על פי עבודותיה של מרגרט מאהלר תהליך הספרציה אינדיבידואציה הוא תהליך שמתרחש באופן טבעי מיום לידת התינוק עד גיל שלוש בערך ויש בו שישה שלבים, שני שלבים מקדימים וארבעה שלבים נוספים.

כל תקיעוּת התפתחותית באחד השלבים של הילדות המוקדמת, גורמת לבעיות נפשיות שונות ומשונות בגיל מבוגר יותר: החל בסכיזופרניה קשה וכלה בהפרעה כפייתית קלה. גם ידוע, שככל שההפרעה מתחילה להתרחש בשלב התפתחותי נמוך יותר כך החולי הנפשי שנוצר חמור יותר.

על פניו לא נראה לי שכדי להבין את העניין יש הכרח ללמוד כמה וכמה שנים פסיכולוגיה. לפי הבנתי אנשי מקצוע מסוגלים להסביר עובדות אלה, אם רק ירצו בכך.

לכן אני שואל; בשביל מה כל הסודיות? מדוע לא מיידעים את המתמודדים, פשוט מספרים את האמת ההתפתחותית למי שבשל וגם רוצה לדעת?

ראשית אני שמח לראות שוב את צביאל כאן בין שורות הפורום.

זו לא הפעם הראשונה שאתה מעלה שאלות הקשורות ל"סודיות" של אנשי המקצוע ומתייחס לתיאוריה ספציפית כאילו כל המטפלים עובדים לפיה:

אחת מתוך 300 גישות היא הגישה הפסיכואנליטית שמכונה "יחסי אובייקט", אליה משתייכת התיאוריה של מהלר. גם המטפלים בתוך הגישה הפסיכואנליטית, מבחינים בין מה שמכונה "מטה פסיכולוגיה", למשל התיאוריה שהסברת, אותה מרביתם מקבלים ובין ה"טכינקה" או "פרקטיקה": כלומר אותה פסיכולוגיה שעוסקת ב"איך לטפל?" - כאן נכנסת השאלה: מה עושים אם אותה הנחה תיאורטית ?

היות שמדובר בתיאוריה שלא ניתנת להפרכה - זה משהו שעוזר לנו כמטפלים לעסוק בניסיון להבין למה כל כך קשה לנו....

כל מי שטיפל באדם שסבל מהפרעת אישיות או מסכיזופרניה, מבין כמה קשה לסבול את הכשלון שלנו כמטפלים, את חוסר האפשרות שלנו ליצור שינוי ואת הלחץ שכל פתיחה של הגנה מסכנת אותנו בהתפרצות של המחלה.

ברגע שיש הסבר מטה פסיכולוגי כזה, אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמינו (או לפחות פחות אשמים) - אם אני יודע שמשהו לא השלים את שלב הספרציה אינדווידואציה, אני יכול להרגע - שזה שאני לא מצליח לקיים עם המטופל קשר טיפולי מובחן - שבו ברור שהוא המטופל ואני המטפל, יש לי פאום הסבר שמוריד ממני את האשמה.

התחושה היא קשה מאוד בכל אחד מהטיפולים האלו - מי שמגיע עם רצון אמיתי לסייע לאנשים לשפר את מצבם וניתקל במצב שבו הוא חווה חוסר אונים. כל הנסיונות לסייע, פשוט עולים בתוהו, במקרים האלו, אנחנו זקוקים להסבר - למה זה לא עובד ?

כאשר מגיע הסבר כזה, לפתע הדברים מסתדרים - יורדת מאיתנו תחושת האשמה והחידלון, אנחנו מבינים שמה שמקשה הוא לא חוסר היכולת שלנו כמטפלים, אלא אי התאמה של המטופל לעבור תהליך מסוג זה.

הציפייה שלך שהמטפל יאמר למטופל - גיליתי שאתה תקוע בשלב הספרציה אינדווידואציה - לא נראית לי אפקטיבית:

נאמר שבאמת הגעתי למסקנה שהמטופל נתקע מוקדם מאוד בהתפתחות שלו, שיש לי אפילו השערה באיזה שלב בדיוק הוא תקוע - נאמר שמדובר גם במטופל שכבר פיתח הפרעת אישיות או מחלת נפש אחרת - כמו הסכיזופרניה אותה הזכרת - 

במה אני בדיוק יועיל לו, אם אספר לו אודות התיאוריה הזו ?

בפרקטיקה השונה של אלו שמקבלים את תיאוריית יחסי אובייקט כבסיס המטה פסיכולוגי, יש מנעד גדול מאוד של גישות טכניות/פרקטיות - החל מהשאלה - האם זה ניתן לתיקון ? הויכוחים כאן התחילו כבר בתקופתו של פרויד - בין פרויד ויונג, והמשיכו סביב השאלה "כיצד לבחון מי המטופל המתאים לאנליזה ?" 

כאשר בין אלו שמאמינים שניתן לקבל אותם לאנליזה או לפסיכותרפיה, עדיין יש מגוון גדול מאוד של דרכים - מה יהיה הדבר שיעזור להם - בין כאלו שעוסקים בפרשנות, דרך כאלו שעוסקים בחוויה מתקנת ועד לכאלו שעוסקים בטיפול תמיכתי.

לא פעם כשאני עובד בצוות, אני מופתע מהפרשנויות האלו, לעיטים ממש מכעיס אותי, במיוחד כאשר מדברים על מטופלים שלי - כאלו שאני משוכנע שניתן לעשות איתם יותר. אלא שכאשר אני נכשל שוב ושוב, רואה שהמצב לא משתפר ולפתע מגיע אבחון מסוג זה. אני חייב להגיד שיש בזה משהו מאוד מרגיע - משהו אומר לי - זה שלא הצלחת להוציא אותו מהמצב הקשה שבו היה נתון, לא קשור לחוסר המסוגלות שלך - להיפך, זה שהסכמת לטפל בו עד עתה בלי להפנות מידית לפסיכיאטר זה חוסר אחריות.

הדילמה הזו קוראת לי לא פעם. כבר מספר פעמים נאלצתי לחתום שאני לוקח את האחריות על המטופל - שמהצד האחר עמד אבחון קטסטרופלי, שהצביע על אבחנות דומות לאלו שהצגת כאן - אלא שאני פשוט מסביר - אני לא מכיר בתיאוריה הזו כמדע מדוייק, אני רואה את האדם, פוגש אותו בקליניקה, רואה אם אני מצליח ליצור איתו קשר, רואה אם הוא מצליח להיכנס לתהליכים של יצירה והבעה, רואה אם במהלך הזמן חל שינוי כלשהו במצבו - ורק לאחר שאני מבחין שנדלקת נורה אדומה, אז אני נעזר בכאלו שמדברים את השפה שבה אתה מדבר בכל פעם שאתה מדבר על הפסיכולוגים...

אותה שפה של פסיכואנליזה - או במקרה הספציפי הזה - שפתם של התיאורטיקאנים מתיאוריית יחסי אובייקט.

 

צטט: אלון האס 2010-09-05 01:25:03

ראשית אני שמח לראות שוב את צביאל כאן בין שורות הפורום.

 

זו לא הפעם הראשונה שאתה מעלה שאלות הקשורות ל"סודיות" של אנשי המקצוע ומתייחס לתיאוריה ספציפית כאילו כל המטפלים עובדים לפיה:

אחת מתוך 300 גישות היא הגישה הפסיכואנליטית שמכונה "יחסי אובייקט", אליה משתייכת התיאוריה של מהלר. גם המטפלים בתוך הגישה הפסיכואנליטית, מבחינים בין מה שמכונה "מטה פסיכולוגיה", למשל התיאוריה שהסברת, אותה מרביתם מקבלים ובין ה"טכינקה" או "פרקטיקה": כלומר אותה פסיכולוגיה שעוסקת ב"איך לטפל?" - כאן נכנסת השאלה: מה עושים אם אותה הנחה תיאורטית ?

היות שמדובר בתיאוריה שלא ניתנת להפרכה - זה משהו שעוזר לנו כמטפלים לעסוק בניסיון להבין למה כל כך קשה לנו....

כל מי שטיפל באדם שסבל מהפרעת אישיות או מסכיזופרניה, מבין כמה קשה לסבול את הכשלון שלנו כמטפלים, את חוסר האפשרות שלנו ליצור שינוי ואת הלחץ שכל פתיחה של הגנה מסכנת אותנו בהתפרצות של המחלה.

ברגע שיש הסבר מטה פסיכולוגי כזה, אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמינו (או לפחות פחות אשמים) - אם אני יודע שמשהו לא השלים את שלב הספרציה אינדווידואציה, אני יכול להרגע - שזה שאני לא מצליח לקיים עם המטופל קשר טיפולי מובחן - שבו ברור שהוא המטופל ואני המטפל, יש לי פאום הסבר שמוריד ממני את האשמה.

התחושה היא קשה מאוד בכל אחד מהטיפולים האלו - מי שמגיע עם רצון אמיתי לסייע לאנשים לשפר את מצבם וניתקל במצב שבו הוא חווה חוסר אונים. כל הנסיונות לסייע, פשוט עולים בתוהו, במקרים האלו, אנחנו זקוקים להסבר - למה זה לא עובד ?

 

כאשר מגיע הסבר כזה, לפתע הדברים מסתדרים - יורדת מאיתנו תחושת האשמה והחידלון, אנחנו מבינים שמה שמקשה הוא לא חוסר היכולת שלנו כמטפלים, אלא אי התאמה של המטופל לעבור תהליך מסוג זה.

 

הציפייה שלך שהמטפל יאמר למטופל - גיליתי שאתה תקוע בשלב הספרציה אינדווידואציה - לא נראית לי אפקטיבית:

נאמר שבאמת הגעתי למסקנה שהמטופל נתקע מוקדם מאוד בהתפתחות שלו, שיש לי אפילו השערה באיזה שלב בדיוק הוא תקוע - נאמר שמדובר גם במטופל שכבר פיתח הפרעת אישיות או מחלת נפש אחרת - כמו הסכיזופרניה אותה הזכרת - 

במה אני בדיוק יועיל לו, אם אספר לו אודות התיאוריה הזו ?

 

בפרקטיקה השונה של אלו שמקבלים את תיאוריית יחסי אובייקט כבסיס המטה פסיכולוגי, יש מנעד גדול מאוד של גישות טכניות/פרקטיות - החל מהשאלה - האם זה ניתן לתיקון ? הויכוחים כאן התחילו כבר בתקופתו של פרויד - בין פרויד ויונג, והמשיכו סביב השאלה "כיצד לבחון מי המטופל המתאים לאנליזה ?" 

כאשר בין אלו שמאמינים שניתן לקבל אותם לאנליזה או לפסיכותרפיה, עדיין יש מגוון גדול מאוד של דרכים - מה יהיה הדבר שיעזור להם - בין כאלו שעוסקים בפרשנות, דרך כאלו שעוסקים בחוויה מתקנת ועד לכאלו שעוסקים בטיפול תמיכתי.

 

לא פעם כשאני עובד בצוות, אני מופתע מהפרשנויות האלו, לעיטים ממש מכעיס אותי, במיוחד כאשר מדברים על מטופלים שלי - כאלו שאני משוכנע שניתן לעשות איתם יותר. אלא שכאשר אני נכשל שוב ושוב, רואה שהמצב לא משתפר ולפתע מגיע אבחון מסוג זה. אני חייב להגיד שיש בזה משהו מאוד מרגיע - משהו אומר לי - זה שלא הצלחת להוציא אותו מהמצב הקשה שבו היה נתון, לא קשור לחוסר המסוגלות שלך - להיפך, זה שהסכמת לטפל בו עד עתה בלי להפנות מידית לפסיכיאטר זה חוסר אחריות.

הדילמה הזו קוראת לי לא פעם. כבר מספר פעמים נאלצתי לחתום שאני לוקח את האחריות על המטופל - שמהצד האחר עמד אבחון קטסטרופלי, שהצביע על אבחנות דומות לאלו שהצגת כאן - אלא שאני פשוט מסביר - אני לא מכיר בתיאוריה הזו כמדע מדוייק, אני רואה את האדם, פוגש אותו בקליניקה, רואה אם אני מצליח ליצור איתו קשר, רואה אם הוא מצליח להיכנס לתהליכים של יצירה והבעה, רואה אם במהלך הזמן חל שינוי כלשהו במצבו - ורק לאחר שאני מבחין שנדלקת נורה אדומה, אז אני נעזר בכאלו שמדברים את השפה שבה אתה מדבר בכל פעם שאתה מדבר על הפסיכולוגים...

אותה שפה של פסיכואנליזה - או במקרה הספציפי הזה - שפתם של התיאורטיקאנים מתיאוריית יחסי אובייקט.

אני שמח שאתה שמח לפגוש אותי מחדש כאן בפורום.

אלון, אתה כותב לי, שהתיאוריות עוזרות למטפלים, בעיקר מפני שהן מסלקות את רגשות האשמה וחידלון. זה יפה מאוד, אך האם שאלת את עצמך: מה יכולה להיות ההשפעה של חשיפת המטופל לתיאוריה שכזו, אחרי שהמטפל יגלול אותה בפניו? הרי מאז שבפעם הראשונה נאמר למתמודד שהוא חלה במחלת נפש הוא מרגיש חסר אונים ולא רק בגלל עוצמת החולי, אלא בעיקר מפני שהוא עומד בפני משהו לא מוגדר, לא מוסבר, מעין מפלצת אדירת כוח שאין הוא יכול לאחוז בה אפילו לרגע, אפילו קצת. והמפלצת הזו מטלטלת אותו קשות, והוא אינו יודע על מה ולמה ולפי איזו חוקיות, ומדוע נגזר עליו עונש נורא זה. יותר מכך, גם את הטיפול והשפעותיו לא יכול המטופל לראות כי עדיין לא פיתחו רנטגן לנפש.

לעומת זאת, ככל שקראתי במשך השנים את התיאוריות הפסיכואנליטיות, הרגשתי שאני אוחז במשהו. אמנם, הבנתי שזה לא היה משהו מדויק ומוסכם על הכל, אבל פתאום הרגשתי שאני אוחז באינטנסיביות בעקבו של השד הזה שכל כך הרבה שנים לא הצלחתי לראות אבל התעלל בי רבות. בהדרגה, כבמטה קסם הפחד הטבעי מפני החולי הלך ופחת, הלך והצטמק. פתאום חולי הנפש שלי ושל אחרים הפך להיות מובן יותר, והחרדה מפניו כבר לא הייתה קשה ומשתקת.

מסקנה: אם משהו עושה לך טוב, מהר ושאל נא את עצמך אם יעשה טוב גם לאחרים...

שנה טובה!

צטט: ירון אבני 2010-09-05 10:10:18

צביאל שלום, אתה מעלה שאלה חשובה בעיני ואם אני מבין אותך נכון אתה מתייחס אל המתמודדים כאל ההורים שיכולים להשפיע על ההתפתחות הנפשית של ילדיהם, ולאו דוקא אל מטופלים שאולי נפגעו בעבר מהתפתחות לא תקינה. כדי להיות הורה לא צריך "ללמוד כמה וכמה שנים פסיכולוגיה" אבל צריך לדעת הרבה על התפתחות הילד - טבעה ומהלכה ולהיות מוכנים לקבל עזרה מגורמים מקצועיים. לצערי ומנסיוני האישי אני יכול להעיד שהורים לא ממש מוכנים להקדיש זמן ללמוד (גם כאשר מוצעת הדרכה בחינם). יותר הורים נרשמו להרצאה בנושא איבחון בכף היד מאשר להצעתי לשתף אותם בידע שלי מלימודי הפסיכולוגיה. אם יצא לך לראות את התכנית על שתיית אלכוהול ע"י ילדים - זה גם המסר שהיה בכתבה - הורים אינם יודעים ואינם רוצים ללמד להתמודד. האוניברסיטה הפתוחה הוציאה חוברת מצוינת שנקראת - תהליך הספרציה אינדיבידואציה - התיאוריה של מרגרט מאהלר במבט בשנות האלפיים. החוברת (כ 20 עמ') כוללת הסברים על התיאוריה, ביקורת והתייחסות למחקרים אמפיריים עדכניים. המסקנה שהתיאוריה בתיקונים קלים רלוונטית ועדכנית ביותר. במקום להפיץ את החוברת להורים לילדים בגני הילדים - כתוב על החוברת "לא להפצה ולא למכירה". זה מייצג בעיני את חוסר התובנה של האקדמיה ושל הפסיכולוגיה במיוחד לגבי תפקידה הציבורי. מי שמעונין יכול לשלוח לי מייל ולקבל עותק. ירון http://www.yaronavni.co.il/

