לאור הויכוח שהתעורר לגבי מהות האמנות, האם עליה לשאוף לנשגבת או המונית?

נזכרתי באמן הפרה-רפאליסט ויליאם מוריס (1834-1896). הוא זנח את הציור,

ועבר לעסוק בעיצוב  - ריהוט, טקסטיל, ארכיטקטורה. השפעתו מורגשת עד היום באנגליה.

 מוריס שאף לצמצם את הפערים בין האמן המוגבה ה"נישגב" ,

לבין החברה שעבורה הוא יוצר.

הוא טען "אינני רוצה אמנות למעטים כמו שאינני רוצה חינוך למעטים או חופש למעטים".

מוריס נתקל מהר מאד בפרדוקס של המציאות המעשית, כיוון שהיה פרה-רפאליסט,

הוא טיפח את מלאכת היד, תוך שלילת כל המצאה ושיכלול שפותחו מאז הרנסנס.

הוא יצר את אמנותו בשיטות ימי בינימיות פרימיטיביות, שבאופן בלתי נמנע היו מוצרים יקרים!

"בתקופה שבה כל החפצים לשימוש יומיומי הופקו  כבר בעזרת מכונות, התוצרת של

האמן-אומן נקנתה על ידי חוג צר בלבד. וכך קרה שמוריס, ששאף

"לאמנות של ההמונים למען ההמונים", נאלץ להודות שהאמנות

הזולה היא בלתי אפשרית כיון ש"כל אמנות עולה כסף, בזמן,

בטרדות ובחשיבה" (ניקולאס םבזנר "חלוצי העיצוב המודרני", פליקן, 1949).

והנה צחוק הגורל...

היום, רעיונותיו של מוריס של "עיצוב וייצור להמונים", מתאפשרים דווקא בזכות תהליכי הייצור החדישים והממוחשבים, להם הוא בז כל כך...

 ה"נשגב", מדבר היום מתוך המכונה (מחשב) ה"המונית" - דאוס אקס מכינה (Deus ex machina).

נישגב ??

לרטוריקה יש חלק ניכבד באופן שאנו מפענחים את המציאות

למושג נישגב יש כמה פרשנויות חלקן טראנסנדטליות מטא-פיסיות

במובן הרוחני העליון והבלתי נתפס וכו' שאני לא אתייחס אליהם כיוון שאיני מגדיר אותם כחלק מהשפה שלי.

וחלקם במובן הפיסי, כנחשק, מוערך, מעולה.

במובן הזה ניראה לי ברור שהאמנות כמו המדע או כל היבט אחר של תרבות אנושית גם ספורט (כדורגל) תשאף לנחשק ולמעולה.

כי מה היא האופציה האחרת - השאיפה לבינוניות או לנמוך.

אופציה זו שמורה לפוליטיקאים ולבדרנים שחיים על רייטינג וסקרי דעת קהל.

צטט: udi.s 2010-06-18 21:19:36

נישגב ??

לרטוריקה יש חלק ניכבד באופן שאנו מפענחים את המציאות

למושג נישגב יש כמה פרשנויות חלקן טראנסנדטליות מטא-פיסיות

במובן הרוחני העליון והבלתי נתפס וכו' שאני לא אתייחס אליהם כיוון שאיני מגדיר אותם כחלק מהשפה שלי.

וחלקם במובן הפיסי, כנחשק, מוערך, מעולה.

במובן הזה ניראה לי ברור שהאמנות כמו המדע או כל היבט אחר של תרבות אנושית גם ספורט (כדורגל) תשאף לנחשק ולמעולה.

כי מה היא האופציה האחרת - השאיפה לבינוניות או לנמוך.

אופציה זו שמורה לפוליטיקאים ולבדרנים שחיים על רייטינג וסקרי דעת קהל.

הי אודי,

איך תתייחס אם כך מצד אחד לריבוע השחור של מאלביץ',

שמיקם אותו בפוזיציה מסורתית של איקונה  רוסית?

והיו עוד רבים שמיקמו את יצירותיהם בבתי תפילה כמו רוטקו:

כמובן שכולם שאפו למצויין אך גם לנשגב... (ראיתי כמה איזכורים שלהם ביצירות שלך).

ואילו הפופ-ארט הביא את ה"בינוניות" של מוצרי הצריכה כסמל לנשגבות של החיים החומריים העכשוויים,

וורהול רצה להיות מכונה שמייצרת אמנות בסדרתיות אינסופית ...

