השבוע ניתן פסק דין נוסף ובעייתי  פסק הדין  בעניין משעור נגד Google inc המורה כי לא ניתן להורות על חשיפת גולש אנונימי   

המבקשות, העורכת הראשית של העיתון 'אלסינארה' וביתה, מנהלת אתר האינטרנט של העיתון, הגישו בקשה לחשיפת גולש אשר פרסם בפורום של אתר העיתון הודעה ובה קישור לסרטון באתר יו טיוב, בו מוצגת המבקשת באופן מבזה ומשפיל, על מנת להגיש נגדו תביעת לשון הרע.

  בית המשפט  קבע, כי לאור הלכת רמי מור, לא ניתן לקבל את הבקשה, ויש לדחותה על הסף.

 בפסק דין רמי מור,  נדחתה  כזכור בקשה לחשוף גולש אנונימי אשר השמיץ באופן חופשי את הנפגע השופט ריבלין קבע בפסק הדין בעניין רמי מור, כי לא ניתן להורות על חשיפת גולש אנונימי, היות ולא קיימת במשפט הישראלי כיום מסגרת דיונית בה ניתן לחייב אדם לחשוף זהות של אדם אחר לצורך הגשת תביעה נגדו.

שני פסקי דין רצופים מעלים בברור תמרור אזהרה לגולשים באינטרנט: האינטרנט היא  חוף רחצה לא מוגן – אין מציל...אם תטבעו (או לצורך העניין אם מישהו יפיץ עליכם שקרים) – לא יהיה אף אחד שיוכל להציל אותכם.   

מצב כזה הוא בעיתי. אחד התפקידים של בית המשפט  (ודאי גם של המחוקק  ) הוא להיות המציל הזה – אותו גורם אשר ישליך לכם חבל הצלה – שתוכלו להאחז בו – כדי לצאת מהצרה אליה נקלעתם אם במקרה מישהו החליט להשמיצכם באינטרנט.

מחקרים ברחבי העולם כבר גילו את ההשפעה השלילית של לשון הרע באינטרנט שהביאה במקרים קיצוניים גם להתאבדויות  לאיבוד משרה, לנשירה מבתי ספר וכו . שיעור התופעה עולה מיום ליום..ודווקא מדינת ישראל המובילה בהתפתחות טכנולוגית מתעכבת בהתפתחות המשפטית.

 לסיכום, זהו מקרה נוסף – שמעורר לדעתי צורך דחוף בחקיקה מתאימה – שתקבע באילו תנאים – כן ניתן לחשוף את הפוגע – כדי שאפשר יהיה לתבוע ממנו פיצויים וכך גם להרתיע מעוולים פוטנציאלים בעתיד

 דרוש מחוקק אמיץ לצורך העניין – ואם תרצו עד אז – דרוש שופט אמיץ – שיעשה פה סדר.

 רחל אלקלעי, עו"ד

משפט וטכנולוגיה, אינטרנט וקניין רוחני

www.lawyers-ip.com 

אין לי שום ספק שלו הנפגע מלשון הרע היה שופט, ריבלין הנ"ל היה פוסק בדיוק ההיפך. ראי לדוגמא את מקרה הנעלים שפגעו באיזו קולגה שלו. אז יאללה תוציאי את דיבתו של אחד השופטים באינטרנט ותראי איך הבעיה נפתרת תוך 2 דקות.

בעצם עשיתי לך את העבודה כי השמצתי את ריבלין. אבל תהיה לו קצת בעיה לתפוס אותי כי אני מחוץ לתחום השיפוט שלו אז תצטרכי בכל זאת לעשות את העבודה בעצמך.

רחל שלום.

הבעייתיות אינה בהלכת רמי מור או פס"ד משעור נגד גוגל.

הבעייתיות היא ההשתבללות וההתבצרות של בתי המשפט במקום "לרדת אל העם".

כל צורך מתמלא במהירות , האסון בעיני הוא מילוי מהיר מידי של ויתור על הצורך

בבתי המשפט של המדינה. לשם כך כל בית משפט אחר יספיק (בית משפט של העולם

התחתון, בתי דין משמעתיים, בית משפט של העדה החרדית, בתי הדין של המועצה להסדר הימורים

לא חסרים כאלה.).

לו הייתי אחד הצדדים במשפטים הללו, או נניח שהיו משמיצים אותי בעילום שם,  הייתי נוקט אמצעים שונים

 בתכלית נגד המעוולים בלי להגיע לבתי משפט ומשיג תוצאות ראויות לא פחות

כמו המגיב הראשון, גם אני סבורה שאילו המקרה של מור היה עוסק בפגיעה אפשרית בכבודו של שופט [או ב"ב] - התוצאה היתה שונה [ומה לנו כההשוואה לעונש של זורק הנעל על השופטת ביניש לעונשים של מורשעים שגרמו חבלות ונזקים חמורים הרבה יותר, כולל השוואה אפשרית למורשע  מיד לאחר גזר דינו של חלוץ הנעל האחת, באונס סדרתי של ילדות רכות- כדי להבין את מידת החשיבות שמערכת המשפט מייחסת להגנה על כבודה, בהשוואה לפגיעה בפשוטי העם]. 

משנעשה הצעד המוטעה [לדעתי] בעניין מור - והוא אומץ כאן כתקדים, עלינו על דרך שסופה מי ישורנו.  

החוק הנוכחי לא מאפשר מלכתחילה את הפרשנות של השופט ריבלין, ומגדיר את הפרסום הפוגע באופן מהותי, כפרסום לשון הרע ללא קשר למדיום בו פורסם. 

כנראה שבצד דור של שופטים שמתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים, צומח דור של  אומרי הן שמפחדים לצאת נגד פסיקת ביהמ"ש העליון.

לאחר שיצא השופט ריבלין ואיחד בין הקושי לאתר את המפרסם ובין חופש הדיבור [או בין תכן הפרסום שם לתחושתו האינטואיטיבית שאכן מדובר בשרלטנות], ודעתו נהפכה לתקדים על ידי הקולגות שלו - גם גישתה של משטרת ישראל שסוגרת תיקים כי "זהות העבריין אינה ידועה"  [האם בקרוב - דרך לביטוי עצמי של העבריין?] - נהפכת פתאם מבדיחה מקומית לא מוצלחת, למציאות מסוכנת.

אני חוששת שתיקון חקיקה יהיה מסוכן .

השיטה הנוכחית מאחדת את הגישה לפרסום שהוא לשון הרע- ללא התיחסות נפרדת למדיום של הפרסום.

כדי לבטל את שיטת ריבלין, יצטרכו לחרוג מההאחדה הזו ולקבוע שהאינטרנט - או ענפים בו - אכן מוגנים על ידי החוק.

מרגע שיפתח הפתח להגדרות נפרדות של אופני הפרסום - יבוא בעקבותיו גם הכירסום, כי אם זה כן - למה לא הזכירו במפורש גם את ההוא.

צטט: pbhba 2010-08-20 08:55:33

כמו המגיב הראשון, גם אני סבורה שאילו המקרה של מור היה עוסק בפגיעה אפשרית בכבודו של שופט [או ב"ב] - התוצאה היתה שונה [ומה לנו כההשוואה לעונש של זורק הנעל על השופטת ביניש לעונשים של מורשעים שגרמו חבלות ונזקים חמורים הרבה יותר, כולל השוואה אפשרית למורשע  מיד לאחר גזר דינו של חלוץ הנעל האחת, באונס סדרתי של ילדות רכות- כדי להבין את מידת החשיבות שמערכת המשפט מייחסת להגנה על כבודה, בהשוואה לפגיעה בפשוטי העם]. 

משנעשה הצעד המוטעה [לדעתי] בעניין מור - והוא אומץ כאן כתקדים, עלינו על דרך שסופה מי ישורנו.  

החוק הנוכחי לא מאפשר מלכתחילה את הפרשנות של השופט ריבלין, ומגדיר את הפרסום הפוגע באופן מהותי, כפרסום לשון הרע ללא קשר למדיום בו פורסם. 

כנראה שבצד דור של שופטים שמתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים, צומח דור של  אומרי הן שמפחדים לצאת נגד פסיקת ביהמ"ש העליון.

לאחר שיצא השופט ריבלין ואיחד בין הקושי לאתר את המפרסם ובין חופש הדיבור [או בין תכן הפרסום שם לתחושתו האינטואיטיבית שאכן מדובר בשרלטנות], ודעתו נהפכה לתקדים על ידי הקולגות שלו - גם גישתה של משטרת ישראל שסוגרת תיקים כי "זהות העבריין אינה ידועה"  [האם בקרוב - דרך לביטוי עצמי של העבריין?] - נהפכת פתאם מבדיחה מקומית לא מוצלחת, למציאות מסוכנת.

אני חוששת שתיקון חקיקה יהיה מסוכן .

השיטה הנוכחית מאחדת את הגישה לפרסום שהוא לשון הרע- ללא התיחסות נפרדת למדיום של הפרסום.

כדי לבטל את שיטת ריבלין, יצטרכו לחרוג מההאחדה הזו ולקבוע שהאינטרנט - או ענפים בו - אכן מוגנים על ידי החוק.

מרגע שיפתח הפתח להגדרות נפרדות של אופני הפרסום - יבוא בעקבותיו גם הכירסום, כי אם זה כן - למה לא הזכירו במפורש גם את ההוא.

פנינה

אהבתי את האנלוגיה.

ריבלין אכן יצר מצב שעלול להפוך את חוק איסור פרסום לשון הרע לאות ריקה.השאלה שלי היא איך תיווצר הזיקה הרצויה בין דיני לשון הרע לבין הפסיקה לאור התקדים האומלל ללא תיקון חקיקה?

צטט: dror.h 2010-08-21 05:05:18

צטט: pbhba 2010-08-20 08:55:33

כמו המגיב הראשון, גם אני סבורה שאילו המקרה של מור היה עוסק בפגיעה אפשרית בכבודו של שופט [או ב"ב] - התוצאה היתה שונה [ומה לנו כההשוואה לעונש של זורק הנעל על השופטת ביניש לעונשים של מורשעים שגרמו חבלות ונזקים חמורים הרבה יותר, כולל השוואה אפשרית למורשע  מיד לאחר גזר דינו של חלוץ הנעל האחת, באונס סדרתי של ילדות רכות- כדי להבין את מידת החשיבות שמערכת המשפט מייחסת להגנה על כבודה, בהשוואה לפגיעה בפשוטי העם]. 

משנעשה הצעד המוטעה [לדעתי] בעניין מור - והוא אומץ כאן כתקדים, עלינו על דרך שסופה מי ישורנו.  

החוק הנוכחי לא מאפשר מלכתחילה את הפרשנות של השופט ריבלין, ומגדיר את הפרסום הפוגע באופן מהותי, כפרסום לשון הרע ללא קשר למדיום בו פורסם. 

כנראה שבצד דור של שופטים שמתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים, צומח דור של  אומרי הן שמפחדים לצאת נגד פסיקת ביהמ"ש העליון.

לאחר שיצא השופט ריבלין ואיחד בין הקושי לאתר את המפרסם ובין חופש הדיבור [או בין תכן הפרסום שם לתחושתו האינטואיטיבית שאכן מדובר בשרלטנות], ודעתו נהפכה לתקדים על ידי הקולגות שלו - גם גישתה של משטרת ישראל שסוגרת תיקים כי "זהות העבריין אינה ידועה"  [האם בקרוב - דרך לביטוי עצמי של העבריין?] - נהפכת פתאם מבדיחה מקומית לא מוצלחת, למציאות מסוכנת.

אני חוששת שתיקון חקיקה יהיה מסוכן .

השיטה הנוכחית מאחדת את הגישה לפרסום שהוא לשון הרע- ללא התיחסות נפרדת למדיום של הפרסום.

כדי לבטל את שיטת ריבלין, יצטרכו לחרוג מההאחדה הזו ולקבוע שהאינטרנט - או ענפים בו - אכן מוגנים על ידי החוק.

מרגע שיפתח הפתח להגדרות נפרדות של אופני הפרסום - יבוא בעקבותיו גם הכירסום, כי אם זה כן - למה לא הזכירו במפורש גם את ההוא.

 

פנינה

אהבתי את האנלוגיה.

ריבלין אכן יצר מצב שעלול להפוך את חוק איסור פרסום לשון הרע לאות ריקה.השאלה שלי היא איך תיווצר הזיקה הרצויה בין דיני לשון הרע לבין הפסיקה לאור התקדים האומלל ללא תיקון חקיקה?

 

אני לא רואה כרגע פתרון משביע רצון.

הפתרון האופטימאלי היה כמובן אילו המקרה הלא מוצלח הזה יורד לתהומות הנשיה והיו מתעלמים ממנו בכלל.

מכיון שלא זה המצב- הרי שהשופט הבא שיקרא לפסוק בכגון זה כבר ימצא את עצמו מחויב ללכת בתלם- או למרוד במפורש [וכנראה גם מתוך חשש].

יש לנו דוגמא מקבילה אפשרית מתחום ההתפחות של שני קווי פסיקה מקבילים בפרשנות עוולת גניבת העין ז"ל. הסיכוי שפרשנות שונה או מקבילה כזו תתבסס גם היום, בתקופה שמדובר בגלוי על כך שהופטים יש עליהם מורא המערכת ולא רק מורא הדין - נראה לי קלוש.

אחד היתרונות הגדולים של חוק איסור לשון הרע הישראלי היה שהוא לא נכנס למלכודת הישנה של אבחנה בין דרכי או אמצעי הפרסום, והתמקד רק בפרסום פוגע - מול נסיבות שמהוות הגנה למפרסם.

כל תיקון חקיקה - בגלל הפרשנות המוטעית שניתנה פה - יבטל למעשה את ההישג הזה.

צר לי שאני לא איש בשורה.

גם בתחומים אחרים, ולא פחות חשובים, אני לא רואה פתרון לקלקולים המצטברים.

צטט: pbhba 2010-08-21 13:01:27

צטט: dror.h 2010-08-21 05:05:18

צטט: pbhba 2010-08-20 08:55:33

כמו המגיב הראשון, גם אני סבורה שאילו המקרה של מור היה עוסק בפגיעה אפשרית בכבודו של שופט [או ב"ב] - התוצאה היתה שונה [ומה לנו כההשוואה לעונש של זורק הנעל על השופטת ביניש לעונשים של מורשעים שגרמו חבלות ונזקים חמורים הרבה יותר, כולל השוואה אפשרית למורשע  מיד לאחר גזר דינו של חלוץ הנעל האחת, באונס סדרתי של ילדות רכות- כדי להבין את מידת החשיבות שמערכת המשפט מייחסת להגנה על כבודה, בהשוואה לפגיעה בפשוטי העם]. 

משנעשה הצעד המוטעה [לדעתי] בעניין מור - והוא אומץ כאן כתקדים, עלינו על דרך שסופה מי ישורנו.  

החוק הנוכחי לא מאפשר מלכתחילה את הפרשנות של השופט ריבלין, ומגדיר את הפרסום הפוגע באופן מהותי, כפרסום לשון הרע ללא קשר למדיום בו פורסם. 

כנראה שבצד דור של שופטים שמתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים, צומח דור של  אומרי הן שמפחדים לצאת נגד פסיקת ביהמ"ש העליון.

לאחר שיצא השופט ריבלין ואיחד בין הקושי לאתר את המפרסם ובין חופש הדיבור [או בין תכן הפרסום שם לתחושתו האינטואיטיבית שאכן מדובר בשרלטנות], ודעתו נהפכה לתקדים על ידי הקולגות שלו - גם גישתה של משטרת ישראל שסוגרת תיקים כי "זהות העבריין אינה ידועה"  [האם בקרוב - דרך לביטוי עצמי של העבריין?] - נהפכת פתאם מבדיחה מקומית לא מוצלחת, למציאות מסוכנת.

אני חוששת שתיקון חקיקה יהיה מסוכן .

השיטה הנוכחית מאחדת את הגישה לפרסום שהוא לשון הרע- ללא התיחסות נפרדת למדיום של הפרסום.

כדי לבטל את שיטת ריבלין, יצטרכו לחרוג מההאחדה הזו ולקבוע שהאינטרנט - או ענפים בו - אכן מוגנים על ידי החוק.

מרגע שיפתח הפתח להגדרות נפרדות של אופני הפרסום - יבוא בעקבותיו גם הכירסום, כי אם זה כן - למה לא הזכירו במפורש גם את ההוא.

 

פנינה

אהבתי את האנלוגיה.

ריבלין אכן יצר מצב שעלול להפוך את חוק איסור פרסום לשון הרע לאות ריקה.השאלה שלי היא איך תיווצר הזיקה הרצויה בין דיני לשון הרע לבין הפסיקה לאור התקדים האומלל ללא תיקון חקיקה?

 

 

 

אני לא רואה כרגע פתרון משביע רצון.

הפתרון האופטימאלי היה כמובן אילו המקרה הלא מוצלח הזה יורד לתהומות הנשיה והיו מתעלמים ממנו בכלל.

מכיון שלא זה המצב- הרי שהשופט הבא שיקרא לפסוק בכגון זה כבר ימצא את עצמו מחויב ללכת בתלם- או למרוד במפורש [וכנראה גם מתוך חשש].

יש לנו דוגמא מקבילה אפשרית מתחום ההתפחות של שני קווי פסיקה מקבילים בפרשנות עוולת גניבת העין ז"ל. הסיכוי שפרשנות שונה או מקבילה כזו תתבסס גם היום, בתקופה שמדובר בגלוי על כך שהופטים יש עליהם מורא המערכת ולא רק מורא הדין - נראה לי קלוש.

אחד היתרונות הגדולים של חוק איסור לשון הרע הישראלי היה שהוא לא נכנס למלכודת הישנה של אבחנה בין דרכי או אמצעי הפרסום, והתמקד רק בפרסום פוגע - מול נסיבות שמהוות הגנה למפרסם.

כל תיקון חקיקה - בגלל הפרשנות המוטעית שניתנה פה - יבטל למעשה את ההישג הזה.

צר לי שאני לא איש בשורה.

גם בתחומים אחרים, ולא פחות חשובים, אני לא רואה פתרון לקלקולים המצטברים.

פנינה

מאחר וריבלין קובע חד משמעית,שבמצב החוקי הקים אין אפשרות להרים את מסך האנונימיות ולחשוף פרטי גולשים{ גם כאשר קיימת עילת תביעה נגד גולש אנונימי} ללא הסדרה חקיקתית ,ברור שאף שופט לא יסטה מהתלם....

דא עקה,נוצרה כאן הזדמנות לרודפי כותרות להישמע .ח"כ אורלב הזדרז והגיש הצעת חוק חלקית ושיטחית www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2476.rtf האמורה להיטיב בצורה מסורבלת עם נפגעי לשון הרע {בלבד}.ומה עם נפגעי עוולות אחרות? האם מוגזם לצפות לעבודה רצינית ומעמיקה מנבחרינו ? נמאס כבר מהחלטורות והחיפוף. בנוסף את צודקת :זה לא הקלקול היחידי.

צטט: dror.h 2010-08-22 04:17:05

צטט: pbhba 2010-08-21 13:01:27

צטט: dror.h 2010-08-21 05:05:18

צטט: pbhba 2010-08-20 08:55:33

כמו המגיב הראשון, גם אני סבורה שאילו המקרה של מור היה עוסק בפגיעה אפשרית בכבודו של שופט [או ב"ב] - התוצאה היתה שונה [ומה לנו כההשוואה לעונש של זורק הנעל על השופטת ביניש לעונשים של מורשעים שגרמו חבלות ונזקים חמורים הרבה יותר, כולל השוואה אפשרית למורשע  מיד לאחר גזר דינו של חלוץ הנעל האחת, באונס סדרתי של ילדות רכות- כדי להבין את מידת החשיבות שמערכת המשפט מייחסת להגנה על כבודה, בהשוואה לפגיעה בפשוטי העם]. 

משנעשה הצעד המוטעה [לדעתי] בעניין מור - והוא אומץ כאן כתקדים, עלינו על דרך שסופה מי ישורנו.  

החוק הנוכחי לא מאפשר מלכתחילה את הפרשנות של השופט ריבלין, ומגדיר את הפרסום הפוגע באופן מהותי, כפרסום לשון הרע ללא קשר למדיום בו פורסם. 

כנראה שבצד דור של שופטים שמתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים, צומח דור של  אומרי הן שמפחדים לצאת נגד פסיקת ביהמ"ש העליון.