שלום ירון, דווקא התכוונתי למתמודדים עצמם. בשביל אנשים כמוני ההבנה וההכרה של המפלצת הנפשית שהיכתה בנו יקרים מפז, שלא לדבר על ההשפעות הנפשיות הברוכות של הידע עלינו. כל עוד אנו מהלכים בחשיכה סמיכה, הפחד מפני הלא ידוע, לא מובן, לא מוחשי, לא מוסבר הוא גדול ונורא לעין ערוך לעומת הקשה והכואב אך המשורטט ומוגדר, יחסית, היטב.

צטט: אלון האס 2010-09-05 15:55:21

כשמשהו עובד - אני לא מתווכח איתו. אם אתה מעיד שזה עזר, אין לי שום טיעון שכנגד. למען האמת, בגישה שלי, אני עוסק לא פעם בדיאלוג עם המטופל על האופן בו אני מבין את הבעיה, כולל שיתוף במידע מתוך התיאוריות השונות. מה שברור לי - זה שאין הסכמה שצריך לשמור את הדברים בסוד, אלא שפשוט, מרבית המטפלים לא רואים בכך משהו שיועיל. אלא שכפי שהצהרתי לא פעם - אני פתוח ללמוד מהמטופלים ואף פתחנו פורום "ללמוד מהמטופל". לצערי, מאז שנטשת את הזירה, לא היו אנשים שהציגו את הנסיון שלהם מהצד המטופל שיאפשר לנו ללמוד, אז תודה רבה על השיתוף. אגב, בעקבות אחד מהפוסטים שלך, היה דיון שבעקבותיו החליטו באחד מהמוסדות לבריאות הנפש, לקבל מתמחים אך ורק לשנתיים. כך שלמרות, שהממסד הרפואי נראה לך אטום, תופתע לשמוע שהפוסט שלך פתח אותנו לדיון בנושא שבסופו אף התקבלה ההחלטה. אז, שוב תודה מזמין גם אחרים לשתף מניסיונם ולהעשיר אותנו.

כן, מה שעובד עובד, ובכל זאת תסלח לי שאני לא בטוח שכלל אין סודות מקצועיים. אני נוכחתי לא פעם שיש סודות, ולפעמים גם הבנתי מדוע נשמרים דברים בסוד מפני המטופל. אני לא חושב שהסודות נשמרים מתוך כוונה רעה חלילה, אלא נהפוך הוא: מתוך כוונה טהורה לגונן על המטופלים, כי הרי ידע הוא כוח עם כיוון (וקטור), ואם הכוח נע לכיוון מזיק, אז כדאי להישמר...

אגב, מסקרן אותי מה שכתבת אודות הדיון שקשור לפוסט שכתבתי, האם אתה זוכר את נושא הדיון ו/או את שמו שמו/נושאו של הפוסט?