האמנות שלו ניזונה מהתעשיתי-סדרתי, נעשתה בשיטות תעשיתיות "בינוניות" (הדםסי משי, צבע תעשייתי, צילומי "פוטו-רצח", וכו'), והופצה המונית בערוצי המדיה כמו שבועונים וטלוויזיה...

האמנות הפכה לסליברטאות, החשיבות היא הדימוי של האמן, לא מה שהוא מייצר...

כאמור גם האמנים חיים מרייטינג של הקהל :-)

שלום,

אני רוצה להתייחס לדיון כאן לגבי מהות האמנות. ובכן, הויכוח הזה עלה כבר בשנות ה 30 של המאה הקודמת ע"י אנשי אסכולת פרנקפורט. 2 הוגים: אדורנו מצד אחד ובנימין מצד שני הציגו 2 עמדות: אדורנו טען שהאמנות צריכה להיות ספירה נבדלת - בודאי לא המונית. הגישה של בנימין הייתה יותר דיאלקטית וראתה גם בתוצרי התרבות הפופולרית (כמו הקולנוע) מן החיובי. אם כי גשתו לא הייתה מנוגדת לזו של אדורנו (אלא משלימה). היום 2 הגשות עדיין רלבנטיות ואין תשובה "נכונה". לגבי ההתייחסות לוורהול - גם הדוגמא הזו מאוד מאוד עתיקה ולא מייצגת דווקא את מי שראה את הצד "ההמוני", כפי שאחד הדוברים כנה זאת, של האמנות. וורהול מסתכל על עולם התקשורת והפרסום מתוך בוז עמוק. הוא משתמש באייקונים של התרבות הפופולרית של זמנו כדי לבקר את החברה הצרכנית שבה הוא חי וכשהוא אומר שהוא רוצה להיות מכונה זה נאמר בציניות. דומה כי האמירה שלו לגבי "15 דקות תהילה לכל אחד" תקפה בעידננו מאוד: הריאלטי ממחיש זאת היטב.

 

הי אבי

לריבוע השחור של מלביץ יש משמעות וערך כיצירה שהגדירה באופן המדוייק ביותר את הדה קונסטרוקוביזם

במסגרת פירוק המושגים, מיקום של בד וצבע מופשטים במקום המסורתי/פאגני של אייקון דתי מגדירה גם את יחסו של האמן לחוסר המשמעות של הדת.

המיקרה של רותקו עוד יותר מצחיק.

רותקו הוזמן על יד מייסדי הכנסייה ג'ון ודומיניק דה מניל לצייר את אולם התפילה המרכזי, האמנות שלו הפכה למוקד המשיכה ה"רוחני" של הכנסייה ששינתה בעקבות זאת את שמה לכנסיית רותקו.

זאת כנראה מסורת נוצרית לקרוא את מרכזי הדת שלהם על שמות של יהודים כמו יהושוע מרים ורותקו :G)

הפופ ארט בעיני ממשיך את אותו קו דה קונסטרוקטביסטי דאדאיסטי אלא שהפעם הוא מפרק את האמנות מהערכים המסורתיים שלה על ידי הפיכת היומיומי ההמוני והמשוכפל לאמנות.

לקחת חומר, צבע, אבן, נייר, פיקסל, ולהפוך את היומיומי לאמנות מעולה בעלת משמעות השפעה וערך, זה בעיני הדבר החשוב, זאת השאיפה העליונה.  הנשגבת.

-

- 

 

צטט: avimedia 2010-06-18 21:56:58

הי אודי,

איך תתייחס אם כך מצד אחד לריבוע השחור של מאלביץ',

שמיקם אותו בפוזיציה מסורתית של איקונה  רוסית?

והיו עוד רבים שמיקמו את יצירותיהם בבתי תפילה כמו רוטקו:

כמובן שכולם שאפו למצויין אך גם לנשגב... (ראיתי כמה איזכורים שלהם ביצירות שלך).

ואילו הפופ-ארט הביא את ה"בינוניות" של מוצרי הצריכה כסמל לנשגבות של החיים החומריים העכשוויים,

וורהול רצה להיות מכונה שמייצרת אמנות בסדרתיות אינסופית ...