לאחר שיצא השופט ריבלין ואיחד בין הקושי לאתר את המפרסם ובין חופש הדיבור [או בין תכן הפרסום שם לתחושתו האינטואיטיבית שאכן מדובר בשרלטנות], ודעתו נהפכה לתקדים על ידי הקולגות שלו - גם גישתה של משטרת ישראל שסוגרת תיקים כי "זהות העבריין אינה ידועה"  [האם בקרוב - דרך לביטוי עצמי של העבריין?] - נהפכת פתאם מבדיחה מקומית לא מוצלחת, למציאות מסוכנת.

אני חוששת שתיקון חקיקה יהיה מסוכן .

השיטה הנוכחית מאחדת את הגישה לפרסום שהוא לשון הרע- ללא התיחסות נפרדת למדיום של הפרסום.

כדי לבטל את שיטת ריבלין, יצטרכו לחרוג מההאחדה הזו ולקבוע שהאינטרנט - או ענפים בו - אכן מוגנים על ידי החוק.

מרגע שיפתח הפתח להגדרות נפרדות של אופני הפרסום - יבוא בעקבותיו גם הכירסום, כי אם זה כן - למה לא הזכירו במפורש גם את ההוא.

 

פנינה

אהבתי את האנלוגיה.

ריבלין אכן יצר מצב שעלול להפוך את חוק איסור פרסום לשון הרע לאות ריקה.השאלה שלי היא איך תיווצר הזיקה הרצויה בין דיני לשון הרע לבין הפסיקה לאור התקדים האומלל ללא תיקון חקיקה?

 

 

 

אני לא רואה כרגע פתרון משביע רצון.

הפתרון האופטימאלי היה כמובן אילו המקרה הלא מוצלח הזה יורד לתהומות הנשיה והיו מתעלמים ממנו בכלל.

מכיון שלא זה המצב- הרי שהשופט הבא שיקרא לפסוק בכגון זה כבר ימצא את עצמו מחויב ללכת בתלם- או למרוד במפורש [וכנראה גם מתוך חשש].

יש לנו דוגמא מקבילה אפשרית מתחום ההתפחות של שני קווי פסיקה מקבילים בפרשנות עוולת גניבת העין ז"ל. הסיכוי שפרשנות שונה או מקבילה כזו תתבסס גם היום, בתקופה שמדובר בגלוי על כך שהופטים יש עליהם מורא המערכת ולא רק מורא הדין - נראה לי קלוש.

אחד היתרונות הגדולים של חוק איסור לשון הרע הישראלי היה שהוא לא נכנס למלכודת הישנה של אבחנה בין דרכי או אמצעי הפרסום, והתמקד רק בפרסום פוגע - מול נסיבות שמהוות הגנה למפרסם.

כל תיקון חקיקה - בגלל הפרשנות המוטעית שניתנה פה - יבטל למעשה את ההישג הזה.

צר לי שאני לא איש בשורה.

גם בתחומים אחרים, ולא פחות חשובים, אני לא רואה פתרון לקלקולים המצטברים.

 

 

פנינה

מאחר וריבלין קובע חד משמעית,שבמצב החוקי הקים אין אפשרות להרים את מסך האנונימיות ולחשוף פרטי גולשים{ גם כאשר קיימת עילת תביעה נגד גולש אנונימי} ללא הסדרה חקיקתית ,ברור שאף שופט לא יסטה מהתלם....

דא עקה,נוצרה כאן הזדמנות לרודפי כותרות להישמע .ח"כ אורלב הזדרז והגיש הצעת חוק חלקית ושיטחית www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2476.rtf האמורה להיטיב בצורה מסורבלת עם נפגעי לשון הרע {בלבד}.ומה עם נפגעי עוולות אחרות? האם מוגזם לצפות לעבודה רצינית ומעמיקה מנבחרינו ? נמאס כבר מהחלטורות והחיפוף. בנוסף את צודקת :זה לא הקלקול היחידי.

 

איזו סיבה ענינית יש שבמצב החוקי הקיים אי אפשר יהיה לברר את זהות המפרסם?

האם יש חוק שאוסר על גילוי זהות המפרסם באינטרנט?

או שיש איזה שמץ של סיכוי שדבר הפלסתר הזה מהווה יצירת אומנות הראויה להגנה, כטענתו המרתקת אך הלא מוכחת של כבוד השופט העליון? [ושוב- זה שיש לך אולי טענת הגנה ראויה - לא אומר שהפרסום אינו פרסום לשון הרע ואינו בר תביעה. המשמעות הנכונה היא שכנגד הפרסום האסור לכאורה, עומדת טענת הגנה המצילה את המפרסם מחרב הדין]. 

אם הוא היה מזמין פשקווילים בעילום שם בבית דפוס ומדביק בחשכת הלילה על הקיר כשאף אחד לא רואה - זה היה יותר קל למצא אותו או יותר קשה?

אז זה כן היה פרסום לשון הרע [ועוד בכתבבבב!!].

מה שאני אומרת זה שזה שריבלין אמר - עוד לא מהווה מבחינתי מעמד הר סיני. 

זה שהמחוקקים רצים לצוד כותרת - גם זה לא ממש חדש, ור' לדוגמא הגברות איציק וחוטובלי שחוקקו חוק חופשת לידה בחוזר, הכריזו על הארכה - שתזקף לשמן בעיתונות - ולא סיפקו לה את המקור המימוני [שאז מה עשינו, ואפשר היה להאריך חינם גם ממילא]..

צטט: pbhba 2010-08-22 15:16:07

צטט: dror.h 2010-08-22 04:17:05

צטט: pbhba 2010-08-21 13:01:27

צטט: dror.h 2010-08-21 05:05:18

צטט: pbhba 2010-08-20 08:55:33

כמו המגיב הראשון, גם אני סבורה שאילו המקרה של מור היה עוסק בפגיעה אפשרית בכבודו של שופט [או ב"ב] - התוצאה היתה שונה [ומה לנו כההשוואה לעונש של זורק הנעל על השופטת ביניש לעונשים של מורשעים שגרמו חבלות ונזקים חמורים הרבה יותר, כולל השוואה אפשרית למורשע  מיד לאחר גזר דינו של חלוץ הנעל האחת, באונס סדרתי של ילדות רכות- כדי להבין את מידת החשיבות שמערכת המשפט מייחסת להגנה על כבודה, בהשוואה לפגיעה בפשוטי העם]. 

משנעשה הצעד המוטעה [לדעתי] בעניין מור - והוא אומץ כאן כתקדים, עלינו על דרך שסופה מי ישורנו.  

החוק הנוכחי לא מאפשר מלכתחילה את הפרשנות של השופט ריבלין, ומגדיר את הפרסום הפוגע באופן מהותי, כפרסום לשון הרע ללא קשר למדיום בו פורסם. 

כנראה שבצד דור של שופטים שמתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים, צומח דור של  אומרי הן שמפחדים לצאת נגד פסיקת ביהמ"ש העליון.

לאחר שיצא השופט ריבלין ואיחד בין הקושי לאתר את המפרסם ובין חופש הדיבור [או בין תכן הפרסום שם לתחושתו האינטואיטיבית שאכן מדובר בשרלטנות], ודעתו נהפכה לתקדים על ידי הקולגות שלו - גם גישתה של משטרת ישראל שסוגרת תיקים כי "זהות העבריין אינה ידועה"  [האם בקרוב - דרך לביטוי עצמי של העבריין?] - נהפכת פתאם מבדיחה מקומית לא מוצלחת, למציאות מסוכנת.

אני חוששת שתיקון חקיקה יהיה מסוכן .

השיטה הנוכחית מאחדת את הגישה לפרסום שהוא לשון הרע- ללא התיחסות נפרדת למדיום של הפרסום.

כדי לבטל את שיטת ריבלין, יצטרכו לחרוג מההאחדה הזו ולקבוע שהאינטרנט - או ענפים בו - אכן מוגנים על ידי החוק.

מרגע שיפתח הפתח להגדרות נפרדות של אופני הפרסום - יבוא בעקבותיו גם הכירסום, כי אם זה כן - למה לא הזכירו במפורש גם את ההוא.

 

פנינה

אהבתי את האנלוגיה.

ריבלין אכן יצר מצב שעלול להפוך את חוק איסור פרסום לשון הרע לאות ריקה.השאלה שלי היא איך תיווצר הזיקה הרצויה בין דיני לשון הרע לבין הפסיקה לאור התקדים האומלל ללא תיקון חקיקה?

 

 

 

אני לא רואה כרגע פתרון משביע רצון.

הפתרון האופטימאלי היה כמובן אילו המקרה הלא מוצלח הזה יורד לתהומות הנשיה והיו מתעלמים ממנו בכלל.

