ציוריו נראים במבט ראשוני כשל ילד קטן אך למעשה אלו הם ציורים של אדם בוגר ומודע בטכניקה של ציורי ילדים. שילוב שיוצר "חמידות מטרידה".

אדם שמתכחש ל"צלו" עלול לפתח אני כוזב.

האני הכוזב (False self), על פי וויניקוט (1995), מציג תחושות והתנהגויות שמטרתן לספק את הסביבה ולהפסיק את תחושת החודרנות מבחוץ. אלו אינם איפיונים אותנטיים של האני האמיתי, אלא איפיונים שבאים להגן עליו.

האם חמידות מטרידה זה למעשה זיוף? הונאה עצמית? הצגה לסביבה?

האם נחוץ ילד אחד פיקח בתוך המון עיוור שיצעק "המלך הוא עירום"?

ישנם מצבים שבהם, עלינו המטפלים להיות הילד הפיקח/פיכח הזה שיצעק "המלך הוא עירום!!!" "החמידות הזו מטרידה!!!""משהו כן קורה פה!".

כמה קל ליפול לאותם טיפולים נעימים, חמודים, מסבירי פנים ומרגיעים. גם לנו כמטפלים יותר קל עם הטיפולים הללו - נדרשת מאיתנו ומהמטופל פחות התמודדות, פחות "עבודה".

אל לנו להתעלם מהביעבוע הזה בבטן גם אם הכל נראה טוב על פני השטח. לפעמים אפשר לשקף למטופל את הפער ולפעמים לא אך תמיד יש לזכור לראות את המטופל על כל חלקיו כי זה מה שהוא באמת מצפה מאיתנו.   

מדהים, הבחנה עמוקה.

ומה עם ה"רישעות המטרידה" ?-  אדם שעוטה על עצמו איצטלת רשע והאנוכי משום שגילה שהוא בעצם נותן וחמוד ומתברר שאנשים אוהבים דווקא את הקשוחים והיהירים וחושדים דווקא בו ב"נחמדות מטרידה", מה יעשה? יעטה את אצטלת הקשוח הרשע!?

מאלה אני מוטרד יותר ("מוטרד" אלק, לא אני הפסיכולוג בינינו...)

אני בוחר במה שכתב קנת קית' בדרך למשמעות אישית בעולם מטורף:

... אם אינכם נותנים לעולם את המיטב שבכם,
לאיזה עולם אתם שומרים זאת? 

מסכימה איתך יקירה,ילדים רבים עוברים דברים קשים ומכאן החמידות המטרידה

כי הם מסתירים מפני העולם לעיתים את מה שחוו

טוב שיש בעולם הזה גם אנשים שמטפלים בשריטות שהותירו אנשים אחרים

מטפל מיומן יודע לזהות את הכאב שמאחורי המסכה שהכל בסדר. מטפל מיומן לא צריך לפחד להתמודד עם האמת שמאחורי המסכה הזאת ועם הכאב, ההחמצה, הקושי והתחושות הקשות שעולות.

מטפל "נחמד" מדי ששם על עצמו מסיכה של הכל בסדר ולא מסוגל לגעת בחלקים הכואבים שלו עצמו, יכול להתקשות בקילוף המסיכה של המטופל הנחמד שיושב מולו וגם הוא עוטה מסיכה של "הכל בסדר".