האמנות שלו ניזונה מהתעשיתי-סדרתי, נעשתה בשיטות תעשיתיות "בינוניות" (הדםסי משי, צבע תעשייתי, צילומי "פוטו-רצח", וכו'), והופצה המונית בערוצי המדיה כמו שבועונים וטלוויזיה...

האמנות הפכה לסליברטאות, החשיבות היא הדימוי של האמן, לא מה שהוא מייצר...

כאמור גם האמנים חיים מרייטינג של הקהל :-)

רעיון הדאדא קבע נורמת חשיבה חדשה לגבי המוצר

האמנותי.

אין אמן יכול לעשות מעשה אומן מהסיבה הפשוטה

שכל תוצר שלו ילווה בהילת האמן אשר רכש לעצמו.

"המזרקה" של דושאן במקור הנה מעשה אומן אך ברגע

שנחתמה ע"י האמן קיבלה משמעות חדשה.

כנ"ל לגבי ההדפסות ההמוניות חתומות ע"י האמן וורהל,

על תופעה זו בדיוק קובל ההיסטוריון לאמנות רוברט יוז.

השאלה שצריכה להשאל היום באמת, האם הרבה

מהעבודות המוצגות היום כאמנות אינן אלא חפצי/פריטי

אומנות?

פסלי נשים של פיירו מנזוני

ה"מזרקה"

צטט: udi.s 2010-06-18 21:19:36

נישגב ??

לרטוריקה יש חלק ניכבד באופן שאנו מפענחים את המציאות

למושג נישגב יש כמה פרשנויות חלקן טראנסנדטליות מטא-פיסיות

במובן הרוחני העליון והבלתי נתפס וכו' שאני לא אתייחס אליהם כיוון שאיני מגדיר אותם כחלק מהשפה שלי.

וחלקם במובן הפיסי, כנחשק, מוערך, מעולה.

במובן הזה ניראה לי ברור שהאמנות כמו המדע או כל היבט אחר של תרבות אנושית גם ספורט (כדורגל) תשאף לנחשק ולמעולה.

כי מה היא האופציה האחרת - השאיפה לבינוניות או לנמוך.

אופציה זו שמורה לפוליטיקאים ולבדרנים שחיים על רייטינג וסקרי דעת קהל.

הרטוריקה בעקרון נמצאת בכל דבר שאנו מדברים או כותבים.

 הרטוריקה היא התוצאה לא הגורם - לפני הרטוריקה באה התפיסה, המחשבה.

וה"נשגב" או "לא נשגב" הם הלך מחשבה ("אמונה" או לא) אנו מפענחים את המציאות

 על-פי תפיסת עולם אישית (מקורית או נלמדת) הרטוריקה היא אמצעי התקשורת שבו

 אנו אומרים את תחושותינו אלה. 

בכל מיקרה ל"נשגב" יש מובן רוחני  ופיסי - נחשק, מוערך, מעולה.

אם ניקח לצורך העניין את האובייקט שכבר דשנו בו לא פעם - המשתנה של דושאן

"נשגבותה" הרוחנית משמעותה לכאורה גדולה יותר מהפיסי - הרעיון לעומת האובייקט...;

גדולתו של דושאן שהוא הוכיח שהמיקום הוא כמו גורם לרפלקס מותנה אצל בני-האדם,

ברגע שהמשתנה נעתקת פיזית ממקומה הקודם למשכנה החדש במוזיאון -

מיד היא הופכת לאמנות "נשגבת" (כעיו רפלקס מותנה תרבותי-רוחני-אמנותי-אנושי).

וכאן המשתנה הופכת מיד לאלגוריית משמעות ה"נשגב" לעומת "המוני" - לרוב היצירה

המקורית היא נשגבת. וכאשר היא הופכת למוצר תעשייתי - לייצור המוני,

 היא מאבדת מערכה הנשגב.

דושאן לקח מוצר המוני והפך אותו לאחד ויחיד ולכן "נשגב",

בעיקר ברעיון המקורי והנשגב הזה שלו.

ונראה לי שזו כל התורה על רגל אחת.

צטט: ראובן פלץ 2010-06-19 10:46:15

רעיון הדאדא קבע נורמת חשיבה חדשה לגבי המוצר

האמנותי.

אין אמן יכול לעשות מעשה אומן מהסיבה הפשוטה

שכל תוצר שלו ילווה בהילת האמן אשר רכש לעצמו.

