הגעתי לתל אביב בת עשרים ואחד וחודש. עם תיק גדול עלהגב, תור לראיון עבודה ומעט מאד מושג על מה שעתיד להיות. זו לא היתה אהבה ממבטראשון. למרות שהיום נראה כאילו העיר הזאת כבר הפכה לבשר מבשרי ודם מדמי, בהתחלההתקשיתי מעט לעכל אותה.
הייתי מסתכלת מבעד לחלון האוטובוס ומרגישה שאני באיזומדינה אחרת. כבר אז התחלתי להבין שבישראל שתי מדינות. מדינת תל אביב ומדינת כלהיתר.
בתחילת דרכי כתל אביבית הכרתי בעיניים עצומות את מסלולהרכבת שבין ארלוזרוב לנהריה. הייתי בורחת צפונה בכל הזדמנות אפשרית. תל אביב היתהנגמרת בכל יום חמישי בשעה חמש אחר הצהריים ומתחילה מחדש בכל יום ראשון בשמונהבבוקר. אולי ברחתי כי בסך הכל הייתי ילדה שרק עזבה את הבית, או אולי הריאות שלי עוד היו צריכות קצת אווירגלילי בשביל המשך פעילות סדירה.
הדירה הראשונה ששכרתי ביהודה הלוי וחשמונאים היתה הדירההראשונה ששכרתי בחיי וגם הפעם הראשונה שגרתי בבניין משותף. הרצפה היתה מעוטרתבצבעים של חום וכתום וכל החדרים התחברו בדלתות אחד לשני. כל בוקר בשעה ארבע לפנותבוקר היה מגיע האוטוזבל לרוקן את הפחים ומעיר אותי בפעם הראשונה, בחמש וחצי היומתחילים האוטובוסים ומעירים אותי בפעם השניה, בשבע היה מצלצל השעון המעורר שליומעיר אותי בפעם השלישית. עם השנים הפך הרעש לדבר שבשגרה, וציוץ ציפורים למשהושקוראים עליו בספרים ישנים.
אולי זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון אבל אהבה תמיד היתהשם. עוד לפני שהכרתי אותה כבר אהבתי אותה. העיר שלא נחה אף פעם, שתמיד תמצא בה מהלעשות, עם מי לדבר ומה לאכול.
איפשהו בשנה השניה שלי בעיר היא התחילה לזרום בעורקיי. עברתילצפון הישן, התחלתי לצאת למסיבות, הפסקתי לסוע לאמא והתחלתי לאכול ג'אנק. גיליתיאת החומוסים של רחוב ירמיהו ואת הסנדביצים של בן-גוריון ואת הקפה ההפוך בלי הקצףבכוס של הטייק-אוואיי. בעצם יותר מהכל גיליתי את הטייק-אוואי.
זאת היתה תקופה שאת התחבורה הציבורית החליפו הרגליים,צעדתי את כל העיר. מחוף מציצים ועד פלורנטין. שקלתי פחות מחמישים קילו. המרץ שליהיה שייך בחמישים אחוז לכוחה של התאהבות גדולה שלי באיזה בחור בת-ימי וחמישים אחוזלכימיקלים שהוא הכיר לי. את ירוק ההרים שגדלתי עליו החליף הירוק המגולגל שהגיעבשקיות של חמישים גרם תמורת מאתיים שקלים חדשים.
לאורך השנים התגלגלתי בעיר לפי הקצב המטורף שהיא ניגנהלי. נלחמתי על דירות דרך האינטרנט, עברתי בין האיזורים השונים. קניות הבגדים שלינדדו מהסנטר, לשינקין, לבוגרשוב, לקניון רמת אביב.
בכל בניין שעברתי להתגורר בו היתה תמיד שכנה משוגעת,תמיד שיפצו איזו דירה סמוכה או איזה בניין סמוך ותמיד היה לי איזה עץ בחלון שסימלעבורי את הטבע במיטבו.
משנה לשנה למדתי להתלבש קצר יותר ויותר, לפעמים כדילסובב את ראשי הגברים אבל בעיקר בגלל ההתחממות הגלובלית והקיץ האינסופי של העירהזו, עם אחוזי הלחות אשר מוציאים את כולם מכלל שליטה.
פעמיים נסעתי לטייל במזרח ופעמיים חזרתי אליה. לא היהלי ספק שאני לא מחליפה אותה בשום מקום אחר בעולם. היו תקופות שהרגשתי שבעה, שאמרתידי לא רוצה יותר לדרוך על מדרכות, לנקות את הפיח מהמדפים ולרדוף אחרי הכסף. אבלתמיד כשהיה לי קצת עצוב, זו היתה תל אביב ששימחה אותי. העיר הגדולה הזו שהיא כל כךקטנה, שהיא תמיד תפגיש אותך עם האנשים הנכונים בזמן המתאים, שתמיד תגרום לך להרגיששאתה לא לבד גם כשאתה הכי לבד בעולם. ותמיד, כשתחשוב שאתה בתחתית של התחתית, יעבוראיזה הומלס ויחייך אליו חיוך מאוזן לאוזן עם שן אחת בלבד בכל הפה, ויזכיר לך שישנמוך מהתחתית שלך.
התבגרתי בעיר הזו וגם התברגנתי בה. את ההליכה הרגליתהחליפו המכוניות ואיתן הגיעו דוחות החניהאשר בזכותם ככל הנראה הרימה עיריית תל אביב שנה שלמה של אירועי המאה. את החומוס של ירמיהו החליף הסטייק של הבראסריואת הירוק החליף החום.
עם השנים נהיה חם יותר והעיר התמלאה בהומואים ובכלבים, בשדרות, בבתי קפה וברים שכונתיים. עם השנים הגבריםהתחילו להקריח יותר ויותר והסצנה עברה לרוטשילד, המרכז החל להדרים ואני הדרמתיאיתו. עם השנים מחירי הדירות עלו ועלו והעיר התמלאה במקומות של סושי והמבורגר,ובצרפתים... הדו-גלגליים שולטים בכביש עד כדי כך שהקורקינט הממונע תקף. עם השניםנהייה קשה יותר וכיף יותר וממכר יותר.
אני חוגגת עוד מעט עשור בעיר הזו, מכירה את המדרכות עלבוריין ואת ההומלסים על פינותיהם הקבועות,את רשימת המסעדות ואת כל חוקי החניה ודרכי התשלום. עושה קניות ב-AMPM, משתחלת עם הרכב ביןמכוניות, לא שומעת חדשות, לא קוראת עיתונים ותמיד מחייכת כשמריחה את ריחהמריחואנה. מקללת את הפקחים ואת בעלי הדירות ואת האוטוזבל שחוסם את הרחוב בבוקר.מתייחסת לנסיעה לרמת אביב כיציאה מהעיר, רגילה לפיח וללכלוך וללחות ולשגעון ולחוסרהסבלנות ועדיין מאוהבת.
את לי האחת מדינת תל אביב.
הוספת תגובה על "מדינת תל אביב שלי"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה