שנים ארוכות של מאבק משותף חלפו לי מול העיניים בשניות, שיתוף בין אנשים שונים לגמרי לפעמים זרים שמה שמאחד אותם הם: אהבה לבעלי חיים, דחף גדול מאד לעזור, לפעול למענם במה שאפשר, הכרה ברורה בעוולה ושזה לא צריך להיות כך, והשקפת חיים מסוימת, דרך בה רואים דברים ואת החיים.

לפעמים, אתם יודעים, קשר ואמון כזה חזק יותר מחברות רגילה, והרי כל מיני הגדרות וסוגים יש לחברים...

וכאן זו חברות ושיתוף במאבק משותף, ממושך, מר, ארוך, שנמשך שנים : נגד פעילות של חוות מזור, נגד אל על שכחברת התעופה הלאומית שלנו מטיסה קופים לניסויים (אך לא טסה בשבת), נגד זוועות הויוסיקציה, ו – בעד בעלי החיים. 

כל כך הרבה שנים של מאבק משותף ופעילות מאומצת לחוד ביחד בדרכים שונות, ואנו מכירים את הנפשות הפועלות, את הנושא, את התמונות הקשות, את העובדות, את הסבל הבלתי נגמר של אלפי בעלי חיים במעבדות, בדרך אליהן, ומהן.

קבוצת אנשים שלא עוצמים עיניים, לא מסבים את הראש הצידה מהמראות הקשים - קוראים, רואים, לוקחים זאת ללב וגם לריאות, אולי המידע יהיה שמיש ונוכל לעזור, לשנות משהו. לעשות בו שימוש למענם, לכל הפחות כדי שפחות מהם יסבלו פחות, כי מידע זה כוח, אז אם מישהו לא יעשה זאת מי יעשה?

ואנשים עוברים, רואים את התמונות, מסתכלים על המפגינים, יודעים על הסבל המחריד של אלפי בעלי חיים, על חברת התעופה הלאומית שמביישת אותנו – ואולי לא מסוגלים להתמודד עם המידע הקשה ומעדיפים להתעלם, כי הרבה יותר נוח לא לדעת, כך לא חייבים לעשות משהו, וזה באמת ממש לא קל, הידיעה על כמות הסבל המחריד האדירה הזו בלתי ניתנת לעיכול. 

עשה לי עצוב.  

לא רק הנושא עצמו, הסבל של בעלי החיים - את הכאב והתסכול האלה אני נושאת כאבן בלבי כבר הרבה שנים, אלא המראה הזה של מסירות קבוצה קטנה של אנשים שלמרות הכול בנחישות, בהתמדה, בכל מזג אויר מוחה נגד העוולות– קבוצה זו כנגד אדישות העוברים ושבים, אדישות וחוסר חמלה של מערכת שמתירה פעילות כזו. 

כשראיתי אתכם, אותך חברה, מסדרת שוב, בפעם המי יודע כמה, את השלטים המוכרים עד כאב מהאוטובוס החולף, כמו שעשית פעמים כה רבות בהפגנות אחרות, כשראיתי אתכם חברים עומדים בשפת הכביש עם השלטים, במחאה שקטה, בשמש, על שפת הכביש, כדי שאנשים ישימו לב יראו, כדי להכריח אותם לראות, כפי שגם אני עשיתי יחד אתכם פעמים כה רבות.....נהיה עצוב.

מחאה שקטה אך בולטת מאד מול  בניין אל על. 

ועולם כמנהגו נוהג, התנועה עוברת, הנהג מסרב לתת לי לרדת ואינו רואה שום דבר יוצא דופן בכלל או הצדקה, לא בטוחה שהוא אפילו ראה אתכם, ואנשים עוברים, רואים אתכם-אותי את השלטים, וממשיכים לסדר יומם.