"המזרקה" של דושאן במקור הנה מעשה אומן אך ברגע

שנחתמה ע"י האמן קיבלה משמעות חדשה.

כנ"ל לגבי ההדפסות ההמוניות חתומות ע"י האמן וורהל,

על תופעה זו בדיוק קובל ההיסטוריון לאמנות רוברט יוז.

השאלה שצריכה להשאל היום באמת, האם הרבה

מהעבודות המוצגות היום כאמנות אינן אלא חפצי אומנות

זולה?

 

פסלי נשים של פיירו מנזוני

 

ה"מזרקה"

 

 

 

 

 

 

הי ראובן, מעניין ששנינו חשבנו על המזרקה יחדיו באותו רגע - זה נשגב!

צטט: אביבית אגם 2010-06-18 22:57:18

שלום,

אני רוצה להתייחס לדיון כאן לגבי מהות האמנות. ובכן, הויכוח הזה עלה כבר בשנות ה 30 של המאה הקודמת ע"י אנשי אסכולת פרנקפורט. 2 הוגים: אדורנו מצד אחד ובנימין מצד שני הציגו 2 עמדות: אדורנו טען שהאמנות צריכה להיות ספירה נבדלת - בודאי לא המונית. הגישה של בנימין הייתה יותר דיאלקטית וראתה גם בתוצרי התרבות הפופולרית (כמו הקולנוע) מן החיובי. אם כי גשתו לא הייתה מנוגדת לזו של אדורנו (אלא משלימה). היום 2 הגשות עדיין רלבנטיות ואין תשובה "נכונה". לגבי ההתייחסות לוורהול - גם הדוגמא הזו מאוד מאוד עתיקה ולא מייצגת דווקא את מי שראה את הצד "ההמוני", כפי שאחד הדוברים כנה זאת, של האמנות. וורהול מסתכל על עולם התקשורת והפרסום מתוך בוז עמוק. הוא משתמש באייקונים של התרבות הפופולרית של זמנו כדי לבקר את החברה הצרכנית שבה הוא חי וכשהוא אומר שהוא רוצה להיות מכונה זה נאמר בציניות. דומה כי האמירה שלו לגבי "15 דקות תהילה לכל אחד" תקפה בעידננו מאוד: הריאלטי ממחיש זאת היטב.

בקר טוב אביבית, שמח שהצטרפת למעגל המגיבים בקהילתנו :-)

אכן בעולם פרה-קיברנטי (איקלידי ליניארי) ניתן היה להבחין בין שני הקטבים הנשגב או ההמוני,

שנמצאו על הפכים של ציר. דהינו אם נמצא מקוטב הנשגב

ונתקדם בקו ישר לעבר האופק לעבר הקוטב ההמוני, לא נחזור לעולם...

בעולם כזה שני קווים מקבילים לעולם לא יפגשו (נשגב והמוני)!

היום בעידן הקיברנטי (אינטרנט ושאר רשתות התקשורת האלקטרוניות) המרחב-זמן "התעקם" הפך כדורי, לא איקלידי.

במרחב-זמן זה אם נצא מקוטב הנשגב נעשה סיבוב ונחזור לנקודת המוצא...

על-גבי כדור כל הקווים המקבילים חוצים זה את זה בקטבים (של הנשגב וההמוני).

ולעניין התרבות והאמנות, גוגל (באינטרנט) הוא אותו הקוטב בו קורסים לייחודיות או קרבה מיידית במהירות האור, ובקליק עכבר בודד,

מה שנתפס אצל אדורנו ובינימין - ארצי וטרנסצנדנטאלי. פשוט הכול נבלע לייחודיות ה"חור השחור" הקיברנטי, ומופיע מיד על אופק האירועים שלו (מסופי המחשב הגלובאליים), אין התרחשויות מעבר לקונוס האור הקיברנטי. מרשל מקלוהן צפה צרת בשנות השישים של המאה שעברה (להבין את המדיה), ובימינו פול ויריליו, ג'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק ורבים אחרים מדברים על כך, כאשר אנו מתקשרים כאן בקפה אנו חווים חוויה טרנסצנדטאלית זו.

אגב אנדי וורהול הבין זאת, לקראת מותו הוא יצר באמצעות מחשב (אמיגה), בשידור חי בטלוויזיה! 

קודם לכן, באמצע הקריירה שלו כאשר החל לעסוק בקולנוע ואח"כ בטלוויזיה, טען:

"אינני מצייר יותר, ויתרתי על הציור לפני שנה, מאז אני עושה רק סרטים. יכולתי לעשות את שניהם יחדיו, אך הסרטים הרבה יותר מלהיבים, ציורים היו רק שלב דרכו עברתי"( ABDY WARHOL GIANT SIZE  הוצאת PHAIDON 2006, עמ' 287.).

בצילום וורהול מסריט סרט ב"בית חרושת" שלו. (אמנות נשגבת ביצור מפעל המוני)

כפי שציינת הריאליטי היום ממחיש זאת, מאחד בזמן-אמת בין ההמוני לנשגב במכונת על ממוחשבת, שהצופים בה, הם גם הבימאים.

צטט: avimedia 2010-06-19 11:17:14

צטט: אביבית אגם 2010-06-18 22:57:18

שלום,

אני רוצה להתייחס לדיון כאן לגבי מהות האמנות. ובכן, הויכוח הזה עלה כבר בשנות ה 30 של המאה הקודמת ע"י אנשי אסכולת פרנקפורט. 2 הוגים: אדורנו מצד אחד ובנימין מצד שני הציגו 2 עמדות: אדורנו טען שהאמנות צריכה להיות ספירה נבדלת - בודאי לא המונית. הגישה של בנימין הייתה יותר דיאלקטית וראתה גם בתוצרי התרבות הפופולרית (כמו הקולנוע) מן החיובי. אם כי גשתו לא הייתה מנוגדת לזו של אדורנו (אלא משלימה). היום 2 הגשות עדיין רלבנטיות ואין תשובה "נכונה". לגבי ההתייחסות לוורהול - גם הדוגמא הזו מאוד מאוד עתיקה ולא מייצגת דווקא את מי שראה את הצד "ההמוני", כפי שאחד הדוברים כנה זאת, של האמנות. וורהול מסתכל על עולם התקשורת והפרסום מתוך בוז עמוק. הוא משתמש באייקונים של התרבות הפופולרית של זמנו כדי לבקר את החברה הצרכנית שבה הוא חי וכשהוא אומר שהוא רוצה להיות מכונה זה נאמר בציניות. דומה כי האמירה שלו לגבי "15 דקות תהילה לכל אחד" תקפה בעידננו מאוד: הריאלטי ממחיש זאת היטב.

 

בקר טוב אביבית, שמח שהצטרפת למעגל המגיבים בקהילתנו :-)

אכן בעולם פרה-קיברנטי (איקלידי ליניארי) ניתן היה להבחין בין שני הקטבים הנשגב או ההמוני,

שנמצאו על הפכים של ציר. דהינו אם נמצא מקוטב הנשגב

ונתקדם בקו ישר לעבר האופק לעבר הקוטב ההמוני, לא נחזור לעולם...

בעולם כזה שני קווים מקבילים לעולם לא יפגשו (נשגב והמוני)!

היום בעידן הקיברנטי (אינטרנט ושאר רשתות התקשורת האלקטרוניות) המרחב-זמן "התעקם" הפך כדורי, לא איקלידי.

במרחב-זמן זה אם נצא מקוטב הנשגב נעשה סיבוב ונחזור לנקודת המוצא...

על-גבי כדור כל הקווים המקבילים חוצים זה את זה בקטבים (של הנשגב וההמוני).

ולעניין התרבות והאמנות, גוגל (באינטרנט) הוא אותו הקוטב בו קורסים לייחודיות או קרבה מיידית במהירות האור, ובקליק עכבר בודד,

מה שנתפס אצל אדורנו ובינימין - ארצי וטרנסצנדנטאלי. פשוט הכול נבלע לייחודיות ה"חור השחור" הקיברנטי, ומופיע מיד על אופק האירועים שלו (מסופי המחשב הגלובאליים), אין התרחשויות מעבר לקונוס האור הקיברנטי. מרשל מקלוהן צפה צרת בשנות השישים של המאה שעברה (להבין את המדיה), ובימינו פול ויריליו, ג'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק ורבים אחרים מדברים על כך, כאשר אנו מתקשרים כאן בקפה אנו חווים חוויה טרנסצנדטאלית זו.

אגב אנדי וורהול הבין זאת, לקראת מותו הוא יצר באמצעות מחשב (אמיגה), בשידור חי בטלוויזיה! 

