כמה המלצות לצפיה (היום ב-22:00 ב"יס דוקו) ולקריאה (שבוע הספר בעיצומו!):

 

כל שניצל היה פעם תרנגולת

יום ראשון 06 ביוני 2010 מאת: רותה קופפר 

 

"מזון בע"מ", סרט תיעודי מ-2008 המשודר הערב בערוץ יס דוקו, יוצא בהכרזות דרמטיות. "ב-50 השנים האחרונות המזון שאנו אוכלים שונה מזה שאכלנו ב-10,000 השנים שקדמו לו". למה דווקא 10,000 שנה? מאיפה הנתון הזה? מה עוד שאין צורך באמירות כאלה כאשר הנתונים, ההסברים והחשיפות שבסרט של רוברט קנר תקפים, מעניינים ומדאיגים דיים.

הבמאי משתמש בידע שצברו העיתונאים אריק שלוסר (בספרו "אומת המזון המהיר") ושל מייקל פולאן (בספרו "דילמת השפע") ושל אחרים, כדי לסכם הרבה מידע שצרכני התקשורת הממוצעים כבר נחשפו אליו. בשנות ה-70 חמישה תאגידי מזון היו אחראים בערך לרבע מהאוכל בארצות הברית, כיום ארבעה אחראים ל-80% מהתוצרת הזאת. "גם אם אינכם אוכלים מזון מהיר", נאמר בסרט, "אתם מעודדים את התעשייה הזאת".

הסרט מחולק לפרקים. פרק אחד מוקדש לתעשיית העופות, והוא חושף את פיתוח המוטציות של עופות עם חזה גדול לטובת תעשיית השניצלים ומציג את הלולים הצפופים שפועלים זרים, שעובדים בלי תנאים ראויים, אוספים מהם את התרנגולות באמצע הלילה. הפרק השני עוסק בירקות ופירות מהונדסים ("אין עונות בסופרמרקט האמריקאי"), ופרק אחר עוסק בתעשיית התירס ובשמן התירס, הנמצא בכמעט כל מוצר על מדפי המרכול.

הסרט ארוך, עמוס בנתונים, משכנע (מזכיר את "מבוקבקים", סרט אחר ששודר ביס דוקו בחודש שעבר, על תעשיית המים המינרליים בבקבוקי פלסטיק), אך גם מייאש ומותיר את הצרכן בתחושה של אפסיות, חשדנות וגועל מסוים מכל דבר שמוגש לו.

"מזון בע"מ". יס דוקו, 22:00

 

 

 

ועוד על סרט, מכתבה ב- NRG מאת רז גודלניק:

 

 

מזון בע"מ: הצד האפל של תעשיית המזון 

food inc. הוא סרט דוקומנטרי, אבל בהרבה מובנים הוא גם סרט אימה. הסרט מנסה לחשוף את מה שתעשיית המזון מנסה להסתיר. הדמיון הבולט הוא לתעשיית הטבק – החברות הגדולות שרק רוצות למקסם רווחים ולא משנה מה המחיר שנדרש לכך

 

בבוקר, לפני הצפייה ב-Food Inc, עשיתי את כל ההכנות הנדרשות ממבקר קולנוע רציני. קראתי בספר של מייקל פולן   “The Omnivore’s Dilemma”, צפיתי בבמאי הסרט רוברט קנר מתארח אצל ג'ון סטיוארט, הצצתי באתר של הסרט, נשנשתי משהו בריא במיוחד, מילמלתי כמה פעמים את המנטרה של מייקל פולן (תאכלו אוכל אמיתי, לא יותר מדי, עם הרבה ירקות ופירות ופחות בשר), וזהו. אני מוכן. הולכים לקולנוע. 

