רבות כבר דובר בנושא, כנראה שבכל זאת לא מספיק.

אחרת קשה להאמין שהיינו נחשפים לסיטואציה כזו.

אני מצרפת כתבה שהועלתה היום ב- ynet נוכח עסקת החזרת גופתו של גבי אבבהו דוויט. לעיונכם ולדיוננו...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3460519,00.html

שני השקלים שלי בנושא...

http://cafe.themarker.com/view.php?t=177670

כואב ונכון

בעבודה עם משפחות ובני נוער מהעדה הייתי תמיד נתקף תסכול וכעס מול התחושות שלהם שיש קיפוח.

להבדיל מקבוצות אחרות שלפעמים חוות קיפוח כי זה די נוח, שם לא היתה לי אפשרות לבטל את התחוש?ות- אמת, יש קיפוח בעבודה, בציבוריות ואפילו בחינוך.

הדבר הכואב ביותר הוא לראות את אותם בני נוער שגדלו ולעיתים קרובות נולדו בישראל, כשהם אומרים לי ש"הצבע לא דוהה, אנחנו והילדים שלנו נהיה תמיד אתיופים" מתוך תחושת ייאוש וניכור

נכון, אפשר להתקדם ולהצליח גם אם אתה בן לעולים, אבל ברור שיש יותר מכשולים. בקרב פעילים מהעדה יש גם חששות שהמספר הקטן יחסית שלבני העדה בישראל לא יאפשר להם להכריע את הבורות והדעות הקדומות, או במקר ה הטוב קצת יותר- האדישות, בהן הם נתקלים.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזו, מה אנחנו עושים כדי שיהיו שווים?

מצטרך למילים שנכתבו פה ובפוסטים.

השאלה מה אנחנו כפרטים יכולים לעשות?

לפני 10 שנים כשנולדה הדס הבת בכורה שלנו, החלטנו ענבל (זוגתי) ואני, כמובן שבסיוע חברים יוצאי אתיופיה, שהילדים שלנו ישחקו גם עם בובות כהות עור. האם זה יהפוך אותם לראות את האנשים שניראים עם עור אחר, עיניים מלוכסנות, שגרים בארצות שונות ובטח בשכונות לידנו?

האם זה שהלדים שלנו משחקים עם חברים יוצאי אתיופיה, נפגשים אם הדודה היפנית שלהם, ומתנדבים (מגיל 4) עם קשישים וילדים בעלי צרכים מיוחדים ישנה במשהו?

אין לי תשובות רק תקווה.