קודם לכן, באמצע הקריירה שלו כאשר החל לעסוק בקולנוע ואח"כ בטלוויזיה, טען:

"אינני מצייר יותר, ויתרתי על הציור לפני שנה, מאז אני עושה רק סרטים. יכולתי לעשות את שניהם יחדיו, אך הסרטים הרבה יותר מלהיבים, ציורים היו רק שלב דרכו עברתי"( ABDY WARHOL GIANT SIZE  הוצאת PHAIDON 2006, עמ' 287.).

בצילום וורהול מסריט סרט ב"בית חרושת" שלו. (אמנות נשגבת ביצור מפעל המוני)

 

כפי שציינת הריאליטי היום ממחיש זאת, מאחד בזמן-אמת בין ההמוני לנשגב במכונת על ממוחשבת, שהצופים בה, הם גם הבימאים.

 

אבי. שוב אתה לוקח תכונה אישית של אדם (אמן) ובמיקרה זה וורהול, והופך את דבריו לקרדום לחפור בו.

יכול להיות שאילו וורהול היה ממשיך לחיות, בהיפר-אקטיביות שלו שקפצה מנושא לנושא, מחומר לחומר

ומטכניקה לטכניקה - יכול להיות שבאופן מעגלי היה חוזר לציור טהור!  ואז לא היית מצטט אותו אלא מישהו

אחר שמתאים לתפיסתך. אבל הוא מת בדרך ולעולם לא נדע.

 כל היופי בעולמנו הוא מורכבותו אז למה להרוג את האימרה איש באמנותו יחייה לטובת דגש זה או אחר??????

הנשגבות נמצאת ברעיון, בדמיון, בתחושה, באמונה  - אצלנו בראשנו,

ניתוח קטן בראש ואיבדנו את אלמנט "הנשגבות" שבראשנו...

"הנשגב" נמצא ביצירה אך גם בהחלטה של המתבונן, הקהל, הציבור וכו' לקבל אותו כ"נשגב", אחרת

מה דינו?   

הפלא "הנשגב" נמצא בעשייה - סתם בד, סתם צבעים, סתם מכחולים והאדם מאחד אותם למשהו מפתיע

פלא - בריאה חדשה, יצירה וכך כמובן עם כל אמצעי היצירה האחרים מפיסול, דרך קולנוע ועד מחשב

וגם קרניים קוסמיות...

ההמוניות הופכת את המקוריות לחזרה שמאבדת את נשגבותה והופכת לשגרתיות, המונית, יומיומית

נמאסת, נעלמת, נדושה, לעוסה וכן הלאה...זו דרך העולם, לא?

אודי לא לחשוד בכשרים!

רותקו יהודי טוב, יצר את ציורי שדות  הצבע הענקיים והמדהימים תוך שהוא חושב על "מקום" שלו בעת הציור  ("מקום" גם כינוי של אלוהים ביהדות) ז"א,  נגיעה בנשבות בעת היצירה. אני חושב שזו תחושה של אמנים בעת שהם יוצרים, פעולת היצירה מבטלת את החומרי, כדי לגעת באל-חומרי. 

 "המקום" בית התפילה ביוסטון הוא מרחב-זמן בו הצופה המתעמת מול הבדים "משחזר" את חווית הנשגב של יצירת  רותקו, תוך חוויה טוטאלית (יש היום טיפולים נפשיים באמצעות שדות צבע וצליל). תחושת הצופה הנמצא מוקף ע"י ה"מקום", דומה לגולש המשוקע בסביבת מציאות מדומה, או קולנוע 3D , דהינו ניתוק גמור מהחומרי וחווית ה"מקום".

והנה האמנות מדברת באותה השפה של הדת....

 

 

צטט: udi.s 2010-06-18 23:17:08

 

הי אבי

לריבוע השחור של מלביץ יש משמעות וערך כיצירה שהגדירה באופן המדוייק ביותר את הדה קונסטרוקוביזם

במסגרת פירוק המושגים, מיקום של בד וצבע מופשטים במקום המסורתי/פאגני של אייקון דתי מגדירה גם את יחסו של האמן לחוסר המשמעות של הדת.

המיקרה של רותקו עוד יותר מצחיק.