 

אם לתמצת את הסרט במשפט אחד, .Food Inc (או מזון בע"מ) -  שאת סרטון הפרומו שלו ניתן לראות כאו -  הוא סרט דוקומנטרי שעוסק בתעשייה של אשליות שמוכרת לנו אוכל מאד נוח וזול שעולה ויעלה לנו מאד ביוקר. זהו סרט דוקומנטרי, אבל בהרבה מובנים הוא גם סרט אימה, כי הוא חושף את הצד האפל של תעשיית המזון, זה שהתעשייה מנסה בכל כוחה להסתיר ואנחנו מעדיפים הרבה פעמים שלא לראות. 

שוב ושוב עולה מתוך הסרט הדמיון של תעשיית המזון לתעשיית הטבק – החברות הגדולות שרק רוצות למקסם רווחים ולא משנה מה המחיר שנדרש לכך, רשויות שדואגות יותר לתאגידים מאשר לצרכנים וצרכנים שנכנעים למכונת שיווק משומנת ומשכנעים את עצמם שזה בסדר לאכול כך במקרה הטוב או שפשוט אין להם מושג שזה מאד לא טוב להם במקרה הרע. ההבדל היחידי הוא שכאן זה נוגע ל-99% מהאמריקאים ולא רק ל-20% מהם. 


למרות שנוח אולי לתייג אותו באופן אוטומטי כסרט אנטי-תאגידי של כמה ליברלים ממושקפים מהחוף המערבי שמתעלם ממגבלות המציאות ומחפש פתרונות אוטופיים שאינם ריאלים, הרי ש-Food Inc רחוק מלהיות זעקה ילדותית של המלך הוא עירום. אם כבר, מדובר בדין וחשבון נוקב, שמנסה להבין איך קרה שתוך כמה עשרות שנים נהפכו האמריקאים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לשפוטים של כמה חברות מזון גדולות שעושות כל מה שביכולתן כדי למקסם רווחים על חשבונם, מאכילות אותם במזון זול, שמן ולא בריא וכל מה שהאמריקאים יכולים להגיד זה לבקש עוד ועוד. 

הסרט מנסה ב-94 דקות לתמצת את הדרך שבה הגענו עד הלום ולהראות לצופה את ההווייה האמיתית בתעשיית המזון העכשווית ומה באמת עומד מאחורי 47 אלף מוצרי מזון שמחכים לו בסופרמרקט ממוצע. עיקר כובד משקלו של הסרט מתרכז בעיקר בנושאים שמייקל פולן ואריק שלוסר עוסקים בהם – חקלאות ושרשרת המזון (פולן) ותעשיית הבשר (שלוסר). כל אחד מהנושאים הללו יכול להוות סרט באורך מלא בפני עצמו, אבל רוברט קנר הבמאי יצר כאן יצירה אינטגרטיבית, שבה הצופה מקבל מהשלם יותר מהסכום של כל חלק בנפרד. 

זהו לא סרט לבעלי קיבה רגישה ויש לו מעט תמונות לא נעימות של חזירים, פרות ותרנגולות שחיים בתת-תנאים לפני שהם מגיעים לצלחת שלנו, אחרי שהסרנו מהאריזה שלהם את העטיפה עם תמונה של חווה פסטורלית, שהמרחק בינה ובין המפעל שבו באמת מעובד הבשר שאנחנו אוכלים הוא כמעט כמו המרחק מכאן לירח. אבל זהו סרט על המציאות ובמציאות הזו, גם תרנגולות שגדלות בכיף בחווה של ג'ואל סלטין בוירג'יניה, אחד מהגיבורים הטובים הבודדים בסרט, נשחטות בסוף בדרך לצלחת שלנו והמצלמה לא חוסכת מאיתנו גם את הרגעים הללו. כך שבכל מקרה מומלץ לא לאכול ארוחה בשרית כבדה לפני הסרט. 