צטט: ירון אבני 2010-09-06 11:02:06

על כריכת הספר "הטיפול הפסיכואנליטי" מופיעה עדות יוצאת דופן לפיה כתבי פרויד לא תורגמו לעברית, "בין היתר בשל חשש שהועלה בעבר, שמא תפריע למטופלים הקריאה בהם". הדבר מעיד על בורות וטיפשות ובעיקר על צורך נפשי של מטפלים להיות בעמדה של הכוח - העמדה של הידע. יש עוד רבים כאלה גם כיום. ההמשגה התיאורטית חשובה מעין כמוה הן למטפל והן למטופל - יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתובנה של התיאוריה הפסיכואנליטית כרוכה ביכולת לחוות באופן אישי את הדברים ולכן לוקח זמן עד שהדברים יכולים להיבנות לכלל המשגה ברורה ומתקבלת. מורכבות התיאוריה שנגזרת המורכבות של האישיות איננה יכולה להתקבל ולהיות מוסברת באותו קצב לכל מטופל.

לכאורה מה שכתבת אמור לתמוך בעמדתי. ואולם, אני לא בטוח שידע מסוים לא יכול לפגוע במהלך הטיפול. למשל, לפני כשנתיים הייתי מטופל אצל פסיכיאטר אחד אשר אחרי מספר פגישות העיר שהוא עלול "לאכזב" אותי. אני הבנתי מכך שהוא עומד לבצע התערבות ושקלתי ברצינות לנטוש מיד את הטיפול, כי הייתי שבע התערבויות ולא רציתי עוד אחת מהן (גם הצהרתי על אי רצוני בהתערבויות כבר בפגישה הראשונה).

בסופו של דבר המשכתי לבוא ובאמת הוא הנחית עלי מכה/ התערבות כואבת שהשפיעה עלי עמוקות. בפגישה שלאחר מכן, אחרי שהסבריו לא סיפקו אותי עזבתי אותו כליל. לאור דבריך אני שואל: מה היה קורה אילו הייתי נוטש אותי מיד אחרי הערתו "שיאכזב" אותי - במקרה זה, ההתערבות הטיפולית לא הייתה באה לעולם, הלא כן?

כלומר, ידע מסוים שנמסר על ידי במטפל למטופל עשוי/ עלול לשבש את המהלך הטיפול. אם כך אולי בכל זאת יש צורך ואף הכרח לשמור על רמת סודיות טיפולית...

צביאל,
לא הבנתי מדבריך אם אתה מדבר על דיאגנוזה שניתנה לך או על פרשנות.
זה אולי המקום שמדגיש את ההבדל בין טיפול נפשי במתכונת של בריאות הנפש ושם (כמו במודל הרפואי) יש צורך במתן דיאגנוזה מדויקת עד כמה שאפשר לבין הגישה הפסיכואנליטית שאינה מקבלת את החלוקה הקטגורית למחלות ע"פ תסמינים כפי שמקוטלגים הדברים ב DSM  למשל.
הפרשנות בגישה הפסיכואניליטית אינה יכולה להיות יותר מאשר ניחוש כפי שציין פרויד - לא משנה אם המטופל מקבל את הפרשנות או לא - משנה מה קורה אחר כך. מעבר לכך גם ויניקוט וגם לאקאן אף הרחיקו לכת וטענו שיש להמתין עד שהמטופל יתן את הפרשנות בעצמו.

בפסיכואנליזה מדובר בתפיסה שונה לחלוטין לגבי מהות התהליך מאשר בפסיכולגויה הקלינית - לפי בפסיכואנליזה הלאקאניינית למשל אין מדובר כלל במחלות אלא בהוויה אנושית.

הפסיכולוגיה הקלינית אשר "תפסה" בעלות על הפסיכואנליזה (אחרי שזו שוחררה מידי הפסיכיאטרים לטובת הטיפול התרופתי) גורמת לבילבול ואף זורעת אשליות כאילו מדובר באיזה תהליך פרוצדורלי שאם רק נבצע אותו נכון - נקבל תוצאות והמטופלים יהיו מאושרים. כדי להיות מאושרים אפשר לקחת כדורים מסוגים שונים שישיגו את המטרה בצורה מהירה ואפקטיבית יותר.

ראה פוסט שכתבתי בנושא "יעילותו של הטיפול הדינמי" - לא תמיד המטרות החשובות הן שחרור מסימפטומים - כלומר יכול להיות טיפול מוצלח ו"החולה" ישאר חולה לפי הDSM

הצלחת הטיפול תלויה במטופל יותר מאשר במטפל - את האמת הלא נעימה הזאת קשה לרוב המטפלים לקבל.

