ביום ראשון, 18/7/2010, הושקה תכנית "חותם" להסבת אקדמאים מצטיינים להוראה, המופעלת על ידי משרד החינוך, ג'וינט ישראל ותנועת "הכל חינוך".

 

ד"ר יעל דברת, וטרינרית שעושה הסבה להוראה: "כן, אני רופאה וטרינרית בהכשרה, אבל החלטתי שאני לא רוצה לעבוד בזה. אני אף פעם לא הייתי קרייריסטית וכסף זה לא ממש עניין אותי אף פעם. צריך לחיות ממשהו, כן, אבל אני לא שואפת להרוויח מיליונים. וחינוך זה נראה לי גם שליחות וגם משהו שאני מאוד אהנה ממנו".

 

קישור לכתבה המלאה

מה מאפיין ומצדיק את תוכנית "חותם" ?

במה היא טובה יותר מתוכניות הכשרת המורים במכללות ובאוניברסיטאות?

האם שקלתם את הנזק שייגרם - למעמדן של המכללות?

מדוע למורים ללמוד 4 שנים אם אפשר לעשות זאת בכמה חודשים?

בעיקר, לא ברור לי מדוע -אנשים משכילים שלמדו בעבר  באקדמיה מקצועות שונים - סבורים שזה מכשיר אותם להיות מורים/מחנכים? וכי הוראה וחינוך אינם מקצוע המצריך למידה וניסיון?

נהדר, תוך חודשיים מכשירים מורים לשנתיים. תחלופת מורים גבוהה ופערי שכר בין מורים לבין עצמם - אין ספק שזה מה שמערכת החינוך צריכה.

תכנית "חותם" היא תכנית בינ"ל בעלת הישגים בינ"ל מוכחים. התכנית מבקשת להתגבר על אחד מהקשיים המאפיינים את איכות המורים וההוראה בישראל ובכל מדינות המערב. צעירים איכותיים לא בוחרים בהוראה. מחקרים מורים שהסיבה המרכזית אינה שכר המורים כיוון ששכר העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים בשירות המדינה, רופאים בשנותיהם הראשונות, ועוד – לא עולה על שכר המורים. רמת ההישגים הנדרשת מהבאים בשערי המכללות הולכת ויורדת כך שהממוצע הפסיכומטרי – שאינו הקריטריון היחיד להוראה – הולך ויורד. על אף שדרישות הסף עומדות על ציון של 500 רוב המכללות נאלצות לקבל תלמידים שהישגיהם נמוכים יותר. התכנית מבקשת לייצר שינוי תודעתי אצל הצעירים בכך שהיא מבקשת להציג שינוי מגמה: הכי טובים הולכים להיות מורים! מטרת התכנית היא שבסופו של תהליך: 1. כמה שיותר מהחותמיסטים יישארו בבתי הספר. 2. שההולכים בשנים הבאות למכללות יהיו חבר'ה שבעבר לא ראו עצמם סטודנטים להוראה. כך שמטרת התכנית היא לא ריקון המכללות כי אם מילויין! הטענה כאילו התכנית מאפשרת ללמוד הוראה בזמן קצר לא נכונה. מדובר באנשים שלמדו את תחום ההכשרה המקצועי שבהם יעסקו בבית הספר שלוש שנים ברמות הגבוהות ביותר ועם ההישגים הגבוהים ביותר (מחשבים; היסטוריה; ספרות; מ"מ; מ"מ ועוד). הם עוברים תכנית ארוכה של הכשרה בתחום הפדגוגי שלא יורד ממה שמורים לומדים במכללות במשך שלוש שנים אלא שהם עושים זאת במרתון מרוכז. לא כל מי שלמד באקדמיה יכול להיות מורה ולכן הקבלה היא לא אוטומאטית אלא כוללת מבחנים וראיונות קפדניים. לתכנית התקבלו 70 מתוך 730 מועמדים.

 

 

מורים איכותיים ?

 

מורים ראויים ?

 

רמת החינוך לא יכולה לעלות על רמת מוריה ?

 

דמות המורה התואמת את צרכי בית-הספר במאה ה-21 ?

 

 

ראו מה זה מורה איכותי בבית ספר איכותי:

 

 

 

        "היכן את עובדת?"

 

        "בבית-הספר סדברי-ואלי."

 

        "מה את עושה?"

 

        "כלום."

 

        ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

 

        ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

 

        ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

 

        א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

 

        ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתי אותה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בכך שהתרכזה ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

 

        א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

 

        ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

 

        כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

 

        מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

 

        ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

 

        ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

 

        ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

 

 

["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. תרגום לעברית, זכויות הפרט.] 

 

[ .The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience ]

 

 

האם תכנית "חותם" מספקת את הסחורה ? 

 

 

כנראה ש לא ! 

 

 

ראה גם*: 

תכנית חותם    

מה מביא אקדמאים מצטיינים להילחם על משרה בשכר של 5,000 שקל בחודש?    

תכנית חותם מציעה לאקדמאים הכשרה קשה בתנאי פנימייה, ועבודה סיזיפית באחד מבתי הספר הקשים בישראל ■ מאות המתמודדים שמתחרים על כל מקום פנוי לא נרתעים: "מרגישים בחזית החברה הישראלית" 

01.03.2012    

מאת: אורן מג'ר   

http://www.themarker.com/markerweek/1.1654075  

 

* ובעיקר ראו 51 תגובות לכתבה.   