אבי המשפחה חולה בסכרת ובריאותו הרופפת מאיימת גם על פרנסת המשפחה. האמא מתנצלת ומסבירה שהם קונים ארוחת המבורגרים כי אין להם זמן להכין ארוחת ערב ואין להם כסף להכין משהו אחר, כי הם זקוקים לכסף לקניית תרופות לאבא לטיפול בסכרת. האבסורד הוא כמובן שמי שאוכל פאסט פוד על בסיס קבוע מגדיל באופן משמעותי את סיכוייו לא רק להשמנת יתר אלא גם לחלות בסכרת. מה שעצוב עוד יותר כאן הוא שכל המשפחה, כולל האבא, שותים משקאות קלים עם ההמבורגרים שלהם במקום לשתות מים (כאן זמן וכסף כבר לא יכולים להוות משקל נגד) ובכך לא רק שהם גומרים על האבא, אלא גם מגדילים משמעותית את סיכויי הילדות לחלות בסכרת. 

וכאמור, זו לא רק המשפחה הזו. הסרט מגלה את הנתונים הלא יאומנים הבאים – לפי נתוני ה-CDC, אחד מכל שלושה ילדים אמריקאים שנולדו אחרי שנת 2000 יפתח סוג כזה או אחר של סכרת. כשמדובר בשחורים ובהיספנים היחס הוא אחד מכל שניים. וכל זה קורה בין היתר בגלל התמכרות למשקאות קלים ופאסט פוד שמוכרים להם בזול. 

האם המשפחה ההיספנית יכולה למצוא תחליף ראוי לארוחה בבורגר קינג שהוא קל להכנה וזול באותה מידה? זו אחת השאלות החשובות שעולות בסרט. איך אפשר לייצר חלופות שיתחרו במקדונלדס ובקוקה קולה, בבורגר קינג ובפפסי קולה? הסרט לא מציג תשובות ברורות (למרות שכבר חישבתי ובדקתי וממש אין בעיה לעשות בבית בזמן קצרצר שמונה סנדביצי'ם לא רעים בכלל בעלות של 11 דולר), אבל הוא כן מציג חלופה רצינית אחת: וול-מארט. 

הרשת, הידועה במחיריה הזולים במיוחד, שעד היום הציעה בעיקר מוצרי מזון שנגדם הסרט יוצא, מציעה כיום מספר גדל והולך של מוצרים אורגניים, טבעיים ובריאים יותר במחירים נמוכים במיוחד. הסרט מראה לדוגמה שיתוף פעולה שפעם רק אפשר היה לחלום עליו בין וול-מארט ו-Stonyfield Farm, צרנית חלב ויוגורטים אורגניים ואחד מסיפורי ההצלחה הירוקים הגדולים ביותר. 

 ישנה סצינה משעשעת שבה נציגי וול-מארט מבקרים אצל החוואים של Stonyfield ואלו מתוודים שכף רגלם מעולם לא דרכה בוול-מארט. אז הם אולי אף פעם לא היו שם, אבל מאה מיליון אמריקאים קונים בסניפי וול-מארט מדי שבוע ולרבים מהם זו יכולה להיות האופציה הכי רלוונטית למצוא חלופה טובה לג'אנק פוד שהם צורכים כיום. 

 

כאן גם עיקר חשיבותו של הסרט – בהגברת המודעות של צרכנים ובהעלאת סימני שאלה חשובים שעד היום נדחקו איכשהו לשוליים. לא ברור עדיין אם הסרט יהיה לתעשיית המזון מה ש"אמת מטרידה" היה להתחממות הגלובלית, אבל נשאר לקוות שהוא לא יהפוך לסרט סינמטקים שולי, כי בסופו של דבר הוא מתרכז באמריקאים, אבל רלוונטי לחברה המערבית כולה ואם לא נתחיל לעשות משהו בעניין, הספינה שלנו עוד עלולה לטבוע בסוף לא בגלל גזי חממה, אלא ממשקל יתר.  

 

הסרט מומלץ ביותר. תראו אותו ותשתדלו לאכול לפני ואחרי אוכל אמיתי, לא יותר מדי, עם הרבה ירקות ופירות ופחות בשר. 

סרט מעולה, קשה מאוד לעיכול....

 

יש לי את הסרט הזה, אכשהו הרגשתי שחשוב לראות אותו..

אראה בקרוב. תודה על הסיקור

איריס