העולם השתנה במאה השנים האחרונות  בזה אין כל ספק , הכול הפך  נגיש, מהיר , חד , מושלם.

ואנחנו ? האם השתנינו עד כי הפכנו קרים ומחושבים גם בבחירות החשובות בחיינו ?

במציאות של ימינו נראה כי המושג האינהרנטי שהיה חשוב בכל התקופות ובכל הזמנים קיבל תפנית והפך למעין משהו קר , שכלתני , שקול , מדוד , כמעין מתכון מוצלח לעוגה שבאם לא יהיו בה כל המרכיבים לא תצליח.

האם המושג האמורפי שנקרא אהבה חייב להכיל את התכונות והאלמנטים ע"פ מדד כלשהו? ,

האם הפכנו עם השנים לבררניים יותר ? או שאולי לא ידענו להעריך  את עצמנו בעבר , היינו נאיביים יותר ועל כן  הסכמנו להתפשר על דברים שכיום נראים לנו כבלתי אפשריים ?

ואולי האבולוציה , השינוי התפיסתי והמרוץ האינסופי להישגיות בחיים שינו אותנו ובאופן אירוני הפכנו למעין "רובוטים בעלי תכונות אנושיות" המנסים לרוץ  ולגעת בפסגה ומכאן כי גם בן הזוג הנבחר צריך להיות  אצן מרתון המבקש לכבוש את אותה פסגה בדיוק כמונו.

בעולם מטריאליסטי בו הכול מושג ואפשרי נראה כי  דווקא ההישגיות היא שתפסה את מרכז

חיינו ובאופן  פרדוקסאלי נראה כי רבים מאיתנו יאבדו עניין לכשיגיעו אל מחוז חפצם ובאותה הקלות שהצליחו בהשגת היעד הנוכחי יבקשו להמשיך ולכבוש את היעד הבא כמעין סיפור קפקאי שיחזור פעם אחר פעם .

אם כן נשאלת השאלה  האם ריצת המרתון הינה מהות החיים ובשבילה מוכנים אנו לוותר ולפספס כ"כ הרבה בדרך.

אנו נשאלים אין ספור פעמים בשאלות נוקבות  מעין אילו ונראה כי גם אם נענה עליהן בשלילה  בפועל יהיה  קשה לנו לוותר על אותם עקרונות שבנינו כל חיינו המהווים מעין דיסוננס קוגניטיבי לאותם הדברים החשובים לנו באמת.

באם נפליג אל העבר לרגע , נראה כי למעשה האפשרויות שהיו לנו , התמימות וחוסר הבשלות  יכלו ליצור עבורנו את הזוגיות האופטימאלית ומאידך יהיו שיטענו  כי אולי הבשלות והניסיון המצטבר יוכלו ליצור עתיד ורוד יותר שכן נדע להימנע מטעויות העבר ולהעריך את ההווה.

אין ספק העידן השתנה , המציאות משתקפת בבירור חד מבעד לענני האשליה , אובך הדמיון התפזר והשאיר תמונה צלולה ומנוכרת.

משחקי התפקידים התחלפו , חוקי המשחק קיבלו תפנית , אסטרטגיות הלקוחות מתורת המשחק משמשות ככלי ניתוב בעולם הרגש ונראה כי אף רומאו ויוליה המיתולוגיים היו נשארים פעורי פה אל מול המתרחש כיום.

ואולם גם "כרובוטים בעלי תכונות אנושיות" נראה לי כי באם נחדור את שלד הברזל נמצא את אותו הרגש חבוי עמוק בפנים ולמעשה שריון המעטפת מהווה כמעין שילדת הגנה שהרי  מתחת לכל הקליפות נשארנו אנושיים למרות הכל.

המרוץ הוא סוג של אסקפיזם שהרי באופן אינטואיטיבי כל אחד מאיתנו בסופו של דבר רוצה להיות נאהב.