עד כמה שזה ישמע פראדוקסאלי - גם עזיבת טיפול בשלב כלשהו יכולה לסמן הצלחה חשובה, כמו גם המשך של טיפול למרות קשיים גדולים.

"....וככל אמת, אף על פי שהיא מעציבה, היא משחררת ופותחת אופקים." - ס. יזהר (פולמוס החינוך)

צטט: ירון אבני 2010-09-06 22:16:18

צביאל,
לא הבנתי מדבריך אם אתה מדבר על דיאגנוזה שניתנה לך או על פרשנות.
זה אולי המקום שמדגיש את ההבדל בין טיפול נפשי במתכונת של בריאות הנפש ושם (כמו במודל הרפואי) יש צורך במתן דיאגנוזה מדויקת עד כמה שאפשר לבין הגישה הפסיכואנליטית שאינה מקבלת את החלוקה הקטגורית למחלות ע"פ תסמינים כפי שמקוטלגים הדברים ב DSM  למשל.
הפרשנות בגישה הפסיכואניליטית אינה יכולה להיות יותר מאשר ניחוש כפי שציין פרויד - לא משנה אם המטופל מקבל את הפרשנות או לא - משנה מה קורה אחר כך. מעבר לכך גם ויניקוט וגם לאקאן אף הרחיקו לכת וטענו שיש להמתין עד שהמטופל יתן את הפרשנות בעצמו.

בפסיכואנליזה מדובר בתפיסה שונה לחלוטין לגבי מהות התהליך מאשר בפסיכולגויה הקלינית - לפי בפסיכואנליזה הלאקאניינית למשל אין מדובר כלל במחלות אלא בהוויה אנושית.

הפסיכולוגיה הקלינית אשר "תפסה" בעלות על הפסיכואנליזה (אחרי שזו שוחררה מידי הפסיכיאטרים לטובת הטיפול התרופתי) גורמת לבילבול ואף זורעת אשליות כאילו מדובר באיזה תהליך פרוצדורלי שאם רק נבצע אותו נכון - נקבל תוצאות והמטופלים יהיו מאושרים. כדי להיות מאושרים אפשר לקחת כדורים מסוגים שונים שישיגו את המטרה בצורה מהירה ואפקטיבית יותר.

ראה פוסט שכתבתי בנושא "יעילותו של הטיפול הדינמי" - לא תמיד המטרות החשובות הן שחרור מסימפטומים - כלומר יכול להיות טיפול מוצלח ו"החולה" ישאר חולה לפי הDSM

הצלחת הטיפול תלויה במטופל יותר מאשר במטפל - את האמת הלא נעימה הזאת קשה לרוב המטפלים לקבל.

עד כמה שזה ישמע פראדוקסאלי - גם עזיבת טיפול בשלב כלשהו יכולה לסמן הצלחה חשובה, כמו גם המשך של טיפול למרות קשיים גדולים.

"....וככל אמת, אף על פי שהיא מעציבה, היא משחררת ופותחת אופקים." - ס. יזהר (פולמוס החינוך)

לירון, אפשר למצוא באישיותי פגמים וסטיות מהנורמה, אבל מה שהרופא הזה קבע בכתב, רחוק ממני כמזרח מן המערב. וזה הסיפור:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1600488

לאלון, אתם המטפלים מכנסים לעתים מזומנות ישיבות צוות ודנים בדיאגנוזות ובהתערבויות שבוצעו או יבוצעו, והכל במטרה ללמוד ולהבין טוב יותר. אז מדוע אתם לא חושבים שגם למטופלים יש צורך גדול להבין ולעשות סדר בכיאוס? במחשבה שנייה, אולי אתם אכן מכירים בצורך זה, אך בכוונה תחילה נמנעים מלספקו, שהרי הטיפול הפסיכודינמי אמור להיות נקנה בייסורים וממש לא בתובנות והארות, הלא כן?