האנשים באוטובוס מביטים בי שמבקשת לרדת כולי נסערת, הנהג מביט בי באמת לא מבין - ואני מבינה ש"הגשם" שוטף לי את הלחיים. אנשי האוטובוס, הנהג, לא מבינים, הרבה אנשים לא מבינים, גם אני כבר לא מבינה: למה זה עדיין נמשך. 

ומה עם הקופים האומללים? והסבל המחריד הזה? והאינטרסים הכלכליים שמלבדם לא מעניין את בעלי העניין כלום ?

וחברת תעופה לאומית של המדינה שלי ממשיכה להטיס קופים לניסויים? למה היא נוטלת חלק בתעשייה המבישה הנוראה הזו ומשתפת פעולה עם גורמים מסחריים בתחום?

היא אינה טסה בשבת כחברת תעופה לאומית המייצגת את ישראל, אז מדוע ממשיכה להטיס קופים לניסויים כשזה כשלעצמו מביש ומעמיד אנשים רבים במצב לא נעים?  מעבר לעובדה שכך היא נותנת יד לתעשייה מחרידה כזו.

כך גם הנוסעים שלה, בעל כורחם, ללא ידיעתם, אף הם קצת כזה שותפים לזה...באיזה זכות הם עושים זאת ? 

והנהג לא מאפשר לי לרדת, והגשם יורד, והוא מסתכל שוב במבט משונה, ומפח הנפש והתסכול והכאב בשל הסבל הרב ואדישות העוברים ושבים עושה בי שמות, ומפח הנפש והכאב הזה והתסכול יצא לי באוטובוס....

מעניין את הסבתא שלי איך הם מסתכלים, שיסתכלו ומצידי ש"ילכו לחפש פלפלים בארץ העטלפים" (ביטוי שהיה שגור בפיו של אבי האהוב ז"ל שפירוש לא מעניין אותי שילכו....) 

שנים רבות ארגונים ופעילים ואוהבי בעלי חיים מוחים ופועלים נגד חוות מזור, נגד הטסת קופים לניסויים ע"י אל על, ונגד הניסויים בכלל, ועדיין היא ממשיכה לסחור בבעלי חיים אלה כאילו הם סחורה, מרבה אותם בסיטונות לכל המרבה במחיר, ומתייחסת אל האמהות כמכונות ייצור תינוקות קופים..... 

רבים מהעוולות הגדולים  בעולם הופסקו בסופו של דבר מי ע"י מאבק ממושך ומר שארך שנים רבות ומי ע"י מאבקים קצרים יותר.

הפעילים שעמדו שם, פעילים אחרים, אני, וכל מי שאכפת לו לא יפסיקו להיאבק, כי המאבק כאן הוא ללא אינטרס כלכלי אלא למען האחר, למען משהו צודק יותר, וזה נותן כח.

כשאתה רואה את הסבל ואינך מסב מבט כיצד אתה יכול להפסיק ? מי יעזור לבעלי החיים מלבדך ? מי ישמע את הזעקות והבכי שלהם ? 

בודאי לא אלה שעורכים את הניסויים או הבעלים של המקום המביש הזה שקרוי חוות מזור שמקיימים עסק המבוסס על ניצול נורא וסחר בהם. 

הגיע הזמן שהעולם ישנה מנהגו ותופסק פעילות חוות מזור,

שהעולם יתחיל לשמוע ולראות לא רק עם השכל והעיניים גם עם הלב את בכי וסבל ה: קופים, האמהות, והתינוקות של חוות מזור.

וזה מה שעשה לי את הגשם על הלחיים, שהרבה מהציבור, עדיין,  לא רואים.

חופש לקופי חוות מזור 

מאחרי דלתות המעבדה  

מתוך אתר אנונימוס על המאבק לסגירת חוות מזור 

מתנו לחיות לחיות על המאבק נגד חוות מזור  

יומן חייתי ישראל נגד חוות מזור  

(על קצה המזלג, די לעשות חיפוש בגוגל על חוות מזור ולראות מה קורה)