רותקו הוזמן על יד מייסדי הכנסייה ג'ון ודומיניק דה מניל לצייר את אולם התפילה המרכזי, האמנות שלו הפכה למוקד המשיכה ה"רוחני" של הכנסייה ששינתה בעקבות זאת את שמה לכנסיית רותקו.

זאת כנראה מסורת נוצרית לקרוא את מרכזי הדת שלהם על שמות של יהודים כמו יהושוע מרים ורותקו :G)

הפופ ארט בעיני ממשיך את אותו קו דה קונסטרוקטביסטי דאדאיסטי אלא שהפעם הוא מפרק את האמנות מהערכים המסורתיים שלה על ידי הפיכת היומיומי ההמוני והמשוכפל לאמנות.

לקחת חומר, צבע, אבן, נייר, פיקסל, ולהפוך את היומיומי לאמנות מעולה בעלת משמעות השפעה וערך, זה בעיני הדבר החשוב, זאת השאיפה העליונה.  הנשגבת.

צטט: ראובן פלץ 2010-06-19 10:49:39

רעיון הדאדא קבע נורמת חשיבה חדשה לגבי המוצר

האמנותי.

אין אמן יכול לעשות מעשה אומן מהסיבה הפשוטה

שכל תוצר שלו ילווה בהילת האמן אשר רכש לעצמו.

"המזרקה" של דושאן במקור הנה מעשה אומן אך ברגע

שנחתמה ע"י האמן קיבלה משמעות חדשה.

כנ"ל לגבי ההדפסות ההמוניות חתומות ע"י האמן וורהל,

על תופעה זו בדיוק קובל ההיסטוריון לאמנות רוברט יוז.

השאלה שצריכה להשאל היום באמת, האם הרבה

מהעבודות המוצגות היום כאמנות אינן אלא חפצי/פריטי

אומנות?

 

ראובן שבת שלום!

השלכות מעשהו של דושן המרחיקות לכת אף יותר...

בחירתו ברדי-מייד, אינן הפיכת מעשה אומן לאמנות,

אלא הפיכת מעשה מכונה לאמנות!!!

ומעל זאת, הקביעה שלמעשה כל דבר הוא אמנות, האמן רק מצביע עליו (חותם), ולעיתים גם לא חותם...

לחתימה קדמה המחשבה והמודעות של האמן.

זה מציין את אופיה הרוחני, אל חומרי של האמנות המצויה בכול מקום ומבטו ותודעתו של האמן נותנים לדברים תוקף...

כאן הציור של קספר דויד פרידריך, המודט מול המופשט של הטבע ו"רואה" אמנות.

עכשיו צריך רק לשאול את יוז ובכלל, מי רואה אמנות ומי לא?

צטט: ראובן פלץ 2010-06-19 10:49:39

רעיון הדאדא קבע נורמת חשיבה חדשה לגבי המוצר

האמנותי.

אין אמן יכול לעשות מעשה אומן מהסיבה הפשוטה

שכל תוצר שלו ילווה בהילת האמן אשר רכש לעצמו.

"המזרקה" של דושאן במקור הנה מעשה אומן אך ברגע

שנחתמה ע"י האמן קיבלה משמעות חדשה.

כנ"ל לגבי ההדפסות ההמוניות חתומות ע"י האמן וורהל,

על תופעה זו בדיוק קובל ההיסטוריון לאמנות רוברט יוז.

השאלה שצריכה להשאל היום באמת, האם הרבה

מהעבודות המוצגות היום כאמנות אינן אלא חפצי/פריטי

אומנות?

 

 

פסלי נשים של פיירו מנזוני

 

ה"מזרקה"

 

 

 

 

 

 

ראובן,

אני חוזרת מדי פעם ומעלה טיעונים אלו שהינך מעלה כאן וממש שמחה שישנם אנשים כמוך  וכהר פז כאן בקפה החושבים בערך כמוני.

הכל מתחיל מדמיונו הגועש, הפרוע, המשתלח, וWHAT EVER של היוצר,ומשם מוקרנת היצירה אם לחסד ואז היא נשגבת, ואם לשבט, ואז היא עממית.

האנימטורים השונים משתמשים בטכניקות ממוחשבות שונות, יוצרים סרטי קולנוע או סרטוני וידאו, אבל כללי היצירה הם אותם, ויישארו לעד אותם, כל זמן שהמוח האנושי או מה שיבוא אחריו ימשיך לייצר.

רות