שלום לכולם

הסיפור הזה בהחלט בכלל לא רק בהקשר לבעלי חיים, יותר אולי לגבי משהו עקרוני בחיים.

הוא הועלה אצלי במקור, אתם מוזמנים לבקר, את דעתכם, הרגשתכם אשמח לשמוע כאן בקהילה

זהירות, אם מפסיקים לפחד ממשהו או מישהו...עלולים להתחיל לאהבו....   

הסיפור הרשים אותי בשל כמה סיבות, ביניהן גישתו המקורית של המחבר. למיטב ידיעתי זה ספר ראשון עם גישה שונה ומיוחדת, ונראה שאני די אוהבת אותה.

הארץ גלריה "סיפור מסגרת: כשהעכבר הופך לחיית מחמד" (6.6.2010)  דוד רפ, מספר על "בוטן העכבר והדבק האכזר" מציג עלילה מאתגרת מחשבה, המפירה בעליצות מוסכמה אחר מוסכמה בכתיבה "נכונה" לילדים.  

הספר יוצא לראשונה נגד המקובל, מפר מוסכמות הקשורות לכתיבה, לכתיבה עבור ילדים בפרט, לגבי הורים, יחס לבעלי חיים, אפילו מסוימים ביניהם - פשוט  ת ע נ ו ג.

הנה הוכחה שאפשר לומר ולספר כל דבר לילדים, תלוי איך ובאיזו צורה מעבירים זאת. כאן נראה שאומרים את הדברים כמות שהם, בצורה מעשית, אך מרוככת, אנושית, בהחלט כפי שזה בחיים. 

המציאות, שלפעמים קשה, מוגשת לראשונה לא דרך משקפיים ורודים, ובצורה אמינה.

גם ההורים "בני אדם", ויכולים לטעות ולשנות גישה והרגשה לגבי דברים שונים בחיים, כמו כולם. 

האיורים מקסימים בפני עצמם, ומשלימים את הכתוב, והעכבר הופך מיצור שמקובל ומוצג תמיד כדוחה, מכוער, מזיק - כיצור "מואנש", בעל חישה, רצונות ומאוויים משלו, סובל ופוחד ככולם, ואפילו חמוד. 

פעמים רבות מתייחסים לילדים לא כאל בני אדם תבוניים, ומרצון לגונן ולסוכך עליהם מסתירים מהם את האמת, עובדות בחיים, משקרים שקרים לבנים. הם הילדים, מרגישים הכול, לא תמיד מבינים אך מרגישים.  

הם גדלים לכן אח"כ עם פערים מסוימים בתפיסת המציאות וקושי להתמודד אתה, נוטים לייפות דברים, אולי לראותם מבעד למשקפיים ורודים, או לא לראותה כלל, כי כך חונכו.  דפוס זה מועבר אח"כ לילדיהם שלהם, ושוב מאהבה ורצון לגונן. 

האמת, עם יד על הלב, אני ככולם לא רוצה אותו (עכבר)בבית, אבל לא מוכנה להרגו בצורה כל כך אכזרית כמו מלכודת דבק מחרידה.

בקטנותי נאלצתי להשלים עם דרך "הדברה" זו של הורי, אז בשנים עברו לא בדיוק הייתה דרך אחרת. בבגרותי ביקשתי בכל לשון של בקשה מאמי שיש מלכודות אחרות הומאניות יותר. 

פעם כשביקרתי אצל את הורי ראיתי מלכודת אחת כזו, שעכבר תינוק נלכד בה. למזלו זה היה ממש זמן לא רב .

זה שבר אותי.  עכבר תינוק, ממש קטן וחמוד כזה, הסתכל עלי בעיניים שלו....לראשונה החלטתי שלא עוד.

היה לו מזל, זה באמת היה בהתחלה. הכנסתיו לקופסה ומהר רצתי החוצה לשחררו.

התחננתי לאימא שתשנה מלכודות. אמרתי שאינני יכולה להכריח אותה לנהוג בצורה מסוימת אני יכולה רק לבקש, אך אם אינה חסה עליו שתחוס עלי, כי אינני יכולה לא לראות ולשאת זאת. 

יש מלכודות הומאניות ללכידת עכברים, פשוט צריך לבקש בחנויות. לא לכולם, אך בהחלט ניתן להשיג: דגם אחד הוא קופסת מתכת מלבנית מוארכת שניתן לשים בה מזון, ואחרי שהעכבר נלכד אפשר לשחררו בחוץ, רחוק. 

