אחד הדברים הכי נפלאים שקרו בחיי, היה הצעד שעשיתי, כשהתנדבתי לעבוד, כמטפלת רגשית בתנועה ומוסיקה, בגן לפעוטות שאובחנו כסובלים מאוטיזם. אחת לשבוע, אני הולכת לפינה קסומה זו. אני נמצאת בגן בכל פעם, שעות מועטות בלבד, אך למרות הזמן הקצרצר, אני מתעשרת מכל מפגש ומוזנת ממנו לימים. בחברתם המופלאה של קבוצת הילדים האהובים הללו, אני נוגעת בתמצית הכי טהורה והכי מרוכזת של הרגשות הקיימים עלי אדמות. המגע שלי עם התמצית הרגשית הכול כך מזוככת הזו, יוצר בי אפקט אדיר, שמשפיע עלי לימים רבים אחרי כל מפגש, ומצמח אותי להיות אדם יותר שלם. 

הרבה שנים רציתי לעבוד עם אוטיסטים, אך דחיתי את רצוני שוב ושוב. היום אני שמחה שחיכיתי כל כך הרבה שנים. דומה שחשתי שעלי להגיע לבשלות מסוימת, וחיכיתי שתצמח בי, כזו, שתאפשר לי להרגיש את הילדים הללו מתוך לב נקי, ולתת מענה רך ומדויק, לצרכיהם הכול כך מיוחדים. 

בתחילה כשהגעתי, הייתי די מפוזרת, אולי אפילו קצת היסטרית, לא מפוקסת, חסרת בטחון. לא ידעתי מה ואיך אני רוצה לפעול. ניסיתי כלים שונים, בהם אני מצויה כבר שנים, ורק אחרי שלושה חודשים, התחלתי לעבוד באמת - להרגיש את הילדים, ולהיות איתם, מתוך שקט עמוק ואוהב. מול חווית שקט זו, חוויתי שהילדים מרמזים לי, כל אחד בדרכו האישית, שהם קוראים אותי ואת כנות כוונותיי. הם רואים בי חברת אמת, ומוכנים לתת לי יד ולשתף אותי בעולמם המיוחד.    

מרגע היכנסי לגן אני קשובה מאד לילדים. אני אוספת סימן לסימן, וכשאני מרגישה שילד מסוים מדבר אלי, בעיניו, בהבעות פניו וגופו, או במילים, אני מגיבה מתוך ערנות גבוהה. כל סימן הוא אמירה ענקית. אני חווה בתוכי את הסימנים ושואלת את עצמי מיידית, אינטואיטיבית, מה הסימן אומר, וכיצד להגיב לו. התגובה שלי ספונטאנית, רגשית, בגובה עיניים ובכנות מלאה, ללא כל תיווך של השכל. לפעמים, אני מבינה את מהות המסר רק בבית, ומחליטה, אחרי התבוננות מעמיקה, היכן עלי לשנות גישה או לבנות מערך עבודה מכוון. 

השדר של הילדים אלי מאד ברור לי. הם אומרים לי בואי אלינו מן המקום הכי ראשוני שבך. מן המקום שלא מפחד מקרבת אמת. זה אשר, רגשות עבורו, הינם מעיין זך – מים-חיים מרווי נפש. בואי אלינו מאהבה חסרת פניות, כזו שאינה חוששת מגילוי לב. אהבה נאמנה ואמינה, כנה ומתמסרת. שאין בה שיקולים תועלתניים או פחד מן הלא נודע. בואי עם לב שאינו מפחד להיות פתוח ושוקק חיים. שאינו מפחד מן היופי והעוצמה שבחיבור חסר הגבולות שבין נשמה לנשמה.

היום אני יודעת שהילדים הללו הם הסמן הרגשי של החברה האנושית. הם אלו שלא מוותרים. אלו שלא מוכנים לחיות את החיים האפורים, חסרי הצבעוניות הרגשית, שהאדם הנורמטיבי סיגל לעצמו. כולנו הסכמנו לוותר על יופייה של האהבה הטהורה, על עדינותם של הרגשות, על הנשגב שבחיים, לטובת הנורמטיביות. כולנו הסכמנו למות בחיינו. לסבול מחיי ריק ושיממון רוחני, לטובת ההשתייכות לחברה האנושית. הילדים האוטיסטים הם אלו שאינם מוותרים. הילדים האוטיסטים מציבים תנאים עבורנו – אנחנו לא נשתנה עבורכם, בני החברה האפורה, כדי להצטרף לשורותיכם. אנו נצטרף אליכם, רק אם אתם תשתנו. אם תתעוררו. אם תבינו היכן מצוי היופי, ותבחרו בו.