מכיון שלא זה המצב- הרי שהשופט הבא שיקרא לפסוק בכגון זה כבר ימצא את עצמו מחויב ללכת בתלם- או למרוד במפורש [וכנראה גם מתוך חשש].

יש לנו דוגמא מקבילה אפשרית מתחום ההתפחות של שני קווי פסיקה מקבילים בפרשנות עוולת גניבת העין ז"ל. הסיכוי שפרשנות שונה או מקבילה כזו תתבסס גם היום, בתקופה שמדובר בגלוי על כך שהופטים יש עליהם מורא המערכת ולא רק מורא הדין - נראה לי קלוש.

אחד היתרונות הגדולים של חוק איסור לשון הרע הישראלי היה שהוא לא נכנס למלכודת הישנה של אבחנה בין דרכי או אמצעי הפרסום, והתמקד רק בפרסום פוגע - מול נסיבות שמהוות הגנה למפרסם.

כל תיקון חקיקה - בגלל הפרשנות המוטעית שניתנה פה - יבטל למעשה את ההישג הזה.

צר לי שאני לא איש בשורה.

גם בתחומים אחרים, ולא פחות חשובים, אני לא רואה פתרון לקלקולים המצטברים.

 

 

פנינה

מאחר וריבלין קובע חד משמעית,שבמצב החוקי הקים אין אפשרות להרים את מסך האנונימיות ולחשוף פרטי גולשים{ גם כאשר קיימת עילת תביעה נגד גולש אנונימי} ללא הסדרה חקיקתית ,ברור שאף שופט לא יסטה מהתלם....

דא עקה,נוצרה כאן הזדמנות לרודפי כותרות להישמע .ח"כ אורלב הזדרז והגיש הצעת חוק חלקית ושיטחית www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2476.rtf האמורה להיטיב בצורה מסורבלת עם נפגעי לשון הרע {בלבד}.ומה עם נפגעי עוולות אחרות? האם מוגזם לצפות לעבודה רצינית ומעמיקה מנבחרינו ? נמאס כבר מהחלטורות והחיפוף. בנוסף את צודקת :זה לא הקלקול היחידי.

 

 

איזו סיבה ענינית יש שבמצב החוקי הקיים אי אפשר יהיה לברר את זהות המפרסם?

האם יש חוק שאוסר על גילוי זהות המפרסם באינטרנט?

או שיש איזה שמץ של סיכוי שדבר הפלסתר הזה מהווה יצירת אומנות הראויה להגנה, כטענתו המרתקת אך הלא מוכחת של כבוד השופט העליון? [ושוב- זה שיש לך אולי טענת הגנה ראויה - לא אומר שהפרסום אינו פרסום לשון הרע ואינו בר תביעה. המשמעות הנכונה היא שכנגד הפרסום האסור לכאורה, עומדת טענת הגנה המצילה את המפרסם מחרב הדין]. 

אם הוא היה מזמין פשקווילים בעילום שם בבית דפוס ומדביק בחשכת הלילה על הקיר כשאף אחד לא רואה - זה היה יותר קל למצא אותו או יותר קשה?

אז זה כן היה פרסום לשון הרע [ועוד בכתבבבב!!].

מה שאני אומרת זה שזה שריבלין אמר - עוד לא מהווה מבחינתי מעמד הר סיני. 

זה שהמחוקקים רצים לצוד כותרת - גם זה לא ממש חדש, ור' לדוגמא הגברות איציק וחוטובלי שחוקקו חוק חופשת לידה בחוזר, הכריזו על הארכה - שתזקף לשמן בעיתונות - ולא סיפקו לה את המקור המימוני [שאז מה עשינו, ואפשר היה להאריך חינם גם ממילא]..

גם מבחינתי לא..אבל הנזק נעשה....

ולמרות שזה לא חדש שהמחוקקים מתגלים כציידי כותרות עלובים,ולא פועלים משיקולים עיניניים זה עדיין מעצבן.

צטט: pbhba 2010-08-23 15:44:44

והכותרת התורנית מהיום:http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1185754.html

חבל שהבדיחה על חשבוננו

הערה: היינו שמחים לקרא גם תגובות של רחל אלקלעי בדיון, חוץ מהעלאת הנושא להנחתות.