הרתעה, דרך אגב, זו הדרך הטבעית לגרום לכך שלא יהיה נעים להם אצלכם, כך שגם אם הם מגיעים במקרה הם לא יישארו ויחגגו:  ניקיון, דברים סגורים, אטימה, וריסוס בחומרים טבעיים - מרתיעים עוזרים פעמים רבות, ומי שגר בבית קרקע אפשר לפזר חומרים כאמור גם סביב הבית. 

בנוסף יש בספר את הנושא של שינוי גישה, התמודדות עם סטיגמות לגבי בעלי חיים שאינם מקובלים, ששמם יצא שלא לטובה, אם כמזיקים במקרה זה.  

במקרים נוספים יצא לבעלי חיים אחרים שם לא טוב מסיבות שונות כמו: עורב, וצבוע למשל שגם אינם מקובלים ופופולאריים.

את דעתי לגביהם, ועקרונית לגבי בעלי החיים הפחות מקובלים שיניתי לחתולין (הטמעת הביטוי של haleth ) אחרי קריאת הספר  Cry of the Kalahari, (אם אינני טועה כבר הזכרתי אותו היכן שהוא). 

כאן בתמונה שנלקחה מהאתר הזה ניתן לראות את    Delia Owens greets the brown hyena "Pepper  אני מסתכלת על התמונה ולא שבעה אותה, קוראה שוב את הכתבה המסקרת את הספר הזה, ונזכרת מה חשבתי והרגשתי אני עצמי לגבי הצבוע לפני קריאת הספר ואחריו, ובהמשך איך שיניתי את דעתי לגבי בעלי חיים נוספים.  

התמונה מהאתר כאן

 

מאז, לפני שנים, הבנתי שכמו כאן, לעכבר, הוציאו לבעלי חיים מסוימים שם לא טוב, ולא תמיד בצדק, ולא כדאי לקבל דברים מובנים מאליהם וחצי אוטומטית כפי שהורגלנו.

אולי כדאי גם לבחון אותם דרך עיניים אחרות ובדרך שונה - או פשוט להאזין גם ללב. באותו הקשר של ספרות ילדים, גם עם גישה מקורית קיים הספר "פחדרון בארון" על ילד שסובל מסיוטי לילה, מפחד ממפלצת, עד שיום אחר הוא שומע אותה בוכה מתחת למיטה שלו... וקורה לו משהו.  

הוא מפסיק לפחד, מרחם עליה, ומזמין אותה לישון אתו במיטה כדי שלא תפחד.... 

הספר הזה, מבחינת שינוי גישה וראייה שונה של הדברים גרם לי להיזכר בספר הילדים הזה הוותיק, הידוע, על המפלצת J. 

אם לא יחדירו לילדים וילמדו אותם לפחד ולשנוא בעלי חיים מסוימים כי : "כלבים נושכים" "חתולים מלוכלכים ושורטים" "עכברים מזיקים ומביאים מחלות" "עורבים רעים ונקמנים" "צבוע בעל חיים אוכל נבלות בזוי" וכד', אז כשהם לא יפחדו, לא יקבלו התנגדות, יהיה להם קשה לשנוא אותם, והם יראו אותם יותר כפי שהם באמת:  יצורים בעלי חישה כאדם, שגם זקוקים למזל,לרחמים, ואהבה, בדיוק אותו דבר כאדם.  

היחס, הגישה, ודפוסי ההתנהגות הנרכשים ונלמדים כלפי בעלי חיים, הופכים לגישה כללית, ועוברים פעמים רבות ליחס לבני אדם אחרים...גם האדם נולד אחד כהה אחד בהיר, אחד גבוה וגדול ואחד קטן, אחד יפה יותר ואחד פחות, אחד מקובל יותר ואחד פחות...אז מה?

גם האחר, ולו הוא שונה מהכלל, ולו הוא חריג, עדיין גם בו, ובכל אחד אחר יש את היופי והקסם האופייניים לו, ולו בלבד - גם אם הוא עכבר קטן. 

 

ולגבי הספר, מה דעתכם על הגישה הזו בה נקט באופן כללי ?  וכלפי ילדים? ולאו דווקא כמובן לגבי העכבר, לגבי הגישה עצמה כגישה לחיים ?  

  מתוך "בוטן העכבר והדבק האכזר" איור של נעם נדב

אהבתי,

(וכוכב לך.)