה מימין: מרכז המבקרים שיוגדל ויורחב | 
הוספת תגובה על "אף אחד לא אמר לד"ר מרטין וייל להציל את חירייה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה