50...
בחמישי לספטמבר מלאו לי חמישים...
וחשבתי שזהו זמן טוב לעצור לרגע, לעשות "ספירת מלאי" ולשתף אתכם בכמה דברים...
לפני שנתיים וחצי מתתי.
ממש.
קו ישר על המוניטור.
לי הזמן נראה - סובייקטיבית - נצח.
ולא פעם אחת... שלוש פעמים.
(כנראה שמה שראיתי, חוויתי, הרגשתי בפעם הראשונה היה כל-כך טוב, שרציתי לחזור לשם!)
כחודש או חדשיים הייתי מחוסר-הכרה, נכנס ויוצא מטיפול נמרץ. הייתי במועקה נשימתית, וצנררו אותי. המתלה של הטרוכואיד פצע את עורפי פצע לחץ קשה, ויש שאמרו שנראה כאילו ראשי נערף וחובר חזרה.
(ואולי כך אכן היה באחד הגלגולים?)
במהלך הטיפולים הנמרצים הנשימתיים לא יכולתי לנוע.
והיו לי חלומות מה זה מוזרים... מוזרים זה לא מילה.
כנראה שמבעד ערפילי ההכרה ידעתי / חשתי / הבנתי, איכשהו, שאיבדתי את התקשורת עם צד ימין של הגוף.
וחלק מהחלומות - לפחות אלה שאני זוכר - כללו חלומות על טייס נכה, שודד-ים נכה, וכיוצא באלה - ועדיין הייתי בדמדומי הכרה, מחוסר יכולת לנוע, מרותק למיטת בית-החולים.
כשעזבתי את בית-החולים, עם פצע-לחץ דרגה 4+ בעכוז (שאפשר היה להכניס שני אגרופים קפוצים לתוכו, זה ליד זה) למחלקה סיעודית-מורכבת בבית-אבות, נתנו לי הרופאים פחות משלושה אחוז סיכוי לחיות. רק אחרי זמן רב הבנתי שמחלקות סיעודיות-מורכבות מיועדות, בעצם, לאנשים בסוף הדרך... ובאמת, זמן רב עדיין רציתי לחזור לשם, לא ממש רציתי להיות פה.
אבל כנראה הבורא משגיח על הטיפשים, ומזמן לי שורה של אנשים טובים.
האחד, גרגורי, שהגיע במקרה לגמרי, הסתבר שהוא מומחה מאין כמוהו בטיפול והבראת פצעי-לחץ סופניים. הרבה בזכות טיפולו המסור נשארו היום רק צלקות שהבריאו, ופצעי-הלחץ לא חזרו שוב (חוץ מאשר בתקופת-ביניים בה עברתי נסיון שיקום בבית-חולים אחר, שבמהלכו חלה שוב התדרדרות). גרגורי גם עזר לי לשקם את מערכת החיסון שלי, שנפגעה קשות, ולהגמל מאוקסיקוד / אוקסיקונטין שקיבלתי בכמויות מסחריות (אלו אופיאטים, משככי-כאבים על בסיס מורפיום, שממכר ביותר, וקיבלתי מהם כמויות שמספיקות לעלף גורילה... עצבנית...).
ויוסי, חבר ילדות, שעזר לי לנקות מהגוף גן-חיות, נבחרת של חיידקים טורפים שאכלו אותי בכל פה...
ואת דפנה, מתווכת שעוזרת להתאים בית-אבות לאדם ומלווה אותו שם...
ואת מנהלת בית-אבות מסוים, שלא אנקוב בשמה או בשמו, שכשהגעתי אליהם, במצב בו לא יכולתי לשבת על כסא-גלגלים יותר משעה, סייעו לי לאט לאט להאריך את משך הישיבה בכסא...
ולחברי מישקר, שגייסו תרומה ורכשו לי כסא גלגלים קל-משקל ונוח לנייוד...
ואנשים אחרים, שעזרו לי להעסיק עצמי ולנסות לחזור לאט לאט לכושר חשיבה...
ושוב לדפנה, שאחרי שלבית-האבות הראשון נמאס ממני (כי חזרתי לחיים, דבר שכנראה לא היו רגילים אליו שם) מצאה לי שוב את בית-האבות הנוכחי, "מולהנוף" בירכא...
על "מולהנוף" ארחיב עוד, אך אזכיר שכאשר הגיעו אלי חברים מישקר - אותם חברים שתרמו את הכסא - לביקור ביום ההולדת, הם שאלו איך אני מסתדר, והזכירו לי שבבית-האבות שקדם למולהנוף הראיתי סימני לחץ ברורים כבר אחרי פחות מחצי שנה, ואילו כאן נראה שהכל טוב, ואכן אישרתי - במפתיע, לפחות מבחינתי, במקום זה היחס הוא עקבי וטוב, אפילו מעולה, וחשוב מכל - יציב ועקבי.
שואלים אותי אנשים "לא נמאס לך...?", "לא רוצה לחזור הבייתה...?"
ובכן, אני משתדל לחיות כל יום ביומו. לדעתי, אם אכן עושים זאת, אין מה "שיימאס".
ולמרות שרוב היום אני בחדר, מול המחשב, או מחליף חוויות עם הצוות, עדיין כל מעבר שצריך לעשות (מטה / כסא גלגלים / כסא שרותים) מצריך שני אנשים. ואין אפשרות לקבל שני מטפלים לביית. מה גם שאין לנו ביית משלנו, ולא כדאי לשפץ דירה בשכירות ולהתאימה לנכה, כאשר צריך לעבור דירה... אז בינתיים - לא, לא נמאס לי, אני משתדל להנות מכל רגע, מכל דבר שאני עושה.
אני מזמין אתכם גם לעמוד שלי בפייסבוק, בו אני (לפעמים) משתף בהארות שלי על... דא ועל הא... על הקיום, החיים, והדברים החשובים פחות או יותר...
לאור מזלי הטוב, ולאור התמיכה שאני מקבל במקום זה, אני מאד מעוניין לקדם אותו, ומקדיש מאמץ וחשיבה רבים לנושא. כך שאשמח לסייע לכל אדם במצב קשה, או לכל קרוב או אוהב שלו, ולענות על כל שאלה שתתעורר בעקבות קריאת דברים אלה. הרגישו חופשי להגיב ולשאול, ואענה על כל שאלה.
תודה שקראתם עד הסוף, ושנה טובה, ועיד אל-פיטר שמח, לכולנו.
רונן.
הוספת תגובה על "חמישים, וחשבון בייניים..."
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה