האם אי פעם נתקלתם בחוויה של חמידות מטרידה? בחייכם האישיים? בחדר הטיפולים?בשנים האחרונות הנושא מעסיק אותי ואני חוקרת אותו לעומקו. למה אני מתכוונת אתם שואלים? קחו כדוגמה קלאסית את סרטיו ופועלו של טים ברטון מפיקם של אליסה בארץ הפלאות, המספריים של אדוארד והסיוט שלפני חג המולד.משהו בפער שבין החיצוניות המתקתקה לפנימיות המבעבעת, המטרידה והאפלה. "כלום לא עצוב, הכל כרגיל. כלום לא קורה פה. כלום לא קורה פה" השכיל לכתוב ולשיר אביתר בנאי לצלילי לה לה לה לה מתקתקים. אחרי שתיאר תינוקת נופלת מקומה שביעית. דוגמה נוספת היא האומן זנק מאור - ניצול שואה שמציג סדרת ציורים נאיביים צבעוניים מצמררים, שמתארים את קורותיו בעת המלחמה. ציוריו נראים במבט ראשוני כשל ילד קטן אך למעשה אלו הם ציורים של אדם בוגר ומודע בטכניקה של ציורי ילדים. שילוב שיוצר "חמידות מטרידה".
פסיכולוגים רבים עסקו בנושא הפער בין "החמוד" ו"המטריד" בהיבטים שונים. יונג (1989)התייחס למטריד כ"צל". הוא מציין כי ה"צל" הוא ארכיטיפ ה"רע", המצוי בכולנו ככוח מולד. כל מה שאנו חווים בתוכנו כפגום שייך ל"צל". יונג הגדיר צל כחלק החייתי באדם, היינו אוסף הנטיות והכשרים הנחותים, התכונות הפרימיטיביות או הילדותיות שאיננו רוצים לזהות בעצמנו, ולפיכך הופכים להיות כצל בנפש. אדם שמתכחש ל"צלו" עלול לפתח אני כוזב.
האני הכוזב (False self), על פי וויניקוט (1995), מציג תחושות והתנהגויות שמטרתן לספק את הסביבה ולהפסיק את תחושת החודרנות מבחוץ. אלו אינם איפיונים אותנטיים של האני האמיתי, אלא איפיונים שבאים להגן עליו.
האם חמידות מטרידה זה למעשה זיוף? הונאה עצמית? הצגה לסביבה?
האם נחוץ ילד אחד פיקח בתוך המון עיוור שיצעק "המלך הוא עירום"?
ישנם מצבים שבהם, עלינו המטפלים להיות הילד הפיקח/פיכח הזה שיצעק "המלך הוא עירום!!!" "החמידות הזו מטרידה!!!""משהו כן קורה פה!".
כמה קל ליפול לאותם טיפולים נעימים, חמודים, מסבירי פנים ומרגיעים. גם לנו כמטפלים יותר קל עם הטיפולים הללו - נדרשת מאיתנו ומהמטופל פחות התמודדות, פחות "עבודה".
אל לנו להתעלם מהביעבוע הזה בבטן גם אם הכל נראה טוב על פני השטח. לפעמים אפשר לשקף למטופל את הפער ולפעמים לא אך תמיד יש לזכור לראות את המטופל על כל חלקיו כי זה מה שהוא באמת מצפה מאיתנו.
הוספת תגובה על "חמידות מטרידה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה