התדמית הקלאסית של מדען היא של אדם סקרן ואובייקטיבי המבלה ימים ולילות במעבדתו רכון על מבחנות ומכשירי מדידה בנסיון לפצח את סודות היקום. כשהייתי צעיר האמנתי בזה. כשהתבגרתי גיליתי שמדענים מונעים ע"י דחפים ומניעים פסיכולוגיים כמו כל אחד מאיתנו. אדם שהשקיע את כל הונו (האינטלקטואלי) ברעיון או בתיאוריה מסוימת לא יתן לעובדות חדשות לבלבל אותו. למזלנו תוחלת החיים האנושית היא קצרה יחסית מה שמאפשר לדם חדש (וצעיר) להכנס למערכת ולקדם רעיונות חדשים. תומס קוהן התייחס ל'פסיכולוגיה' ול'סוציולוגיה' של המדע בסיפרו הידוע כבר לפני כמה עשורים ואין בזה כל חדש.

מה שחדש זה שבשנים האחרונות טכנולוגית ה-fMRI מאפשרת הצצה לפיזיולוגיה של פעילות המוח האנושי בזמן אמת ומסתבר שיש מנגנונים פיזיולוגיים ולא רק פסיכולוגיים/סוציולוגיים המונעים מאיתנו להתייחס לתוצאות הנמצאות בסתירה למה שאנו מחשיבים כ'נכון מדעית'.

אחד מחשובי החוקרים בתחום החדש הזה נקרא Kevin Dunbar ובשנת 2003 הוא ערך מחקר מאוד מעניין על סטודנטים באחת האוניברסיטאות בארה"ב. במחקר הראו לנבדקים סרטי וידאו של כדורים בגדלים שונים נופלים ממגדל. בחלק מהסרטים הכדורים הגיעו לקרקע באותו זמן ובחלקם הכדור הגדול יותר הקדים את הקטנים. הסטודנטים נתבקשו לבחור את הסרט המהווה לדעתם יצוג אמיתי יותר של המציאות.

לא היו פה הרבה הפתעות. סטודנטים ממדעי הבריזה בחרו לרוב בתשובה הלא נכונה וכשנאמר להם שהם טועים נצפתה במכשיר ה-fMRI זרימת דם באזורי המוח המזוהים עם תחושות של סתירה פנימית או חוויה לא מציאותית. כשסטודנטים לפיזיקה ראו את הסרטים הם כמובן נתנו את התשובה הנכונה אך -- וכאן הנקודה המעניינת -- כשהם ראו את הסרטים הלא נכונים מדעית במוח שלהם נצפתה פעילות באזורים אחרים לגמרי. אזורים שאחראים על הדחקת מחשבות ומראות לא מציאותיים.

מוחו של המדען מכניס אם כן באופן לא מודע כל ראיה למשהו "לא מציאותי" שסותר את השקפת עולמו על מה שנכון מדעית לאזור במוח שאחראי על הדחקה. יתכן שלמנגנון הזה הייתה חשיבות אבולוציונית על יכולת ההשרדות של המין האנושי אבל זוהי בעיה לא פשוטה כשמדובר במחקר מדעי.

 

תיאוריות חדשות עומדות בהרבה מקרים בסתירה לחשיבה המדעית הקונבנציונאלית ולעיתים תצפיות סותרות את מה שאנו מחשיבים כנכון מדעית. אם התגובה הפיזיולוגית האנושית למצבים כאלה היא הדחקה זה יכול אולי להסביר באופן חלקי מדוע בתחומי מחקר מסוימים אין שום התקדמות למרות שנים של מאמץ והשקעות כספיות אדירות.

 

 

פוסט מעניין. לדעתי קשה מאוד להיות "אובייקטיבי" בסופו של דבר מדובר בתפישה, במקבץ אמונות. אני בטוחה שאנחנו נושאים המון "אמיתות" שאין להן כל קשר אמיתי לפיזיקה של הדברים. למשל, אנחנו מתייחסים לכך שכדורים בכל גודל יגיעו יחד לאדמה, בגלל כוח הכבידה.זה הרי מה שלמדנו ביסודי, ואנחנו לא מערערים אחרי אמיתה בסדר גודל כזה.:) אני מעולם לא הצלחתי להבין הגיונית איך זה מסתדר. יש מגנט למטה, וחומר עובד דרך חומר אחר לעבר המגנט. איך יכול להיות שגודל שטח הפנים(ביחס לחומר האחד, נניח שטח פני האבן ביחס לגודלה - אבן קטנה, שטח פנים גדול יותר מאבן גדולה) שמתחכך בחומר השני (אויר, או מים, או שמן או שמפו), לא רלוונטי? למה בבועות בשמפו לשטח הזה יש רלוונטיות וב"אויר" לא? אויר הוא לא ריק, הוא השמפו שלנו. ובועות האויר שבשמפו (שהפעם עולות למעלה מכוח משקלם הסגולי) מגיעות מהר יותר למעלה כשטח הפנים קטן ביחס לכמות החומר ("בלונים גדולים"). אני לא מדענית, אין לי הרבה הבנה בעניין, ולכן אני שמחה שנתקלתי בפוסט - האם כוח הכבידה נוהג ככה גם במיים? גם בחומרים אחרים? ר"ל, אם הייתי שמה המון שמפו לאורך המוני מטרים, והייתי לוקחת אבן ענקית וגרגר אבן, הן היו מגיעות יחד למטה? או: יכול להיות שבדרך בה נבחן הנושא והפך לאמת לא היה כלי רגיש מספיק כדי להבחין בהפרש הזעיר הזה? ואז - יכול להיות שכל מידע המושתת על ה"אמת" הזו, לא באמת יעבוד? ואחרי כל זה, ההסבר שלנו לתצפית, הוא רק הסבר אחד מתוך אינסוף הסברים, הבנויים גם הם על התפישה שלנו.

לאחר ההתפעלות הראשונית מנפלאות ה- MRI צריך לשאול מה בעצם התחדש פה?

הרי ברור לכולנו כי אדם שיש לו מערכת ידע - התנסותי או תאורטי, יקבל החלטות על בסיס הידע הזה ובהתיחס אליו - וזה מה שקרה למדענים שהשתתפו במחקר.

השאלה באיזה חלק של המח נצפתה הפעילות- רק מתיחסת לאופן הביצוע ולא לכך שהיה ביצוע.

אילולא כן היינו צריכים לשקול את כל שפע הגורמים המהוווים את היום יום שלנו, [ובדומה לזה את המחקר המדעי] כל פעם מחדש לפרטי פרטיהם ולקבל את כל שברי ההחלטות המרכיבות את מציאות חיינו מחדש, ומחדש, ומחדש. 

איך היינו שורדים בכלל את עצם הקיום הכי בסיסי - שלא לדבר על עושים איזו התקדמות המצאתית , אם לא היינו מסתמכים על נדבכים קודמים של נסיון וידע, ועל קיצורי חשיבה וקבלת החלטות?