הבסיס הראשוני של דרך העבודה שלי מושתת על כך שאני מאמינה, כי מכל הרגישויות הגבוהות, שקיימות אצל האוטיסט, הרגישות הגבוהה מכולן, היא יכולת האבחנה שלו בין אמת לשקר רגשי. אי אפשר "למכור" לאוטיסט דבר אם אין מאחריו כנות רגשית מלאה. לעולם הוא לא יקנה חתול בשק, רק בגלל שהשק נראה משובב לב. הוא יודע להבחין בקול, במבע פנים וגוף, במבט העין ובניואנסים עדינים של הדיבור, אשר מחביאים מתחתיהם אמירות כפולות וסותרות. לכן המקום שאני באה אליהם מחייב אותי לעשות רק מה שאני באמת מאמינה בו, ואליו עלי להתמסר במלואי. במידה ואיני מסוגלת לעשות דבר מתוך כנות מלאה, או לומר דבר, שאין מאחוריו כוונה מלאה ושלמה – לא אעשה אותו בגן ולא אומר אותו. כי כשאני משקרת בתוכי, אני בוגדת באמון שלהם בי.

האהבה שלי אליהם היא אמיתית, כנה ושלמה, ואני משדרת אותה בגלוי, דרך הבעת פניי, דרך מגעי בגופם, דרך קולי, דרך המילים שאני מדברת. אני אוסרת על עצמי לדבר עליהם או אליהם בציניות, בהתנשאות, או בהרגשה שעומד מולי מישהו קטן, חסר ערך, שלא יודע דבר או שלא מבין דבר. בעיני עומד לידי אדם חכם, מוכשר, רב עוצמה, מוערך מאד, יקר מאד שיודע המון ושמבין הכול– גם אם אין לו יכולת מילולית או גופנית להביע דבר. בשבילי הילדים הללו הם אמני האהבה, שבוחנים אותי אם אני יכולה להיכנס לכתת האמן שלהם. רק אמינות, קביעות, יציבות ושדר פתוח וכן מאפשרים את ההצטרפות לכיתתם.

העבודה היחידנית

לעבודה היחידנית יש לי מטרה ברורה – לשחק בשניים מתוך הנאה צרופה, ולהגיע דרך המשחק לאינטימיות שמשדרת – אני בת בריתך. כשאני מחבקת, או מדברת, או משחקת עם הילד, הוא בשבילי – הילד היחיד היקר שלי, שהתחייבתי בפניו להתמסר אליו רגשית, כאילו היה אהובי האחד. במידה ואיני יכולה להתייחס אליו בצורה זו לא אקח אותו לעבודה אישית. אני אוסרת על עצמי לבגוד בהם, לכן לפני קבלת ילד לעבודה אישית, אני חייבת לדעת שאני יכולה ורוצה באמת להתמסר לו, ולא לבגוד בו אחרי זמן קצר, או לזלזל במחויבות ההדדית שלנו. מנקודת מבטי, הקשר היחיד שיכול לרפא ילד אוטיסט הוא קשר שמבוסס על ברית לבבות. לכן, לפני שאני מזמינה ילד לבטוח בברית הלבבות הזו, עלי לבדוק היטב עם עצמי, אם אני מסוגלת לעמוד בה.

ברית לבבות, היא קשר הדדי, שבו שני הלבבות נפתחים בדיוק באותה עוצמה, ומאותה סיבה. הלבבות בקשר זה, שווי ערך. אין כאן מצב בו אדם אחד (המטפל) נמצא מעל לאדם אחר (המטופל). החיבור שבין הלבבות מבוסס על הידיעה שבעולם הנשמתי, אין דרגות או יכולות שונות. השיח יוצא מנקודת המוצא שלשני הצדדים יש בדיוק את אותו צורך בקשר – גם אם האחד מבוגר והשני תינוק, ושלשני הלבבות האהבה הזו יקרה מאד. 

אני מאמינה שבמצב זה, הילד מגלה לעצמו ולעולם תוך זמן קצר את יכולותיו האינטלקטואליות והביצועיות, והוא נותן דרור לכל כישוריו.
 
העבודה הקבוצתית

נקודת המוצא בעבודה הקבוצתית היא ליצור חווית שיוך, תוך גלוי הרשות לביטוי אישי ייחודי בתוך הקבוצה. כולנו, גדולים כקטנים, שייכים לקבוצת בני האדם - רוח אנושית החיה בגוף אנושי. כחלק מקיומנו אנחנו נהנים לנוע, לרקוד, לגעת, לגלות את יכולות הגוף, להתבטא באמצעות הגוף, לשחרר אותו, לצחוק, לבכות, לצרוח, להכות, לבעוט, לקפוץ, לשיר, לנגן, לעשות פרצופים, להשתולל, ליצור, לחוש, לנוח, להתכרבל, להתחבק... 

החברה שלנו באה בדרישה גבוהה כלפי הילדים למהר ולהפוך לבעלי שכל מילולי, ומקטינה את חשיבות כלים הלא-מילוליים כאמצעים ללמידה, לחקירה, להתפתחות ולרכישת כלי הישרדות וביטוי רגשי ויצירתי. העבודה עם הגוף מעוררת בילדים האוטיסטים את החוויה, שכאן, על כדור הארץ, הגוף הוא הבית הראשון שלהם, ובכוחו להעניק לנשמתם חוויות רבות, בעלות ערך ומשמעות, וככל שיתיידדו עימו וירגישו בו טוב יותר, כך יוכלו לשלב טוב יותר בין עולמם הפנימי לבין העולם החברתי הסובב אותם. 

אירי ישראלי-רושין

WWW.ADAMSHALEM.COM