 

 

 

 

היי וחג שמח

 

ראשית – אני מברך על התכנית.

 

כל אדם שיכול היה להרוויח משכוֹרת גבוהה במשלח יד אחר , והחליט לבחור בתחום ההוראה , שהוא בעייתי מבחינה כלכלית , בעייתי מבחינת יחס החברה ( זלזול ותובענות ) , יחס מקבלי השרות ( הורים ותלמידים ) , מבחינת סביבת המנגנון ( מטופש , אטום , כוחני , אנאכרוניסטי , ושונא חידושים , בעיקר כאלו המאיימים על צורת התנהלותו הנוכחית ועמדות הכוח של השולטים בו ) , מבחינת התנאים הפיזיים , ומבחינת

 " הסולידאריות הכוחנית הכפויה " של איגודי המורים – חזקה עליו שאחת מהשניים : או שהוא טיפש , או שהוא אידיאליסט  ( או שניהם ) .

 

אני רוצה להניח שרובם אידיאליסטים ולא הגיעו אל העיסוק כברירת מחדל , או כמציאת עבודה נוחה , המסתיימת מוקדם עבור אמהות בכוח ובפועל , או על מנת לפתור בעיות נפשיות תוך ניסיון לממש צורך לתפוש תחת , להתעלק , ולהשפיט, ילדים רכים .

 

נוכח המצב ששרר בעשרות השנים האחרונות , שבו סמינרים ומכללות להוראה , מחמת אימת הסגירה עקב קשיים כלכליים , קיבלו כל דכפין , ואף סחבו אותם בכוח אל קו סיום הלימודים  – קבוצת אנשים אידיאליסטים היא שינוי מרענן .

 

נקווה – ללא קשר לתארים האקדמיים – שמדובר גם באנשים אינטליגנטים ואיכותיים , שיוכלו להתנהל בצורה אחרת , נועזת ואמיצה יותר , כנה ואמיתית יותר , הן כלפי התלמידים , תוך אימוץ גישות חינוך והוראה מתקדמות והומאניות , והן כלפי אנשי המנגנון , כלפי הדרישות המעוותות של המערכת , כלפי ראשי  ארגוני המורים המסואבים , כלפי הורים היסטריים שאבדו את היכולת להבחין בין תפל לעיקר בחינוך ( בגרויות , בגרויות , בגרויות ).

 

אחרי הכל – הם אינם חייבים לאמץ את ההתנהלות המפוחדת ועלובת הנפש שהיא מנת חלקם של  רוב המורים , לאו דווקא רק עובדי קבלן שביניהם ( התנצלותי הכנה מראש כלפי המיעוט שאיננו כזה ).

   

אם השינויים שהם ידרשו לא יתקבלו והם יאוימו ויפוטרו – יש להם תמיד לאן ללכת .

בניגוד למורה המפוחד המצוי – אובייקטיבית , הם למעשה בלתי סחיטים. .

 

ועם זאת – ברור שאם אותם אידיאליסטים עדיין יחברו פרדות וחמורים למכוניות – כי הלא הקונספט החינוכי לא השתנה מאז 250 השנים האחרונות , למרות נזמי הזהב באף החזיר , בצורת " חידושים טכנולוגים  " שמשרד החינוק שולף חדשות לבקרים מהכובע – לא הועילו חכמים בתקנתם , ותנועת " הכול חינוך " תוכל שוב להתהדר במבצע " חינוכי " מושקע , זוהר , אך חסר כל משמעות חברתית וחינוכית  אמיתית , פרט לפרסום חסר הצדקה  אך יעיל - כמו תמיד -  של ראשיה .

 

עוד תחפושת פורים שאין אחריה ולא כלום .

 

אני מקווה שאותם מורים חדשים אכן יענו על ציפיותי , ולתנועת הכל חינוך , שאינני מרבה לתת אמון במניעי ראשיה , התפלק משהו טוב , ובעל ערך .

 

לפעמים , הגם שנעשה שלא לשמו - בסוף נעשה לשמו .

 

חג שמח , ובהצלחה לכולנו

 

אלי

 

 

לא מספיק רק לשנות את המורים, צריך לשנות גם את בית הספר. 

 

 

 

 

בָּלָגָן / בָּלָגָאן במשרד החינוך -- כרגיל  

 

 

אין בתכנית דבר שהוא מלהיב או מרגש.
ישנן הרבה משפחות בהן שני ההורים עובדים בהייטק או במקומות טובעניים דומים, המשפחות גדלו, ילדו ילדים ורוצים שלפחות אחד ההורים יהיה איתם ולידם לאורך כל הדרך עדל להתבגרותם.

.

בהייטק, שעות העבודה הרבות הן הופכות את העבודה להשתעבדות, 

מי שיוצא ב 1700, עלול להתקל בשאלה "מה קרה שאתה עובד רק חצי יום?"
כל החיים הפרטיים בהייטק הם על בלימה.חופשה יכולה להתבטל בהינף יד בגלל הצורך לעמות ביעדים .

ומאידך עלולים לכפות על העובדים חופשה אקראית בגלל הזמנה שלא הגיעה,

ומעל הכל הארעיות, בהייטק עלולים לפטר את העובד מעכשיו לעכשיו.

אז באה התכנית והיא יכולה להוות מוצא להרבה זוגות ששנהם עובדים בהייטק.

הסבה של אחד מהשנים להוראה מאפשרת קשירת המשפחה לעוגן יציב מסודר, וקבוע לאורך שנים.